"כמו שהמפגינים במצרים לא נרתעו מאלימות המשטרה ולא עזבו את הכיכר, כך אנחנו לא נעזוב את אל-עראקיב. כאן זה כיכר תחריר של הנגב. כמו שבסוף המפגינים בקהיר ניצחו, כך גם אנו ננצח" אמר הצעיר שקיבל את פנינו כאשר הגיעה שיירת הפעילים – אוטובוס מלא ומאחוריו שרשרת של מכוניות פרטיות – אל שטח הגבעות שמצפון מערב לבאר שבע. גם במקום הנידח הזה נשמעו היטב הדי צהלות השמחה בקהיר לנוכח נפילת משטר העריצות.
"שלשום, יום חמישי, היה יום קשה במיוחד. בזמן שאכלנו ארוחת בוקר, הגיעו השוטרים והקיפו אותנו מכל הצדדים. מפקד המשטרה אמר 'יש לכם שתי דקות לעזוב את השטח או שנפעיל כח' ובסיום שתי הדקות הם התנפלו עלינו במכות ואלימות קשה, גם באוהל הגברים וגם באוהל הנשים. מכל הצדדים נשמעו צריחות. את הצריבות מגז הפלפל שהתיזו לי לעיניים אני מרגיש עד עכשיו, אחרי יומיים. כשילד נפצע לקח שעות עד שקיבלנו אישור לאמבולנס לעבור דרך מחסומי המשטרה ולקחת אותו. אבל הם לא שברו אותנו. בערב, מיד כשהשוטרים עזבו, חזרנו לשטח והקמנו מחדש את הסוכות שלנו" סיפר עזיז אבו מדיאן.
"תסתכלו כאן, בצילום מלפני שנה. שם, מעבר לגבעה, היו מטעי הזיתים שלנו. 4,500 עצי זית של אל-עראקיב. העצים נתנו לנו פרנסה, זיתים וגם שמן. טיפלנו בהם כמו בילדים, במאמץ, במסירות, ביום ובלילה. בקיץ, לפני חצי שנה, עקרו לנו את כולם, לא השאירו זכר. תראו איזה עצי זית יפים הם היו, לא חבל עליהם? לא חבל לעקור עצים כאלה? ועכשיו הקרן הקיימת אומרים שהם רוצים כאן יער. איזה מין יער? יער של עצים שלא נותנים שום פרי ולא מביאים תועלת לאף אחד? וזה מה שיהיה במקום הזיתים שלנו והבתים שלנו? בשביל מה זה צריך להיות, סתם טיפשות ונבזות. הסיבה היחידה שלהם זה לתפוס בעלות על השטח, ולא אכפת להם כמה הם פוגעים באנשים."
הסככות שהוקמו לאחר ההריסה האחרונה מפוזרות בשטח, סגורות ביריעות בד ופלסטיק כחולות. צעירים מהכפר יחד עם פעילים שבאו מתל אביב וירושלים אוחזים במיכלי צבע ומקשטים את הסככות בכתובות גדולות בערבית ועברית ואנגלית: "אל עראקיב לא תיפול!", "הקרן ההורסת לישראל, הקרן המנשלת לישראל", "מקהיר עד אל-עראקיב – סולידריות, סולידריות, סולידריות!", "בבקשה אל תהרוס את הבית שלי – תודה!". אחד הצעירים ניגש ומסמן שלושה קווי הדגשה תחת המלה "בבקשה".
שייח' סיאח אל-טורי פורש על מכסה מנוע של מכונית העתקים של מסמכי בעלות בני עשרות שנים, חלקם מלפני יותר ממאה. "קנינו את השטח הזה בשנת 1906. וכאן יש לי עוד מסמך רכישה משנת 1929, הכל נמצא פה – שם המוכר, שם הקונה, הסכום. 1350 דונם אדמות שלנו, אדמות שקנינו ואדמות שישבנו בהן עוד לפני שהיתה ישראל." המסמכים מתורגמים לעברית, מודפסים על גליונות נייר גדולים. הרשויות במדינת ישראל אינן מכירות במסמכים האלה, בבעלות הבדואים על הקרקע. בעיניה, זוהי "אדמת מדינה" והתושבים הבדואים הם "פולשים" שצריך לפנות אותם כדי שהקרן הקיימת תוכל להמשיך בעבודות היעור.
"אנחנו פולשים? מי קבור כאן בבית הקברות? בית הקברות נפתח בשנת 1914. לא האבות של נתניהו נמצאים שם, וגם לא של ליברמן, וגם לא של שלמה מהמנהל. כל מי שקבור כאן הם בני שבט אל טורי, הסבים ואבות הסבים שלנו. מה מציעה לנו הממשלה? לקבל אדמה חלופית ברהט תמורת עשרים אחוז מהקרקע שלנו, ובעד היתר לקבל פיצוי. כמה פיצוי? 2500 שקל לדונם. 2500 שקל! בדיחה! הם חושבים שאנחנו מטומטמים?"
"ולמה שנלך לרהט?" מתערב בחור צעיר. "מה יש ברהט? אחוז אבטלה ענקי ואחוז פשיעה ענקי. אני מכיר בחורים שהמשפחות שלהם הלכו לרהט. אין להם פרנסה, בקושי מתקיימים על איזו קצבה עלובה,
מה הפלא שהם מתדרדרים לפשע? זה מה שהממשלה מציעה לנו? הממשלה מקימה כאן בכל הנגב חוות בודדים, נותנים לכל אחד אדמה ומים ותנאים הכי טובים, רק בתנאי שהוא יהודי. שיקימו גם לנו חוות בודדים. שיקחו את ה-1350 דונם של אל-ערקיב ויקימו לנו חוות בודדים בשטח הזה, תראו איזה חוות פורחות אנחנו נקים בעשר אצבעות!".
יעלה רענן, פעילה ותיקה במאבקיהם של "הכפרים הבלתי מוכרים" שהגיעה למקום עם התינוקת שילדה לפני כמה שבועות, מסבירה: "זה לא שבאמת חשוב להם ליער כאן. זאת בסך הכל מניפולציה צינית כדי להכשיר את גזלת הקרקע. לפני שישים שנה הממשלה הפקיעה את הקרקע 'לצרכי ציבור' ולא עשתה בה שום שימוש, ואז יש מקום מבחינה חוקית לדרוש שיחזירו אותה לבעלים המקוריים. אז באים מהר לנטוע פה יער והקרן הקיימת היא המכשיר לזה. לא מעניין אותם באמת אם יגדל פה יער או רק קוצים, כל עוד שיוכלו לבוא לבית המשפט ולטעון שהקרקע משמשת לצורך ציבורי, לנטוע יער. אל ערקיב זאת רק ההתחלה, אם אל עראקיב תיפול הם מתכננים לעשות אותו דבר במקומות נוספים, בעוד כפרים, בעוג'אן ואום אל חיראן. באום אל חיראן יש כפר שאנשים חיים בו, כפר בלתי מוכר. לרשויות כבר יש תכנית למקום הזה, תכנית להקים שם ישוב מאושר ורשמי בשם חירן – ישוב ליהודים בלבד." התינוקת התלויה בסל על גופה של אמה ממשיכה לישון בשלווה בכל מהלך הנאום.
יחד עם כמה מצעירי הכפר יוצאים הפעילים לצעדה למרחק של כשני קילומטר, עד לחניון המוקף גדרות תיל בו נמצאים דחפורי הקרן הקיימת אשר עוסקים בהרס היומיומי של בתי הכפר. "שם הטרקטור שהרס את הבית שלי" מצביעה אשה צעירה. "כלום לא השאירו ממנו, גם את ההריסות לקחו. כלום לא נשאר. היה לי בית עם מטבח ואמבטיה ושירותים, כמו לכל אחד, כמו בעיר. לא היה לנו חיבור לצינור מים אבל בעלי עשה מיכל מים גדול על הגג והיה לנו בית. בית יפה. חיים טובים. עכשיו את הכול הרסו, הטרקטור הזה שכאן. כלום לא השאירו, רק בסוכה נשאר לנו לחיות וגם אותה כל כמה ימים הורסים לנו".
עיתונאי שהתלווה לשיירה מקליט את הדברים. "זה מחר יהיה באתר שלנו באינטרנט" הוא מבטיח לאשה. לפתע נשמעות צעקות מראש השיירה "מהר! מהר! בואו מהר! המשטרה עצרה שלושה!" בשער מתחם הדחפורים, העימות כבר נמצא בעיצומו. עשרות פעילים יושבים על הארץ ומולם חבורה של שוטרים. "אני, פקד חיים כהן, מודיע לכם שאתם נמצאים על קרקע פרטית. זאת הסגת גבול. אם אתם רוצים להפגין, לכו לצד השני של הגבעה!" בתשובה, גל של צעקות "קק"ל מסיגה גבול!" / "תשחררו את דני ולילך!" ("מה השם של השלישי שנעצר?" שואל מישהו) / "כולנו באנו לכאן ביחד – כולנו נעזוב פה רק ביחד!" / "כשהחוק לא חוקי – מרי אזרחי!" / "רוצים שיוויון, שוויון זכויות - שוויון זכויות, ולא פחות! " / "עראקיב לא תיפול – הבולדוזר לא יעזור!" / "הפאשיזם לא יעבור, לא, לא, לא יעבור!"
על השלט הגדול בפתח המתחם נכתב "קרן קיימת לישראל. סכנה! אתר בניה, הכניסה אסורה. העבודות מבוצעות על ידי מחלקת היעור, מרחב דרום". כמה פעילים שולפים מדבקות ומתקנים מעט את השלט. בנוסח המתוקן שנוצר נכתב "קרן קיימת יהודית וגזענית – סכנה!"
פקד חיים כהן מופיע שוב, מבטיח לשחרר את העצורים, חוזר בו מההבטחה לקול קריאות בוז, ולאחר כמה דקות שוב מבטיח. "תמשיכו לשבת, אנחנו חוסמים להם את הכניסה היחידה ואין להם כוחות לעצור שבעים איש. היתרון בידינו!". לאחר כחצי שעה חוזר עזרא נאווי מעוד סיבוב משא ומתן בתוך המתחם ומודיע "זהו, משחררים אותם!". השלושה יוצאים מהשער ומתקבלים במחיאות כפיים וחיבוקים.
בדרך חזרה לסככות אל עראקיב מגיעים תושבים מהכפר עם מגשים מלאי מזון: חומוס, פיתות ולחמים גדולים, עגבניות, זיתים, בצל, כרעי עוף. "שבו, תאכלו, אתם האורחים שלנו, אורחים מאד נכבדים!" יושבים על הארץ במעגל ואוכלים ומדברים. "הילד שלי התחיל להגיד 'היהודים רעים, היהודים הרסו לנו את הבית'. אמרתי לו 'אלה היו אנשי הממשלה, יש יהודים שבאים לעזור לנו והם נאבקים יחד איתנו.' עכשיו הוא אומר רק 'הממשלה אנשים רעים, מנוולים גדולים'. כבר יותר מחודש מאז שמעתי אותו מקלל את היהודים".
"אתמול, אחרי שהתפללנו את תפילת יום שישי, פתאום חזרו היונים שלנו. היונים שלנו שעפו וברחו כאשר הרסו את הכפר. גם את השובך שלהן הרסו, אין להן איפה לגור, אבל גם הן יודעות שאל עראקיב זה הבית שלהן."
סוף דבר (זמני)
לאחר הביקור בשבת נשארו יעקב מנור הותיק ועוד כמה פעילים ללון במקום למקרה שהמשטרה ודחפורי הקק"ל יחזרו כבר למחרת בבוקר. בפועל, מאז עברו על אל-עראקיב כמה ימים שקטים יחסית, והסוכות עדייו עומדות. אבל היום אחר הצהרים עבר מסר דחוף חדש ברשת הקשר של הפעילים: "ההריסה הבאה של אל-ערקיב עשויה להתרחש בכל רגע, ושעות הבוקר המוקדמות הן הפגיעות ביותר" עם בקשה למי שיכולים/ות לצאת לשם למספר שעות בכל אחד מהימים הקרובים (שלישי עד חמישי) לפנות אל אריק 050-5607034 או אל קובי 050-2345251.
בינתיים, ביקרו פעילים בביתו של נורי אל עוקבי, בן עראקיב, לחגוג עימו בצנעה את שחרורו מהמאסר. לפחות חדשה טובה אחת.
