פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור
"בממשלה שלי לא ישב שר שתומך בסרבנות" הצהיר ראש הממשלה נתניהו בתחילת השבוע הזה, ודבריו פורסמו בכותרות הראשיות. מזמן כבר לא עמדה הסרבנות בראש תשומת הלב הציבורית בארצנו. והכל בזכותו של נפתלי בנט.
לפני מספר שבועות נסעתי נסיעה ארוכה במונית, ותוך כדי שיחה גיליתי כי הנהג היה בין ראשוני הסרבנים בתולדות מדינת ישראל. בתחילת שנות השבעים, כאשר הממשל הצבאי וגם תנועת ההתנחלות היו חדשים וטריים, הוא נקרא לשירות מילואים בעיר חברון, קיבל פקודה ללוות את הרב משה לוינגר ברחובותיה של חברון וסירב לפקודה ונשלח לכלא הצבאי. אז זה לא פורסם ולא הגיע בכלל לתקשורת. "אני לא איש פוליטי. זה פשוט שהלוינגר הזה הוא מנוול. הוא הלך בשוק של חברון וסתם ככה הפך את הדוכנים של הערבים. אמרתי למפקד שלי שלא בשביל זה התגייסתי לצה"ל, לא בשביל לעזור למנוולים כאלה".
אז, בשנותיו הראשונות של הכיבוש, הסרבנים היו מעטים ובודדים. המשורר יצחק לאור בילה מאחורי סורג ובריח בתחילת דרכו הספרותית, והיה גיורא נוימן שנכלא שוב ושוב וכתובות הגרפיטי הקוראות לשחרורו התנוססו עוד שנים רבות ברחובות תל אביב.
תנועת הסרבנים המאורגנת החלה כאשר ביוני 1982 פתח שר הביטחון אריאל שרון במבצע שלום הגליל שהפך למלחמת לבנון הראשונה ואחר כך נודע כמלחמת שולל. זה היה הזמן בו החיילים שמעו את ראש ממשלתם מנחם בגין מצהיר מעל במת הכנסת כי הצבא יכנס לא יותר מארבעים קילומטר לתחומי לבנון והביטו במפה וראו שהם כבר בפאתי ביירות, בעומק מאה קילומטר ויותר. והם שרו: "רד אלינו אווירון/קח אותנו ללבנון/נלחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון". ואחרי כמה חודשים קיבלו את הפקודה לירות פצצות תאורה מעל מחנות הפליטים סברה ושתילה ואז גילו כי האירו את דרכם של מי שטבחו ללא אבחנה מאות גברים ונשים, זקנים וילדים.
"בסך הכל ערבים הרגו ערבים" התמרמרו אוהדי שרון, אך התיעוב כלפי המלחמה עלה וגבר. אלפים חתמו על עצומת "יש גבול", עצומת הסירוב שביקשה להציב בפני מדינת ישראל גבול פיזי וגם ובעיקר גבול מוסרי. בשנת 1984 נכנסתי גם אני לכלא הצבאי בפעם הראשונה, כאשר סירבתי ללוות שיירות אספקה למוצבים שהוקמו ברחבי דרום לבנון.
ובדצמבר 1987 התקוממו הפלסטינים ודרשו לעצמם את הזכות שהישראלים קיבלו כבר מזמן, הזכות להיות עם חופשי בארצם. היה זה בדיוק כאשר מלאו לשלטון הכיבוש עשרים שנה, ונדמה היה אז שעשרים שנה זה הרבה זמן, אפילו נדמה היה שזה יותר מדי. והיו ישראלים שחשבו שהפלסטינים צודקים בדרישתם להיות חופשיים, ישראלים שחשו שלא יוכלו בלב שלם ליטול חלק בפעולותיו של הצבא היוצא לדכא אותם ולהשאירם תחת שלטון הכיבוש. ושוב חתמו אלפים על עצומת הסירוב של "יש גבול" שפורסמה מחדש בנוסח מורחב, וחלקם בילו במאסר במקום לצאת לקרב נגד הצעירים זורקי האבנים.
בחודש אפריל 1988 הייתי בשירות מילואים ובערב שמעתי בחדשות על עובר אורח פלסטיני שחיילים הכריחו אותו לטפס על עמוד חשמל ולהסיר בידיים חשופות את הדגל הפלסטיני שהונף עליו, והוא התחשמל ומת. באותו לילה יצאתי ברחבי המחנה בו הייתי וכתבתי על 117 טנקים, משאיות ומלגזות את המלים הבאות "חיילי צה"ל, סרבו להיות כובשים ומדכאים! סרבו לשרת בשטחים הכבושים!". לאחר שנלכדתי בידי המשטרה הצבאית החוקרת שלח אותי בית הדין הצבאי בפיקוד דרום לשלושה חודשי מאסר וגם הוריד אותו בדרגה מרב"ט לטוראי. ולאחר עוד סיבוב של עימות עם שלטונות הצבא ושביתת רעב בכלא הובאתי בפני פסיכיאטר צבאי שקבע לי פרופיל 21. כתבתי אז מכתב לרמטכ"ל: "אם בצבא שתחת פיקודך המצפון שלי נחשב כשיגעון, אני גאה להיות משוגע".
בשנת 2002 הגיע בני אורי לגיל שמונה עשרה בעיצומה של האינתיפאדה השניה, וקיבל את ההחלטה לסרב להתגייס לצבא כיבוש. ליוויתי אותו במהלך חצי שנה שבה נכנס ויצא ושוב נכנס ושוב יצא מן הכלא הצבאי, עד אשר החליטה ועדה צבאית שהוא "אינו מתאים לשירות צבאי" (מה שנכון נכון). והוא היה בר מזל – חמישה מחבריו לסירוב ולמאבק הגיעו בסופו של דבר לבית דין צבאי וישבו בכלא יותר משנתיים,ביניהם חגי מטר שאחר כך יצא שמו כעיתונאי ופעיל בלתי נלאה נגד הכיבוש ולאחרונה גם כמנהיג עובדים.
זאת הייתה גם תקופת הפריחה של תנועת האומץ לסרב, קבוצה של ציונים מזן מיוחד שהפגינו עם שלטים גדולים בהם נאמר "סירוב לכיבוש הוא ציונות". היה שם דוד זונשיין, קצין הצנחנים שדווקא רצה ודרש משלטונות הצבא לשפוט אותו על סירובו לשרת בשטחים הכבושים ולהעמיד אותו בפני בית דין צבאי שהיה שולח אותו לשנים מאחורי סורג ובריח – ולמרבה הפלא, הפיקוד הבכיר בצה"ל סירב בכל תוקף להרים את הכפפה.
שנה אחר כך היה מכתב הטייסים, שחותמיו הודיעו כי יסרבו להפציץ ערים פלסטיניות. עוד לא ידעו אז כי בינואר 2009 יצאו טייסים ישראלים אחרים, בעלי מצפון קצת פחות רגיש, להפציץ את עזה ויצליחו להרוג 1300 אזרחים בשלושה שבועות.
וכך, במהלך ארבעים וחמש שנות שלטון כיבוש ישראלי על הפלסטינים, היו אלפי סרבנים – סדירים ומילואימניקים, חלקם צעירים בתחילת חייהם וחלקם בעלי משפחות בשנות הארבעים לחייהם, ובעשור האחרון גם כמה וכמה נשים. רבים מהם בילו זמן מאחורי סורג ובריח, בכלא 4 וכלא 6 וכלא הנשים 400. האחרון בינתיים הוא נתן בלנק מחיפה, אשר כבר שלוש פעמים קיבל את הפקודה להתגייס לצבא הכיבוש ושלוש פעמים סירב ושלוש פעמים נשלח לכלא שם הוא יושב ברגע זה.
נפתלי בנט בהחלט לא היה בין הסרבנים האלה, לא המוקדמים ולא המאוחרים. ארבעים וחמש שנות כיבוש לא הטרידו אותו כלל וכלל, והוא לא התרגש מדיכוי ברוטאלי של מיליוני אנשים מהם נשללו זכויות בסיסיות. ובהחלט בהחלט לא הפריע לו שצבא ההגנה לישראל הפך יותר ויותר צבא ההגנה למתנחלים, צבא שתפקידו הראשון במעלה הוא להשתלט על אדמות ולמסור אותן לידי מתנחלים ולהגן ולשמור שמירה צמודה על המתנחלים כדי שיתבססו ויתפסו שליטה איתנה.
כל זה בהחלט דווקא מוצא חן בעיניו של בנט. האיש שהתגייס לצבא ושירת בשורות סיירת מטכ"ל ויחידות עלית מובחרות אחרות (ובהחלט לא נמנה על סרבני סיירת מטכ"ל בשנת 2003) והגיע לדרגת רב סרן ואחר כך נכנס להיי טק וישב בלשכת נתניהו עד שחתול שחור עבר ביניהם. ואחר כך היה מנכ"ל מועצת יש"ע ונאבק בכל כוחו נגד הקפאת הבניה בהתנחלויות ובעד הרחבתה והעמקתה ללא גבול וללא מעצור, והכין תכנית מתוחכמת להנצחת הכיבוש וסיפוח של ההתנחלויות וכל מה שסביבן ולידן וכליאת הפלסטינים במובלעות קטנטנות עם "אוטונומיה תחת פיקוח צה"ל והשב"כ" (בדרום אפריקה של פעם קראו לזה "בנטוסטנים"). ובחודשים האחרונים הצליח נפתלי בנט להשתלט על מפלגה ישנה ורקובה ולהפוך אותה למותג חדש ומרענן ומוקד משיכה לבוחרי הימין ואיום אלקטורלי מוחשי יותר ויותר למפלגת ידידו לשעבר בנימין נתניהו.
ובכל זאת סרבן? המלים שאמר בטלויזיה הדהדו ברחבי המדינה בשבוע האחרון. אם יקבל רס"ן (מיל.) בנט פקודה לפנות מתנחלים זאת תהיה בעיניו פקודה עליה מתנוסס דגל שחור. הוא לא יהיה מסוגל לבצע פקודה כזאת, הוא יבקש ממפקדו פטור אישי מלבצע אותה, ואם לא תהיה ברירה הוא גם ילך לכלא. לאחר הסערה הגדולה שקמה הוא חזר בו, לפחות חלקית, וביקש להצהיר ולהבהיר כי כאשר אמר את הדברים הוא דיבר מדם ליבו.
דיבר מדם ליבו? יתכן מאד שכך הוא. אפשר לקבל שאכן ההתנחלויות חשובות ויקרות וממש קדושות בעיניו של נפתלי בנט, והרעיון של פינוי מתנחלים מעורר בו זוועה ופלצות, ואכן מדובר כאן בשאלה של מצפון אמיתי וכנה לחלוטין. ובכל זאת, כל מה שאומר פוליטיקאי חשוד במניעים פוליטיים – ועל אחת כמה וכמה פוליטיקאי השרוי בתנופה של מסע בחירות גדול.
בהחלט יש לנפתלי בנט אינטרס פוליטי לפלרטט עם הסרבנות. קודם כל, לפי הסקרים האחרונים זה כנראה מסייע לו לשבות את ליבם של פלח הבוחרים שלו לקראת הבחירות הבאות עלינו בינואר הקרוב. לטווח ארוך יותר, אולי יש כאן שיקול של יצירת הרתעה. בנט משתייך וגם מייצג מגזר שבשנים האחרונות תופס מקום נכבד יותר ויותר בצבא, בסדיר ובמילואים וגם בין הקצינים, מעל ומעבר למשקלו היחסי בין כלל אזרחי ישראל. בגלל סיבה ברורה: זהו המגזר היחיד שממש מזדהה אידאולוגית ורגשית עם התפקיד שממלא הצבא כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים.
ומה אם פעם יידרש הצבא הזה למלא תפקיד אחר בשירות ממשלה אחרת ומדיניות אחרת? מה אם פעם יעמדו על הפרק סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית וגם פינוי התנחלויות? האם יופיעו אז חיילים וקצינים חובשי כיפות סרוגות במספרים גדולים ובעמדות מפתח וילכו בדרכו של נפתלי בנט ויצהירו "אני לא מסרב, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה, אני מדבר פה מדם ליבי...".
אז מה יהיה? האם התחשבות במצפונם של אנשים צריכה לחול גם על מצפונם ואמונתם הכנה של המתנחלים ותומכיהם? ואם כן, איך תוכל ממשלה בישראל לעלות אי פעם על דרך השלום – בין מרצונה החופשי ובין מתוך הכרה בעובדות החיים בזירה הבינלאומית שבה צריכה מדינת ישראל להתקיים? האם הוצב כאן מחסום בלתי עביר?
כאן יכולה אולי ההיסטוריה לבוא לעזרתנו. כי כבר היו דברים מעולם. צרפת שלטה מאה ועשרים שנה באלג'יריה, ושלחה לשם מתנחלים במאות אלפים. והמלחמה ששמה קץ לשלטון הצרפתי באלג'יריה הייתה קשה ועקובה מדם עוד יותר מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשעותיו הקשות ביותר. והמתנחלים הצרפתים באלג'יריה התנגדו התנגדות קשה ומרה ליציאת צרפת מהשטח, ונלחמו בכל כוחם למען המשך קיומה של אלג'יריה הצרפתית. היו להם תומכים לא מעטים גם בשורות הצבא הצרפתי. והיו שם יותר ממיליון מתנחלים. אפילו ללא סירובי פקודה, אילו נדרשו החיילים והקצינים לאחוז פיזית בכל מתנחל ומתנחל ולגרור אותו אל סיפון האניה המפליגה לחופי צרפת, הצבא הצרפתי כולו לא היה מספיק למימוש המשימה.
נשיא צרפת שארל דה-גול, האיש שהוציא את צרפת מאלג'יריה, כלל לא חלם על שיטות חלמאיות כאלה. בשנת 1962 הוא חתם על ההסכם שסיים את השלטון הצרפתי באלג'יריה, ובהסכם נקבע כי המתנחלים הצרפתים חופשיים לבחור אם לחזור לצרפת או להישאר באלג'יריה העצמאית, ובמקרה השני יוכלו לבחור בין אזרחות צרפתית, אזרחות אלג'ירית או אזרחות כפולה. בפועל, כמעט כולם התפנו מאלג'יריה ועלו בכוחות עצמם על הספינות שעזבו את חופיה.
אם אי פעם תעלה ממשלה בישראל על דרך השלום – בין מרצונה החופשי ובין מתוך הכרה בעובדות החיים בזירה הבינלאומית שבה צריכה מדינת ישראל להתקיים – יש להניח כי היא תעשה זאת בשיטת דה גול. המתנחלים יקבלו בעוד מועד הודעה על תאריך פינוי הצבא והעברת השטח לשליטה וריבונות פלסטינית מלאה. הם יוכלו להחליט בחופשיות על המשך דרכם, איש איש כרצונו. מי שירצו ישארו במדינת פלסטין וייסדו בה קהילה יהודית, מי שיעדיפו להתפנות יחד עם הצבא יקבלו בחינם משאיות להובלת רהיטיהם. שום חייל ושום קצין לא יקבלו את הפקודה הבזויה להיכנס אליהם ולגרור אותם משם בכח.
נפתלי בנט וחבריו לגמרי לא יעמדו בפני הדילמה הקשה. הם לא יצטרכו לבקש פטור אישי או קבוצתי, ובודאי שלא יעמדו במצב של סירוב לפקודה. האם זה ישביע את רצונם? זה לגמרי לא בטוח.