מי ירה ומי זה שם נפל?
אפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?
מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=161
מי ירה ומי זה שם נפל? נתן אלתרמן, שכתב את השיר, השאיר את השאלה פתוחה וללא מענה. הוא כתב אותו בשנת 1934, כמשורר צעיר בתחילת דרכו. לפני שרובנו נולדו, כאשר הזקנים בינינו היו ילדים. מדינת ישראל טרם נוסדה, וצבא ההגנה לישראל טרם הוקם, אבל המלחמה שבה אנו שרויים עד היום הזה כבר התנהלה.
לפני שנה בדיוק, לא היה הרבה ספק מי ירה ומי נפל בכפר נבי סלאח שבאזור רמאללה בגדה המערבית ביום שישי ה-9 בדצמבר 2011. תושבי הכפר ועמם פעילים ישראלים ובינלאומיים יצאו, כמו בכל יום שישי, לתהלוכת מחאה. כמו בכל יום שישי הם צעדו לכיוון המעיין שבו נהגו תושבי הכפר להשתמש עד אשר בשנת 2009 השתלטו עליו תושבי התנחלות חלמיש הסמוכה. כמו תמיד חסמו חיילי צבא ההגנה לישראל את דרכם של תושבי נבי סלאח, וכמו תמיד החל במהרה עימות בו ירו החיילים גז מדמיע והפלסטינים זרקו אבנים, וכמו תמיד היה קשה אפילו למי שנכח שם לקבוע בדייקנות "מי התחיל".
אבל ביום המסווים הזה, משהו יוצא דופן כן קרה שם, שחורג קמת מן השגרה הכל שבוע. חייל ירה רימון גז ישירות ומטווח קרוב אל ראשו של אחד המפגינים. ירי של רימוני גז מטווח קרוב עלול להיות קטלני, במיוחד אם הוא פוגע בראש. לכן, פקודות הצבא אוסרות בפירוש לבצע ירי כזה.
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaavue
הצלמים שהיו בשטח צילמו את מוסטפה תמימי בזמן אמת, רגע לאחר הפגיעה, שוכב על הארץ בשלולית דם. תצלום מהפך קרביים, ונמשך הויכוח אם היה ראוי לפרסם אותו.
אבל מי זה שכיוון וירה מטווח קרוב ישר לראש? בעצם, גם זאת לא הייתה צריכה להיות תעלומה כל כך גדולה. הצלם חיים שוורצנברג תיעד את היורה ברגע הירי ממש. שמו ודרגתו וכל פרטיו ידועים היטב לשלטונות צה"ל, אבל הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם אותם. (לפני מספר ימים ראיתי דף בפייסבוק שפרסם את השם העלום, אבל הדף הזה כבר לא קיים. מישהו דאג כנראה להסיר אותו. אבל בחיפוש באתרים המבוססים מחוץ לגבולות ישראל שאינם כפופים לצנזורה ישראלית אפשר עדיין לאתר אותו.)
http://www.richardsilverstein.com/2012/12/08/who-killed-mustafa-tamimi-idf-sgt-aviram-boniel/
במקרה, כל זה התרחש בדיוק ביום זכויות האדם הבינלאומי, בדיוק באותו זמן שבו צעדו אלפי פעילים ברחובות תל אביב לציין את היום הזה. החיילים כנראה לא שמעו על יום כזה. מה שהיורה האלמוני אמור היה לדעת הן פקודות הצבא שאותן הפר.
שלטונות הצבא, היודעים את זהותו של החייל האלמוני הזה, היו אמורים לחקור אותו ולהעמיד אותו לדין. אם לא על רצח וגם לא על הריגה, לפחות על עבירה קלה יותר כמו הפרת הוראות הצבא, או שימוש בלתי חוקי בנשק, או התנהגות בלתי ראויה. לכל הפחות על עבירה שכרוך בה עונש של כמה חודשי מאסר על תנאי. נכון להיום, דבר מכל אלה לא התרחש. ארגון "בצלם" פנה כמה וכמה פעמים אל הפרקליטות הצבאית ונענה כל פעם בתשובה זהה: "החקירה עדיין נמשכת".
http://www.btselem.org/hebrew/firearms/20111209_killing_of_mustafa_tamimi
לפני שבוע, כאשר התקרב שוב לוח השנה אל יום זכויות האדם, יצאו קבוצת פעילים בניסיון, אולי קצת תמים, לעורר את מצפונה של החברה הישראלית. בכותרת "מי רצח את מוספה תמימי" כתבו ופרסמו ברשת ובפייסבוק וגם חילקו כרוזים ברחובות והזכירו את שמו המפורש של היורה האלמוני וציינו גם את שמות אלה שמעליו במעלה סולם הפיקוד עד הרמטכ"ל ועד בכלל ואת עברו של אחד מהם בנוגע להרג אזרחים. לא תמיד קל להביא את אזרחי ישראל להקשיב למסרים מסוג זה (עוד על כך בהמשך).
http://tv.social.org.il/politics/2012/12/12/who-killed-tamimi
https://www.youtube.com/watch?v=-ZWCFHL9UIs
אמצעי התקשורת בישראל לא ממש התענינו בסיפורם של תושב פלסטיני שנורה ונהרג לפני שנה בדיוק ושל חייל שירה והרג בניגוד לתקנות הצבא ולא נענש ולו בעונש הקל ביותר. כל המערכות הופצצו בהודעות לעיתונות שחיברו פעילים וגם ארגוני זכויות אדם, אך אף לא מלה אחת לא הגיעה אל הדף המודפס או אלי גלי האתר.
לאמצעי התקשורת לא היה זמן לעניני מוסר כאלה. זה פשוט לא התאים. בדיוק בימים האלה התקשורת נוטה לטעון, שוב ושוב, כי חיילי צה"ל נמלטים מפני מפגינים פלסטינים, וכי זוהי בושה וחרפה ועלבון לכבוד הלאומי.
מה שתפס את הכותרות היו תלונות של חיילים כנגד פקודות הצבא האוסרות עליהם לירות במפגינים. הם אמרו כי הפקודות קשות ומחמירות מדי, כי הם נשלחים "להילחם בידיים קשורות", וכי מפקדיהם מרסנים אותם מתוך חשש ופחד מפני הצלמים הנוכחים בזירות ההתנגשות עם המפגינים הפלסטינים ומן התמונות שהצלמים האלה מצלמים ומפיצים ברחבי העולם. וחייל חובב קומיקס השווה את התמונות שמביאים הצלמים מן השטח לקריפטוניט, זה החומר הירוק שמכאיב ופוגע בגיבור העל סופרמן הכל-יכול.
"חייל מסמל את הריבונות של המדינה. זריקת אבנים עליו היא פגיעה בכבוד הלאומי. הכבוד הלאומי הוא כוח ופגיעה בו פוגעת בעמוד השדרה של המדינה. הצלמים המתעדים את האירועים האלה ומפיצים אותם פוגעים קשות במעמדו וכוחו של צה"ל" הצהיר הרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. ומצידו הליברל לשעבר הידוע דן מרגלית כתב מאמר פרשנות תקיף ותבע במפגיע מן הרמטכ"ל לא לאפשר לחיילים לסגת בפני מפגינים, אלא להנחות אותם לפתוח בירי "אפילו אם התמונות לא יהיו טובות להסברה הישראלית".
חד משמעי יותר מכולם היה אביגדור ליברמן. רגע לפני שנאלץ להתפטר ממשרד החוץ בגלל העסקה המפוקפקת ההיא עם השגריר בבלארוס, הצהיר שר החוץ כי "נהלי הפתיחה באש שעל פיהם צה"ל פועל בשטחי יהודה ושומרון, אינם תורמים להרגעת השטח אלא רק מדרבנים את ליבוי היצרים. לא יכול להיות שפלסטינים שתוקפים חיילי צה"ל יישארו בחיים."
ובהחלט הייתה השפעה לכל הדיבורים האלה.את התוצאה המיידית של כמה ימי קריאות נרגשות לחיילי צה"ל לפתוח באש למען הצלת כבודה הלאומי של מדינת ישראל אפשר היה לקרוא בכותרת הענקית בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" רב התפוצה: "לוחמת מג"ב חיסלה מחבל בחברון". ובאותיות קטנות יותר הפירוט: "צעיר פלסטיני תקף עמדת מג"ב ליד מערת המכפלה, שוטרת מג"ב הגיבה בקור רוח, ירתה בו 3 כדורים וחיסלה אותו, חשש בצה"ל כי גל התקריות יתדרדר לאינתיפאדה שלישית". וגם תמונתה של השוטרת הופיעה, פניה מטושטשים ומעליה הכותרת "הגיבורה ממג"ב". (כידוע, משמר הגבול צועד בראש בנושא קידום שוויון הנשים וכבר נתן להן כמה וכמה הזדמנויות לקחת חלק בניהול היום יומי של מלאכת הכיבוש ולהראות שהן מסוגלות להיות לא פחות קשוחות ולא פחות ברוטאליות מן הגברים שלצידן.)
רק בשורה תחתונה בקצה המאמר הוזכר כי בעצם בידיו של המחבל המסוכן ההרוג היה בעצם רק אקדח צעצוע. והאם אכן נכונה טענתה של הגיבורה ממג"ב כי בשעת מעשה חשבה שמדובר באקדח אמיתי ופעלה כמיטב יכולתה להציל את חיי חבריה ליחידה? או שמא הגרסא הנכונה היא של בני משפחתו, שסיפרו כי מדובר בנער שחגג את יום הולדתו ה-17 ויצא לרחוב כדי לקנות עוגה ולא כדי לתקוף חיילים ושוטרים? ואולי הוא פשוט הוציא את אקדח הפלסטיק מכיסו כדי להגיע לתעודת הזהות שהיתה מתחתיו?
ארגוני זכויות האדם שיגרו תחקירנים לחברון והם מנסים לאתר עדי ראיה ולהצליב עדויות ולהגיע לתמונה קרובה למציאות של מה שקרה שם. אבל את תוצאות התחקיר קרוב לודאי ששום עיתון לא יפרסם, בודאי שלא בעמוד ראשון ובכותרת ראשית. תושבי ישראל ברובם הגדול כבר יודעים בדיוק מה קרה: לוחמת גיבורה חיסלה מחבל מנוול, כל הכבוד לה.
ובמקרה הזה, מי ירה ומי זה שם נפל? מי שנפל היה מוחמד סלימה, שנהרג ביום הולדתו ה-17 (על כך לפחות אין חילוקי דעות). ומי שירתה הייתה לוחמת משמר הגבול ששמה מתחיל בנ' ואולי פעם נדע את זהותה ואולי לא. בעתיד הקרוב במהלך מסע הבחירות לכנסת ישראל שבירושלים יהיו ככל הנראה עוד הרבה אשר ירו והרבה אשר יפלו, שם בשטחים שבשלטון הצבאי של מדינת ישראל מזה ארבעים וחמש וחצי שנים. לדעת כל המומחים, כל תקרית וכל הרג מסייעים למקד את תשומת הלב הציבורית בנושאים ביטחוניים וזה מסייע ישירות למסע הבחירות של בנימין נתניהו ושותפו אביגדור ליברמן. ומה אם באמת תתחיל כאן האינתיפאדה השלישית? דיה לצרה בשעתה, קודם כל שהמחנה הלאומי ינצח בבחירות וירכיב גם את הממשלה הבאה.
ומי רצח את מוסטפה תמימי? באמת, את מי מענינות פרשות עתיקות מלפני שנה?
***
מיכל וקסלר היא אחת מבין הפעילים שהתאמצו לעורר בקרב אזרחי ישראל ענין במותו של מוסטפה תמימי ובמצב הפלסטינים תחת הכיבוש בכלל. ברשותה אני מביא כאן את סיפורה.
www.facebook.com/michal.vexler
אפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?
מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=161
מי ירה ומי זה שם נפל? נתן אלתרמן, שכתב את השיר, השאיר את השאלה פתוחה וללא מענה. הוא כתב אותו בשנת 1934, כמשורר צעיר בתחילת דרכו. לפני שרובנו נולדו, כאשר הזקנים בינינו היו ילדים. מדינת ישראל טרם נוסדה, וצבא ההגנה לישראל טרם הוקם, אבל המלחמה שבה אנו שרויים עד היום הזה כבר התנהלה.
לפני שנה בדיוק, לא היה הרבה ספק מי ירה ומי נפל בכפר נבי סלאח שבאזור רמאללה בגדה המערבית ביום שישי ה-9 בדצמבר 2011. תושבי הכפר ועמם פעילים ישראלים ובינלאומיים יצאו, כמו בכל יום שישי, לתהלוכת מחאה. כמו בכל יום שישי הם צעדו לכיוון המעיין שבו נהגו תושבי הכפר להשתמש עד אשר בשנת 2009 השתלטו עליו תושבי התנחלות חלמיש הסמוכה. כמו תמיד חסמו חיילי צבא ההגנה לישראל את דרכם של תושבי נבי סלאח, וכמו תמיד החל במהרה עימות בו ירו החיילים גז מדמיע והפלסטינים זרקו אבנים, וכמו תמיד היה קשה אפילו למי שנכח שם לקבוע בדייקנות "מי התחיל".
אבל ביום המסווים הזה, משהו יוצא דופן כן קרה שם, שחורג קמת מן השגרה הכל שבוע. חייל ירה רימון גז ישירות ומטווח קרוב אל ראשו של אחד המפגינים. ירי של רימוני גז מטווח קרוב עלול להיות קטלני, במיוחד אם הוא פוגע בראש. לכן, פקודות הצבא אוסרות בפירוש לבצע ירי כזה.
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaavue
הצלמים שהיו בשטח צילמו את מוסטפה תמימי בזמן אמת, רגע לאחר הפגיעה, שוכב על הארץ בשלולית דם. תצלום מהפך קרביים, ונמשך הויכוח אם היה ראוי לפרסם אותו.
אבל מי זה שכיוון וירה מטווח קרוב ישר לראש? בעצם, גם זאת לא הייתה צריכה להיות תעלומה כל כך גדולה. הצלם חיים שוורצנברג תיעד את היורה ברגע הירי ממש. שמו ודרגתו וכל פרטיו ידועים היטב לשלטונות צה"ל, אבל הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם אותם. (לפני מספר ימים ראיתי דף בפייסבוק שפרסם את השם העלום, אבל הדף הזה כבר לא קיים. מישהו דאג כנראה להסיר אותו. אבל בחיפוש באתרים המבוססים מחוץ לגבולות ישראל שאינם כפופים לצנזורה ישראלית אפשר עדיין לאתר אותו.)
http://www.richardsilverstein.com/2012/12/08/who-killed-mustafa-tamimi-idf-sgt-aviram-boniel/
במקרה, כל זה התרחש בדיוק ביום זכויות האדם הבינלאומי, בדיוק באותו זמן שבו צעדו אלפי פעילים ברחובות תל אביב לציין את היום הזה. החיילים כנראה לא שמעו על יום כזה. מה שהיורה האלמוני אמור היה לדעת הן פקודות הצבא שאותן הפר.
שלטונות הצבא, היודעים את זהותו של החייל האלמוני הזה, היו אמורים לחקור אותו ולהעמיד אותו לדין. אם לא על רצח וגם לא על הריגה, לפחות על עבירה קלה יותר כמו הפרת הוראות הצבא, או שימוש בלתי חוקי בנשק, או התנהגות בלתי ראויה. לכל הפחות על עבירה שכרוך בה עונש של כמה חודשי מאסר על תנאי. נכון להיום, דבר מכל אלה לא התרחש. ארגון "בצלם" פנה כמה וכמה פעמים אל הפרקליטות הצבאית ונענה כל פעם בתשובה זהה: "החקירה עדיין נמשכת".
http://www.btselem.org/hebrew/firearms/20111209_killing_of_mustafa_tamimi
לפני שבוע, כאשר התקרב שוב לוח השנה אל יום זכויות האדם, יצאו קבוצת פעילים בניסיון, אולי קצת תמים, לעורר את מצפונה של החברה הישראלית. בכותרת "מי רצח את מוספה תמימי" כתבו ופרסמו ברשת ובפייסבוק וגם חילקו כרוזים ברחובות והזכירו את שמו המפורש של היורה האלמוני וציינו גם את שמות אלה שמעליו במעלה סולם הפיקוד עד הרמטכ"ל ועד בכלל ואת עברו של אחד מהם בנוגע להרג אזרחים. לא תמיד קל להביא את אזרחי ישראל להקשיב למסרים מסוג זה (עוד על כך בהמשך).
http://tv.social.org.il/politics/2012/12/12/who-killed-tamimi
https://www.youtube.com/watch?v=-ZWCFHL9UIs
אמצעי התקשורת בישראל לא ממש התענינו בסיפורם של תושב פלסטיני שנורה ונהרג לפני שנה בדיוק ושל חייל שירה והרג בניגוד לתקנות הצבא ולא נענש ולו בעונש הקל ביותר. כל המערכות הופצצו בהודעות לעיתונות שחיברו פעילים וגם ארגוני זכויות אדם, אך אף לא מלה אחת לא הגיעה אל הדף המודפס או אלי גלי האתר.
לאמצעי התקשורת לא היה זמן לעניני מוסר כאלה. זה פשוט לא התאים. בדיוק בימים האלה התקשורת נוטה לטעון, שוב ושוב, כי חיילי צה"ל נמלטים מפני מפגינים פלסטינים, וכי זוהי בושה וחרפה ועלבון לכבוד הלאומי.
מה שתפס את הכותרות היו תלונות של חיילים כנגד פקודות הצבא האוסרות עליהם לירות במפגינים. הם אמרו כי הפקודות קשות ומחמירות מדי, כי הם נשלחים "להילחם בידיים קשורות", וכי מפקדיהם מרסנים אותם מתוך חשש ופחד מפני הצלמים הנוכחים בזירות ההתנגשות עם המפגינים הפלסטינים ומן התמונות שהצלמים האלה מצלמים ומפיצים ברחבי העולם. וחייל חובב קומיקס השווה את התמונות שמביאים הצלמים מן השטח לקריפטוניט, זה החומר הירוק שמכאיב ופוגע בגיבור העל סופרמן הכל-יכול.
"חייל מסמל את הריבונות של המדינה. זריקת אבנים עליו היא פגיעה בכבוד הלאומי. הכבוד הלאומי הוא כוח ופגיעה בו פוגעת בעמוד השדרה של המדינה. הצלמים המתעדים את האירועים האלה ומפיצים אותם פוגעים קשות במעמדו וכוחו של צה"ל" הצהיר הרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. ומצידו הליברל לשעבר הידוע דן מרגלית כתב מאמר פרשנות תקיף ותבע במפגיע מן הרמטכ"ל לא לאפשר לחיילים לסגת בפני מפגינים, אלא להנחות אותם לפתוח בירי "אפילו אם התמונות לא יהיו טובות להסברה הישראלית".
חד משמעי יותר מכולם היה אביגדור ליברמן. רגע לפני שנאלץ להתפטר ממשרד החוץ בגלל העסקה המפוקפקת ההיא עם השגריר בבלארוס, הצהיר שר החוץ כי "נהלי הפתיחה באש שעל פיהם צה"ל פועל בשטחי יהודה ושומרון, אינם תורמים להרגעת השטח אלא רק מדרבנים את ליבוי היצרים. לא יכול להיות שפלסטינים שתוקפים חיילי צה"ל יישארו בחיים."
ובהחלט הייתה השפעה לכל הדיבורים האלה.את התוצאה המיידית של כמה ימי קריאות נרגשות לחיילי צה"ל לפתוח באש למען הצלת כבודה הלאומי של מדינת ישראל אפשר היה לקרוא בכותרת הענקית בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" רב התפוצה: "לוחמת מג"ב חיסלה מחבל בחברון". ובאותיות קטנות יותר הפירוט: "צעיר פלסטיני תקף עמדת מג"ב ליד מערת המכפלה, שוטרת מג"ב הגיבה בקור רוח, ירתה בו 3 כדורים וחיסלה אותו, חשש בצה"ל כי גל התקריות יתדרדר לאינתיפאדה שלישית". וגם תמונתה של השוטרת הופיעה, פניה מטושטשים ומעליה הכותרת "הגיבורה ממג"ב". (כידוע, משמר הגבול צועד בראש בנושא קידום שוויון הנשים וכבר נתן להן כמה וכמה הזדמנויות לקחת חלק בניהול היום יומי של מלאכת הכיבוש ולהראות שהן מסוגלות להיות לא פחות קשוחות ולא פחות ברוטאליות מן הגברים שלצידן.)
רק בשורה תחתונה בקצה המאמר הוזכר כי בעצם בידיו של המחבל המסוכן ההרוג היה בעצם רק אקדח צעצוע. והאם אכן נכונה טענתה של הגיבורה ממג"ב כי בשעת מעשה חשבה שמדובר באקדח אמיתי ופעלה כמיטב יכולתה להציל את חיי חבריה ליחידה? או שמא הגרסא הנכונה היא של בני משפחתו, שסיפרו כי מדובר בנער שחגג את יום הולדתו ה-17 ויצא לרחוב כדי לקנות עוגה ולא כדי לתקוף חיילים ושוטרים? ואולי הוא פשוט הוציא את אקדח הפלסטיק מכיסו כדי להגיע לתעודת הזהות שהיתה מתחתיו?
ארגוני זכויות האדם שיגרו תחקירנים לחברון והם מנסים לאתר עדי ראיה ולהצליב עדויות ולהגיע לתמונה קרובה למציאות של מה שקרה שם. אבל את תוצאות התחקיר קרוב לודאי ששום עיתון לא יפרסם, בודאי שלא בעמוד ראשון ובכותרת ראשית. תושבי ישראל ברובם הגדול כבר יודעים בדיוק מה קרה: לוחמת גיבורה חיסלה מחבל מנוול, כל הכבוד לה.
ובמקרה הזה, מי ירה ומי זה שם נפל? מי שנפל היה מוחמד סלימה, שנהרג ביום הולדתו ה-17 (על כך לפחות אין חילוקי דעות). ומי שירתה הייתה לוחמת משמר הגבול ששמה מתחיל בנ' ואולי פעם נדע את זהותה ואולי לא. בעתיד הקרוב במהלך מסע הבחירות לכנסת ישראל שבירושלים יהיו ככל הנראה עוד הרבה אשר ירו והרבה אשר יפלו, שם בשטחים שבשלטון הצבאי של מדינת ישראל מזה ארבעים וחמש וחצי שנים. לדעת כל המומחים, כל תקרית וכל הרג מסייעים למקד את תשומת הלב הציבורית בנושאים ביטחוניים וזה מסייע ישירות למסע הבחירות של בנימין נתניהו ושותפו אביגדור ליברמן. ומה אם באמת תתחיל כאן האינתיפאדה השלישית? דיה לצרה בשעתה, קודם כל שהמחנה הלאומי ינצח בבחירות וירכיב גם את הממשלה הבאה.
ומי רצח את מוסטפה תמימי? באמת, את מי מענינות פרשות עתיקות מלפני שנה?
***
מיכל וקסלר היא אחת מבין הפעילים שהתאמצו לעורר בקרב אזרחי ישראל ענין במותו של מוסטפה תמימי ובמצב הפלסטינים תחת הכיבוש בכלל. ברשותה אני מביא כאן את סיפורה.
www.facebook.com/michal.vexler
על יפי הנפש
פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים - מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו...
ואז היא עצרה אותי:
"אני לא רוצה לשמוע"
"… אבל... א"
"אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי"
"אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך"
"אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי"
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי -
"שיהיה לך בתאבון"
והלכתי.
זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזו לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר - לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי - אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו.
פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים - מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו...
ואז היא עצרה אותי:
"אני לא רוצה לשמוע"
"… אבל... א"
"אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי"
"אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך"
"אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי"
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי -
"שיהיה לך בתאבון"
והלכתי.
זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזו לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר - לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי - אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו.
