איך הפך שם טוב לרע
שוב ה-5 ביוני. יום השנה לתחילתה של המלחמה ההיא ב-1967, המלחמה שתוצאותיה עצבו את החיים של כולנו. 48 שנה לכיבוש השטחים הפלסטיניים – מי היה מאמין שזה ימשך כל כך הרבה זמן? ושוב משמרת נשים בשחור. כמו בכל יום שישי מאז תחילת האינתפאדה הראשונה הן עומדות במרכז תל אביב, וגם בירושלים ובחיפה ובכניסה לקיבוץ גן שמואל. וכמו כל שנה, ב-5 ליוני הן קוראות לתגבור של נשים (וגברים) שלא משתתפים בדרך כלל.
שוב מונפת היד השחורה האופינית של הנשים בשחור, ועליה "די לכיבוש" בעברית וערבית ואנגלית, וגם כמה תצלומים גדולים של ההרס בעזה ודחפורים בונים התנחלויות. עוברים ושבים בשדרות בן ציון, מקום הומה ביום שישי בצהרים, נעצרים, מסתכלים, חלקם נכנסים לשיחה או ויכוח. "אתן בוגדות! אויבות המדינה!" צועק גבר המחזיק בידיהם של שני ילדים קטנים. עוד צעקה והוא ממשיך הלאה, מושך את ילדיו הרחק מן הבוגדות. כמה דקות אחריו עוברת אשה צעירה, גם היא עם ילד קטן, כבן שלוש או ארבע. הילד שואל "מה זה? מה הן עושות?". האם מסבירה בסבלנות: "הן עושות הפגנה, הן רוצות שלום. הן רוצות שיהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות ושאנשים לא יהרגו יותר". הילד מחייך בבישנות.
עד כאן הדיווח שיכולתי לכתוב, כמעט מלה במלה, גם לפני שנה וגם לפני שנתיים ושלוש. מה השתנה מאז? הנושא הבוער החדש שהגיע בכל העוצמה אל כותרות העיתונים. "חרם!", "חרם!" "חרם!" זועקות הכותרות מכל עבר. "מצב חרם!". "החרם מאיים עלינו!". "החרם סכנה לאומית!" "כולנו נלחמים בחרם!". הכותרות הטריות ביותר מבשרות את החדשה האחרונה משדה הקרב של החרם: "אורנג' נכנעה לאנטישמים, איום החרם מתממש, ענקית התקשורת הצרפתית אורנג' הודיעה על ניתוק יחסיה עם ישראל!" בגוף הידיעה נאמר כי חברת אורנג' הצרפתית זכתה לביקורת חריפה באירופה בגלל על פעילות של שותפתה הישראלית בהתנחלויות בשטחים הכבושים, ועל מבצע "אמץ חייל" שהשיקה אורנג' הישראלית בזמן המלחמה האחרונה בעזה. זאת אנטישמיות? העורך כנראה מגדיר זאת כך.
"כרסום זוחל" כותב הפרשן בן כספית. "המצב רק ילך ויחמיר – כלכלת ישראל עדיין פורחת והכל נראה לכאורה בסדר גמור, אבל היסודות הולכים ומתכרסמים להם". בידיעה אחרת נמסר על משלחת הסברה דחופה שתצא מטעם ממשלת ישראל לאוניברסיטאות בעולם – ארבעה סטודנטים ישראלים נכללים בה, אחת מהם אתיופית ואחד בדואי מהנגב. "אנחנו נוכיח לכולם שישראל היא לא מדינת אפרטהייד, כאן זה לא דרום אפריקה!" אומרים הצעירים הנלהבים.
כאן זה לא דרום אפריקה? רגע של היסטוריה. אם כי מעטים זוכרים זאת בימינו, היה זמן שבו הלבנים בדרום אפריקה נחשבו כגיבורים ומושא להערצה של אנשי שמאל ואנשים מתקדמים באירופה ובעולם כולו. נכון, זה היה מאד מזמן, לפני יותר ממאה שנה, בזמן מלחמה שנקראה "מלחמת הבורים". כל כך הרבה מלחמות וזוועות אחרות עברו מאז על העולם שהמלחמה ההיא נשכחה כמעט לגמרי. באותן השנים בתחילתה של המאה העשרים, היתה בעולם אהדה רבה אל האנשים שנקראו "בורים" או "אפריקנרים" – אלה שאבותיהם היו הולנדים, שהחלו להתישב בדרום אפריקה במאה השבע עשרה ונוספו אליהם הוגונטים צרפתים וגם אינדונזים ושפתם השתנתה ונהפכה להיות אפריקנס. הם נתפסו כדוד מול גולית, עם קטן ואמיץ לב שעמד בגבורה מול צבאות האימפריה הבריטית האדירה.
הבריטים חמדו את אדמתם של הבורים, העשירה בזהב ויהלומים, הצבא הבריטי הביס את הצבא הסדיר שיכלו הבורים להעמיד מולו, אך הם המשיכו לנהל מלחמת גרילה עקשנית. בסופו של דבר הצליחו הבריטים לשבור את התנגדותם על ידי אמצעי דיכוי נגד האוכלוסיה האזרחית של הבורים והכנסתה למחנות מיוחדים שבהם תנאי החיים היו קשים ואכזריים. זה היה הרגע בו המונח הידוע לשמצה "מחנה ריכוז" נכנס לראשונה לאוצר המלים של המין האנושי.
ב-5 לאפריל שנת 1900, בעוד המלחמה בדרום אפריקה מגיעה לשיאה, יצא יורש העצר הבריטי – מי שיהיה המלך אדוארד השביעי – לביקור בבלגיה. בתחנת הרכבת הצפונית של בריסל זינק אנרכיסט צעיר בשם ז'אן בפטיסט סיפידו אל הקרון המלכותי הבריטי וירה כמה יריות אקדח אל המבקר רם המעלה, אך לא הצליח לפגוע בו. בבית המשפט נשא סיפידו נאום משולהב, וזעק "אני לא מתחרט! אני רק מצטער שלא הצלחתי להרוג אותו! הוא רוצח, הבריטים רוצחים אלפי אנשים בדרום אפריקה. רציתי לעשות צדק! תחי דרום אפריקה!" בית המשפט זיכה את סיפידו מכל אשמה בשל גילו הצעיר. המון מריע שחיכה מחוץ לבית המשפט קיבל אותו כגיבור – וכך ראו אותו אנשים רבים בכל העולם.
והיכן היו השחורים של דרום אפריקה באותו זמן? כמובן שהם היו שם, הם היו גם אז רובה הגדול של האוכלוסיה בדרום אפריקה. הבריטים הלבנים והבורים הלבנים ניהלו מלחמה מעל ראשם, השחורים סבלו הרבה במלחמה הזאת – הם סבלו משני הצדדים הלוחמים כאחד. אך בעולם שצפה במלחמה ההיא כמעט איש לא שם לב לנוכחותם של השחורים. אפילו לא אנשי השמאל והסוציאליסטים והאנרכיסטים.
בסופו של דבר חל פיוס בין הבריטים המנצחים והאפריקנרים המנוצחים (או לפחות רבים מהם). דרום אפריקה הפכה לדומיניון, אחת מן המושבות הבריטיות שזכו בהדרגה ליותר ויותר עצמאות עד אשר הפכו למדינות עצמאיות בפועל. בכיכר טרפלגר בלונדון אפשר לראות בארבעת צידי הכיכר את ארבעת המבנים הזהים המסודרים בצורה סימטרית מדויקת – השגרירויות של ארבעת הדומיניונים, קנדה ואוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. ברור לעין כי כאשר הוקמו ארבעת המבנים האלה, בתקופה בין מלחמות העולם, לא חזה איש שיום אחד דרום אפריקה תהיה מוקעת ומצורעת והשגרירות שלה תהיה מוקד להפגנות ומחאות בלי הפסק.
איש המפתח בדרום אפריקה היה יאן סמטס – האיש אשר בצעירותו ניהל לוחמת גרילה נגד הצבא הבריטי ובבגרותו הפך לגנרל ופילדמרשל בצבא הבריטי, שלחם במלחמת העולם הראשונה והיה חבר בקבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל.
יאן סמטס - פניה המהוגנים של דרום אפריקה
(תצלום: ויקיפדיה)
יאן סמטס היה בין מנסחי אמנת האו"ם, אך מדיניותו כראש ממשלת דרום אפריקה לא ממש הלמה את עקרונות המסמך הזה. כמו מנהיגים אחרים לפניו ואחריו, יאן סמטס דגל בהפרדה גזעית ובשלטון הלבנים על השחורים. במספר הזדמויות ציין כי אי פעם בעתיד יוכלו השחורים לחלוק בשלטון עם הלבנים, בתנאי שמנהיגי השחורים "יוכיחו את מחויבותם להתנהגות תרבותית". בפועל מעולם לא הגיע הרגע הזה בכל מהלך הקריירה הפוליטית הארוכה של סמטס, אשר נמשכה עד מעבר לשנה השמונים לחייו.
בסוף ימיו, הביע סמטס תמיכה בהגברה מסוימת של מספר השחורים שיורשו לבוא מהכפרים אל ערי דרום אפריקה, ועמדתו זאת תרמה למפלתו בבחירות ב-1948, לחרדתם של רבים. "המפלגה הלאומית" אשר תפסה את השלטון בדרום אפריקה והחזיקה בו בעשורים הבאים דגלה בגזענות בוטה וגסה, ללא פשרות וללא התנצלות – המדיניות לה ניתן השם "אפרטהייד".
בשנות החמישים, השישים והשבעים נעה דרום אפריקה בכיוון הפוך לחלוטין לזה של יתר העולם, הגבירה והחריפה את אפלית השחורים ודיכויים בעוד ביתר חלקי יבשת אפריקה זכוהמושבות לעצמאות והשחורים בארצות הברית הקימו את התנועה לזכויות האזרח. הדרישה לחרם על דרום אפריקה הלכה והתגברה ברחבי העולם, תחילה בארגוני החברה האזרחית ואחר כך גם על ידי ממשלות וארגונים בינלאומיים רשמיים. גם ההולנדים, קרוביהם הרחוקים של האפריקנרים, הפנו להם עורף.
לפי משאלים שנערכו אז בקרב הלבנים בדרום אפריקה, הם חשו פגועים מחרם הספורט הבינלאומי לא פחות ואולי אף יותר מן החרם הכלכלי. כאשר נודע כי מאמן נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה נסע להיפגש עם נציגי הקונגרס הלאומי האפריקאי – שעוד נחשב אז לארגון טרור לפי החוק הדרום אפריקאי – כדי לדון בסיום חרם הספורט, הבינו רבים שסופו של האפרטהייד מתקרב. וכך אכן היה, אם כי עוד כעשר שנים – ולא מעט קרבנות בנפש – נדרשו עד שהגיע היום הזה.
מקבלי המדיניות במדינת ישראל אמורים להכיר היטב את ההיסטוריה של דרום אפריקה. יאן סמטס היה מגדולי התומכים בתנועה הציונית, ועל שמו נקרא קיבוץ רמת יוחנן. מאוחר יותר היתה דרום אפריקה במשך עשרות שנים בעלת ברית אסטרטגית של מדינת ישראל. ובכל זאת נראה שמדינת ישראל נחושה בדעתה ללכת צעד אחר צעד בדרכה הכואבת של דרום אפריקה.
כיום קשה לזכור כי במשך שנים רבות זכתה התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה לאהדה ותמיכה נרחבת מאד של אנשים שמאליים ומתקדמים בכל רחבי העולם. למרבה האירוניה אפשר להגיד שבשנות הארבעים והחמישים נטו לתמוך בישראל אותו סוג אנשים שכיום נוטים לתמוך בפלסטינים – ומאותה סיבה בדיוק: התמיכה בחלש ובמקופח ובפגוע ובדורש הצדק. התנועה הציונית נתפסה כתנועתו של עם מוכה ונרדף, שעבר את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית ואשר דרש בצדק פיסת אדמה קטנה כמקלט בטוח מתחת רגליו. שיר מפורסם של נתן אלתרמן מנציח רב חובל איטלקי בשם אנסלדו, אשר נאבק נגד הכיבוש הנאצי בארצו ובדצמבר 1945 יצא לסייע לספינת מעפילים להגיע לחופי פלסטינה. לרבים באותו הזמן, מעשיו אלה של אנסלדו נראו כהמשכיות טבעית ומובנת מאליה.
מאות אלפי הפליטים שאיבדו את בתיהם ואדמתם עם הקמתה של מדינת ישראל לא פגמו ברצינות בתדמיתה הטובה והחיובית של מדינת ישראל הצעירה, עם הקיבוצים הסוציאליסטיים כחלון הראווה המבהיק שלה כלפי העולם. נסיונן של מדינות ערב לארגן חרם על ישראל הצליח להרתיע כמה חברות מערביות, אך קריאות כאלה לחרם כמעט לא זכו לתמיכה פוליטית או אידאולוגית באירופה או באמריקה. גם המלחמה ב-1967 נתפסה, לפחות במשך כמה שנים, כנצחונו של דוד על גולית. בשבוע שעבר הזכרתי כאן את הראיון של הנשיא אובמה בו דיבר בגעגועים על "ישראל של הקיבוצים, ומשה דיין וגולדה מאיר והתחושה שלא רק שאנחנו מקימים מדינה בטוחה לעם היהודי אלא גם משנים את העולם ומתקנים אותו". ראיון שנותן תחושה קצת מוזרה למי שכמוני פעילותם הפוליטית החלה במחאות נגד הכרזתה של גולדה מאיר כי "אין עם פלסטיני". אבל בעולם הגדול הקסם הישראלי עדיין עבד בשנים ההן. שר הביטחון משה דיין עורר התפעלות כאשר הכריז על "הכיבוש הליברלי" וראש עירית ירושלים טדי קולק זכה לתהילה כאביר הדו קיום גם כאשר החריב את רובע המוגרבים בעיר העתיקה ובנה שכונות יהודיות לרוב על אדמות פלסטיניות מופקעות. במשך שנים רבות רבות נודעו יהודי ארצות הברית כנגועים בפיצול אישיות כרוני, התומכים בכל נושא ורעיון ליברלי מלבד תמיכתם העיוורת בישראל.
אבל לא לעולם חוסן, וגם יומו של יאן סמטס הישראלי הגיע לקיצו. בשנת 1977 נפלה מפלגת העבודה הישראלית מהשלטון במדינה אותה היא הקימה, ואת מקומה תפסה מפלגת הליכוד שהצטיינה בלאומנות גסה ובוטה הרבה יותר ובמיוחד בבניה המסיבית בהתנחלויות. ההרג וההרס של מלחמת לבנון הראשונה החל לסדוק את תדמיתה של ישראל בעולם. בשנת 1992 הסתמן לרגע שינוי כיוון, עם עליתו של יצחק רבין ולחיצת היד עם ערפאת וחתימת הסכמי הביניים עם הפלסטינים. לעולם לא נדע בביטחון מה היה קורה אלמלא נרצח רבין, ואם היה מצליח להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים במאי 1999 כפי שנקבע בהסכמים. במציאות כפי שקרתה רבין נרצח, ולא קם יורש שימשיך את דרכו, ותהליך אוסלו הסתיים באכזבה עקובה מדם, והכיבוש דוהר אל עבר יובל החמישים. וכיום הפכה ישראל להיות מזוהה בכל רחבי העולם עם הגורמים הימניים והשמרניים ביותר, ובארצות הברית היא מזוהה יותר ויותר עם הרפובליקאים נגד הדמוקרטים, ויותר ויותר יהודים מפנים לה עורף, במיוחד הצעירים ביניהם. והקריאה לחרם על ישראל הולכת וצוברת תאוצה, ובשבוע שעבר היא הופיעה לראשונה בזירת הספורט הבינלאומי ורק ברגע האחרון ספג הכדורגל הישראלי כרטיס צהוב ולא אדום. ובשבוע האחרון יוצאים ראשי המדינה בקריאה וצעקה וזעקה גדולה על מסע החרם הבינלומי המהווה "איום אסטרטגי על ישראל" והעיתונים רבי התפוצה מפמפמים גם הם את הנושא הזה.
"מי שאינו לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה". לא ברור מי אמר זאת לראשונה, אבל זה בהחלט נכון.
נשים בשחור נאבקות נגד הכיבוש
