על תצלומים וסיפורים
היום לפני שבוע הייתי באוסלו בירת נורבגיה, בוועידה שכינסו הקוויקרים הנורבגים ועוד אנשים שהמתרחש באזור שלנו חשוב להם. חמישה פעילי שלום ישראלים הגיעו לאולם בו התכנסו פעילים נורבגים (וכמה מארצות סקנדינביה האחרות) לדיון רציני ונוקב בשאלות המפתח: האם עוד ניתן לסיים את הכיבוש ולהגיע לפתרון של שלום בין שתי מדינות, ישראל ופלסטין, או שהעובדות בשטח שהקימו ממשלות ישראל כבר יצרו מחסום בלתי עביר לאופציה הזאת? ומה משמעותה של "מדינה יהודית ודמוקרטית", האם זאת יכולה להיות מדינה דמוקרטית אמיתית אשר מבטיחה שוויון זכויות מלא גם לאזרחים שאינם יהודים?
בתוך כדי ישיבת הבוקר החלו התלחשויות בקהל, ידיעות על דבר נורא שהתרחש בשטח ופורסם בעיתוני הבוקר של נורבגיה ושוודיה. "זוועה, יש ידיעות על ילדים קטנים שנרצחו בסכין" אמר האיש שישב לידי, איש דת בגיל העמידה אשר הגיע לוועידה מן הצפון הרחוק של נורבגיה. לפתע נקטע סדר היום שנקבע מראש, ונציגת מארגני הכנס עלתה להקריא הודעה של גינוי חד משמעי לרצח והבעת צער וכאב.
לאחר שחזרתי לארץ קראתי על הויכוח שהתנהל באותן השעות ממש בין קובעי המדיניות בישראל. "לפרסם או לא לפרסם? לשמור על כבוד המת ולהצניע את התמונות או להפיץ לכל העולם בתקווה שהציבור במערב לא יוכל להתעלם הפעם מאכזריותם של המחבלים הפלסטינים?" נאמר במאמר שפורסם מעל דפי "ידיעות אחרונות".
כידוע, בסופו של דבר הוחלט לפרסם ולהפיץ בעולם את תמונות הזוועה של גופות הילדים בתוך שלוליות הדם, אם כי שגרירויות ונציגויות ישראל הונחו שלא להפיץ אותן רשמית אלא רק לסייע בהפצה על ידי גורמים בלתי רשמיים. והתוצאה הייתה מאכזבת – הסתבר שגם הנשק הסודי הזה לא הספיק כדי להתניע את העגלה המקרטעת של ההסברה הישראלית בעולם.
בזה אחר זה סיפרו כתבי ידיעות אחרונות ברומא, לונדון, פריז, ברצלונה וקופנהגן על אכזבתם מן העמיתים האירופיים. התברר כי גם לאחר שהוצגו בפניהם התמונות המחרידות, התעקשו אמצעי התקשורת האירופיים לציין בדיווחיהם כי איתמר הינה התנחלות בלתי חוקית שהוקמה בשטח כבוש.
הכתב ברומא אף ציטט ברוגז רב עיתונאית איטלקיה "הנחשבת כהגונה" אשר העזה להשוות בין הילדים הישראלים שנהרגו בדקירות סכין באיתמר לבין הילדים הפלסטינים שנהרגו בהפצצות מטוסים בעזה. היא אמרה "עבורי זאת אותה הזוועה" ולגמרי לא הייתה מוכנה להקשיב לטענה כי הילדים העזתים נהרגו "תוך כדי פעולה ישראלית מוצדקת של הגנה עצמית". בקיצור, סיכם העיתון, "כאשר אלה הדעות הרווחות בתקשורת ובציבור האירופי, תמים לחשוב שסדרה של תמונות, מזעזעות ככל שיהיו, יביאו לשינוי בדעת הקהל".
בגליון אתמול של "מקור ראשון" נתן אתמול אורי אליצור הסבר מפוכח לחבריו בימין הקיצוני: הבעיה היא לא מקרה ספציפי של רצח, הבעיה היא "הסיפור". כל עוד מקובל בעולם המערבי "הסיפור" כי מדינת ישראל היא הכובשת והפלסטינים הם הנכבשים, כי המתנחלים השתלטו באופן בלתי חוקי על אדמות בשטח פלסטיני כבוש, גם רצח מזעזע ומתועד בתמונות נוטפות דם לא ישכנע את העולם כי צודקים המתנחלים וצודק מפעלם וצודקת הממשלה הבונה להם עוד מאות יחידות דיור חדשות.
בהמשך, הציג אלימור פרוייקט שאפתני למדי: "המשימה של ההסברה הישראלית הרבה יותר קשה מאשר לגרום זעזוע ליום אחד בתוך הסיפור הקיים. היא צריכה לשנות את הסיפור מיסודו". אליצור מסביר מה "הסיפור" שמדינת ישראל צריכה להחדיר בעולם: "אנחנו מיעוט יהודי קטן וחרוץ בין מאות מיליוני ערבים, נציגי העם היהודי השב למולדתו לאחר 2000 שנה, ואנו מותקפים באכזריות על ידי הערבים המרושעים".
את החדרת "הסיפור" הזה לדעת הקהל העולמית הגדיר אליצור כ"מלאכה לשנים רבות, משימה כמעט בלתי אפשרית". לעניות דעתי אפשר להוריד את המלה "כמעט". אכן, יש "סיפור" שמדינת ישראל עדיין יכולה להחדיר לדעת הקהל העולמית: הסיפור על מדינת ישראל שוחרת שלום, המוכנה ברצינות – במעשים ולא במלים - להפסיק את הכיבוש וההתנחלויות ולהגיע לשלום אמיתי עם הפלסטינים ועם העולם הערבי והמוסלמי. על "הסיפור" הזה יהיו הרבה קופצים בכל רחבי העולם, אם תחליט ממשלת ישראל לאמץ אותו – קודם כל כלפי עצמה. אבל גם לכך הזמן אינו בלתי מוגבל.
