על חוטפים ושחקנים וצנזורים
"זאת לא שאלה של חופש ביטוי אלא שאלה של חופש מימון. האם מדינה חייבת לממן הצגה על מי שחטף ורצח חייל?" הצהירה אתמול שרת התרבות מירי רגב באירוע סוער בו התעמתה עם מיטב אמני ישראל. אז האם צריכה מדינה לממן הצגה כזאת? ובכן, נראה כי התשובה תלויה בשאלה מי חטף ומי הרג ואיזה חייל זה היה.
1) חטיפה ב-1947
ב-11 ביולי 1947 יצאו שני סמלים בצבא הבריטי, קליפורד מרטין ומרווין פייס, לבית קפה בעיר נתניה. בדרכם חזרה למחנה הם נלכדו בידי חוליה של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהיה באותו זמן בעיצומו של מאבק חזיתי עם שלטון המנדט הבריטי. שני הסמלים הורדמו בכלורופורם ונלקחו למקום מסתור במלטשת יהלומים נטושה. כשהתעוררו אמרו להם שוביהם באנגלית: "נאסרתם בידי הארגון הצבאי הלאומי כבני-ערובה לשלושת היהודים שנידונו למוות בבית-דין צבאי בריטי. התנהגות ממשלתכם תקבע את גורלכם".
החטיפה עוררה סערה רבתי בפלסטינה המנדטורית וגם בבריטניה. הצבא הבריטי הטיל עוצר על נתניה וקיים שבועיים של חיפושים נרחבים, אך לא איתר את מקום המחבוא. בני משפחותיהם של השניים קראו לחוטפים לחוס על חייהם. אביו של מרווין פייס אף שיגר מכתב בכתובת "אל מפקד הארגון הצבאי הלאומי, פלסטינה" אשר כנגד כל הסיכויים הגיע לתעודתו ונמסר למפקד האצ"ל מנחם בגין בידי פקיד דואר מאוהדי הארגון. במכתב התחנן האב לחון את בנו, "צעיר חף מפשע, שנלכד במצב טראגי ומעולם לא היה אנטי-ציוני".
תשובתו של מנחם בגין שודרה בתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת": "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה שנחון את בנו - מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. אלוהים הוא העד, כי אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. אולם לא אנו הכתובת, מר פייס. לך אליהם, לדאונינג סטריט, ודבר אליהם, כפי שצריכים לדבר כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם. אמור לממשלת בריטניה: אתם האחראים לחיי בני".
תשובתו של מנחם בגין שודרה בתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת": "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה שנחון את בנו - מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. אלוהים הוא העד, כי אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. אולם לא אנו הכתובת, מר פייס. לך אליהם, לדאונינג סטריט, ודבר אליהם, כפי שצריכים לדבר כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם. אמור לממשלת בריטניה: אתם האחראים לחיי בני".
לאחר דיון סוער בפרלמנט הבריטי, בו דרש מנהיג האופוזיציה וינסטון צ'רצ'יל "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלסטינה", אישר הנציב העליון את גזר דין המוות שהוטל על שלושת חברי האצ"ל. ב-29 ביולי 1947 לפנות בוקר הם נתלו בכלא עכו. בעקבות זאת הורה ראש מטה האצ"ל חיים לנדאו לקצין המבצעים של הארגון עמיחי פאגלין לבצע כפעולת תגמול מיידית את תליתם של שני הסמלים הבריטים.
פאגלין הגיע לנתניה עם ארבעה מאנשיו, ובישר לשני הסמלים כי בית הדין של האצ"ל דן אותם "להתלות בצווארם עד צאת נשמתם". זאת בעוון "כניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו והשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם". לאחר שקרא בפני השניים את גזר הדין פיקח פאגלין על ביצוע טכס התליה לכל פרטיו, וידא כי השניים מתו, וארגן את העברת גופותיהם לחורשה סמוכה לנתניה שם נמצאו למחרת היום בידי הבריטים.
פאגלין הגיע לנתניה עם ארבעה מאנשיו, ובישר לשני הסמלים כי בית הדין של האצ"ל דן אותם "להתלות בצווארם עד צאת נשמתם". זאת בעוון "כניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו והשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם". לאחר שקרא בפני השניים את גזר הדין פיקח פאגלין על ביצוע טכס התליה לכל פרטיו, וידא כי השניים מתו, וארגן את העברת גופותיהם לחורשה סמוכה לנתניה שם נמצאו למחרת היום בידי הבריטים.
למעשה, שני הסמלים היו אוהדי המפעל הציוני ואף העבירו מידע צבאי של הצבא הבריטי לארגון "ההגנה", מתחרהו של האצ"ל. רק שנים רבות אחר כך, בשנת 1981, התברר שאחד התלויים, קליפורד מרטין, היה יהודי על פי ההלכה, משום שאמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית שמוצאה מקהיר. ככל הנראה הוא לא גילה עובדה זאת לשוביו ולא ניסה להציל את חייו בטיעון הזה.
עמיחי פאגלין שפיקח על התליה וראש המטה חיים לנדאו שנתן את ההוראה ומפקדם העליון מנחם בגין מעולם לא נלכדו בידי הבריטים ולא נשאו בכל עונש על המעשה. בעקבות תלית הסרג'נטים השתוללו חיילים בריטים בתל אביב והרגו חמישה עוברי אורח, והיו גם התקפות אלימות על יהודים בבריטניה עצמה. אולם אנשי האצ"ל האחראים למעשה לא נפגעו והם התגאו בכך כי פעולתם הביאה לסיום מדיניות התליות הבריטית וקידמו את ההחלטה הבריטית הסופית לעזוב את פלסטינה.
שנים רבות מאוחר יותר, כידוע, נבחר מנחם בגין לראש ממשלת ישראל וזכה גם לקבל את פרס נובל לשלום. "מיד לאחר שהרכבתי ממשלה, הזמנתי את עמיחי פאגלין להיות יועצי למלחמה בטרור הערבי" סיפר בגין. "זו הייתה בחירה טבעית. לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה. הוא היה איש אגדי, הוא הופיע פתאום, ככוכב זוהר, מתוך חשרת ענני הסופה של מלחמת היהודים לעצמאותם בארץ-ישראל. הוא הפך את האצ"ל למכונת מלחמה אימתנית, שהלמה בבריטים ללא לאות וללא רחם. את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכשרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות - יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. לצערי הוא הספיק להיות היועץ שלי לעניני המלחמה בטרור רק חודשים ספורים, בטרם תאונת הדרכים הנוראה שלקחה אותו מאיתנו בטרם עת, אבל גם בחודשים האלה הוא הצליח לעשות גדולות ונצורות..."
בראיון עיתונאי זמן קצר לפני מותו התיחס פאגלין לתליית הסרז'נטים. "זה מעיק עלי יותר מכל מאתיים המבצעים, שתכנתי והוצאתי לפועל במהלך תפקידי כקצין המבצעים הראשי של האצ"ל. כשאתה חושב על שני אנשים חסרי-ישע, שפניהם מכוסים, נתלים לנגד עיניך, אתה יודע שעברת את הגבול. זו כבר לא מלחמה, זה משאיר כתם, זה מעיק על המצפון… אבל לא היתה ברירה, גם היום הייתי חוזר על המבצע הזה בדיוק נמרץ, אילו התעורר שוב ההכרח".
על שמו של עמיחי פאגלין נקראים רחובות בתל אביב ופתח תקוה ועוד כמה מערי ישראל, וכך גם על שמו של ראש המטה חיים לנדאו, שהגיע להיות שר בכמה מממשלות ישראל. על שם לנדאו נקראים גם הגשר מעל נתיבי איילון בתל אביב וכביש 5 ("כביש חוצה שומרון" או "דרך חיים") המוביל אל אריאל והתנחלויות אחרות בגדה המערבית.
במקום בו נחטפו שני הסרג'נטים בנתניה הציבו ותיקי האצ"ל לוח זכרון המהלל את גבורתם של החוטפים.
ככל הידוע לי, מעולם לא נכתב מחזה על הפרשה הזאת, וגם אין מחזה על חייו של עמיחי פאגלין – למרות שתולדותיו יכולות לספק חומר רב למחזה, עם פרשנויות אפשריות רבות ושונות: גיבור, נבל, נפש מעונה...
2) חטיפה ב-1984
משה תמם נולד בשנת 1965 בחבצלת-השרון שליד נתניה, בן למשפחה מיוצאי לוב שהגיעו לארץ בשנות החמישים. במאי 1983 התגייס לצה"ל, הוצב לשירות בחיל-ההנדסה, השתתף בקורסים למיקוש וחבלה ושירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד. ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה תמם לחופשה, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, ובשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד הוא ירד מהאוטובוס - ועקבותיו נעלמו.
כפי שהתברר אחר כך, משה תמם נלכד בידי חוליה של ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" שהתכוונה להבריח אותו לסוריה ולדרוש תמורתו את שחרור חבריהם שהוחזקו בכלא הישראלי. אולם הנסיון לחצות את הגבול הסורי נכשל ושוביו של תמם ירו בו למוות. גופתו נמצאה בסמוך להתנחלות מבוא דותן עם נקב של כדור חודר בחזהו. בן 19 היה.
משה תמם הונצח על-ידי משפחתו במצבת זיכרון שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל. בדף הזכרון שכתבו לזכרו נאמר: "משה אהב את הים הנשקף ממערב לחבצלת השרון, את סלעי הכורכר המתנשאים מן החוף, את הצמחים ובעלי החיים: ציפורים, כלבים, חתולים וסוסים. הוא היה צעיר יפה תואר, נעים הליכות וחרוץ, שאהב לעזור לזולת ולשכך מריבות במשפחה ומחוצה לה. למשה היה קול ערב שאותו אהב להשמיע ברבים, ונפש עדינה ורגישה. בחוש ההומור שלו כבש את לב הכל, קטנים וגדולים, ובשעות מצוקה היה מקור תמיכה ומשען לנזקק."
כפי שכתב אביו של מרווין פייס על בנו שלו, משה תמם היה ככל הנראה "צעיר חף מפשע, שנלכד במצב טראגי". בדרך מקרה, בית-הקברות הצבאי בנתניה שם הובא משה תמם למנוחות נמצא סמוך מאד לחורשה בה התגלו גופות שני הסמלים הבריטים 37 שנה מוקדם יותר.
שירותי הבטחון הישראליים לכדו בשנת 1986 את מבצעי החטיפה, שהיו ערבים אזרחי ישראל מבקעה אל גרבייה. ווליד דקה הודה בפני חוקריו כי היה חבר בחוליה אך טען כי לא היה שותף להריגתו של משה תמם. בית הדין הצבאי בלוד לא קיבל את טענתו זאת ושפט אותו למאסר עולם. באחד מן המכתבים ששלח מן הכלא סיפר דקה על המניע שהביא אותו להצטרף לארגון החזית העממית: "יכולתי להמשיך את חיי כצבע או כמתדלק בתחנת דלק, כפי שעשיתי עד מעצרי. יכולתי להתחתן עם אחת מקרובות משפחתי והיא היתה יולדת לי שבעה או עשרה ילדים. יכולתי לקנות משאית. כל זה היה אפשרי. אבל ראיתי את זוועות מלחמת לבנון ואת הטבח בסברה ושתילה והם גרמו לי הלם. להפסיק להרגיש את ההלם, לשקוע בקהות חושים מול כל הזוועות — זה הסיוט בשבילי. זה המדד שלי לכניעה".
בשנות התשעים ניהל ווליד דקה מאבק ממושך עז זכותו להתחתן עם סנא סלאמה, צעירה מהכפר טירה שהחלה לבקר אותו בכלא ב-1996 ואשר החליטה לקשור את חייה עם אסיר עולם שיום שחרורו (אם בכלל) לוט בערפל. בעקבות מו"מ בן שמונה חודשים עם השב"ס הצליחו השניים לקיים את טכס חתונתם בין כותלי הכלא – אולם המאבק הנוסף שניהלו, ודרישתם להתיר להם להתיחד ולהביא ילד לעולם, הסתיים בכשלון. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי "כל מגע ישיר בין דקה לאשתו טומן בחובו סכנה לביטחון המדינה". לא הועיל גם התקדים של יגאל עמיר, שרצח את ראש הממשלה רבין ואשר הורשה להתחתן וגם להביא שני ילדים לעולם. (עמיר גם רשאי לטלפן מהכלא לבנו הקטן ולקרוא לו סיפור לפני השינה, כפי שאפשר לראות בסרט דוקומנטרי שגם הוא מעורר מחלוקת רבה בימים אלה...)
כך, מזה קרוב לעשרים שנה מתמצים חיי הנישואין של ווליד דקה ואשתו סנא במפגשים מעבר לסורגים פעם בשבועיים, שבהם הם מדברים " על עניינים אישיים, על החיים בכלא, והרבה פוליטיקה". בשנה שעברה היה דקה אמור להשתחרר, לאחר 27 שנה בכלא. הוא היה בין הקבוצה האחרונה של אסירים המוחזקים מלפני הסכם אוסלו, שאת שחרורם הבטיח נתניהו למזכיר המדינה קרי. בבקעה אל גרביה כבר הכינה לו משפחתו קבלת פנים חגיגית – אולם מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט איימה במשבר ממשלתי, נתניהו ביטל את שחרור האסירים, המו"מ הישראלי-פלסטיני התמוטט והאסיר ווליד דקה נותר בכלא.
3) הצגה ב-2015
המחזאי בשאר מורקוס כתב את ההצגה "הזמן המקביל" העוסקת באסיר ביטחוני פלסטיני בשם ודיע שמתכנן לבנות בסודיות את הכלי המוסיקלי עוד, שבו היה רוצה לנגן בחתונתו עם אהובתו, פידא. "שניהם נלחמים מול הממסד הישראלי ובתי המשפט כדי שיאשרו להם את החתונה", נכתב בתקציר ההצגה. "הצגת 'הזמן המקביל' מנסה לחקור את פירוש היותו של אדם אסיר בכלא. ניסיון לגלות את הבנאדם באסיר ולא את הקלישאה אשר עושה ממנו סמל גבורה מצד אחד ונתון וסטטיסטי בצד השני, ושניהם שוכחים שהוא בן אדם,עם סיפור חיים, רצונות וחלומות". מורקוס ציין במפורש כי ההצגה שואבת השראה מסיפורם של ווליד דקה וסנא סלאמה, אך הכחיש בתוקף כי יש בכך הזדהות עם חטיפתו והריגתו של החייל משה תמם. מורקוס אף הגיש תביעת דיבה בסך 300,000 נגד שרת התרבות מירי רגב, אשר יחסה לו הזדהות כזאת.
השם "הזמן המקביל" לקוח מן הדברים שכתב ווליד דקה באחר ממכתביו: "אני כותב לכם מהזמן המקביל. איננו משתמשים ביחידות הזמן שלכם, דקות או שעות, מלבד ברגעים שבהם הזמן שלנו נפגש עם הזמן שלכם, ליד חלון הביקורים. אז אנחנו נאלצים להתייחס ליחידות הזמן שלכם. אחד מצעירי האינתיפאדה שהגיע אלינו סיפר שדברים רבים השתנו בזמן שלכם. לטלפון כבר אין חוגה ולצמיגי המכוניות כבר אין פנימיות... אנחנו תקועים בזמן המקביל, עוד מלפני סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות. אנחנו פה מלפני נפילת חומת ברלין, לפני מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, ולפני מדריד ואוסלו ".
סוהר מבצע ביקורת בתא - קטע מתוך "הזמן המקביל"
תמונה: וואעל וואקים
במשך כמה חודשים לא ניתנה תשומת לב ציבורית מיוחדת להצגת "הזמן המקביל", המוצגת בערבית עם תרגום עברי בתיאטרון אל-מידאן שבחיפה. הועדה הממשלתית שאישרה את מתן ההקצבה לתיאטרון לא ראתה כל פסול בהצגה על אסיר החולם להתחתן ובונה בכלא כלי נגינה. המצב השתנה בעקבות מאמציו של שמאי גליק, ירושלמי בן 27 אשר בשנה האחרונה מינה עצמו לצנזור על חיי התרבות והאמנות במדינת ישראל ואשר מגלה כשרון בלשי לא מבוטל באיתור הצגות, סרטים, מופעים ותערוכות "לא פטריוטיות" וכן כשרון שתדלני בהפעלת לחצים ודרישות להורדתם והפסקת המימון הציבורי להם.
גליק גילה את הקשר בין הצגת "הזמן המקביל" לבין ווליד דקה הכלוא, והפנה את תשומת ליבם של ארגוני ימין קיצוני שמצדם גייסו למאבק את משפחת תמם ועמה את הסמכות המוסרית השמורה למשפחות שכולות בחברה הישראלית. הפגנה קולנית לפני התיאטרון ומספר פניות מנוסחות בשפה בוטה אל חברי מועצת עירית חיפה הספיקו כדי להניב החלטה של ראש עירית חיפה יונה יהב, איש מפלגת העבודה, להקפיא את העברת המימון לתיאטרון אל-מידאן "עד לפרסום החלטות ועדה ציבורית שהוקמה לדון בענין". אגב, גליק מעולם לא ראה את ההצגה עצמה: "לא מצאתי זמן להגיע לחיפה, אני גר בירושלים, וחוץ מזה, למה בכלל שאני אראה את התועבה הזאת?".
משרד התרבות והספורט, מקור המימון המוסדי השני של תיאטרון אל-מידאן, לא מיהר להענות ללחציהם של גליק וחבריו: "משרד התרבות תומך בלמעלה מ-800 גופים ומוסדות תרבות בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק. המשרד אינו שותף לתכני הפעילות שמתקיימת בגופים הנתמכים ואינו רשאי להתערב גם במקרים שהוא אינו מסכים עם החלטות ניהוליות שמתקבלות בהם או בתוכן אמנותי המוצג בהם. יודגש כי במשרד מבינים את כעסה של משפחת תמם, אך ההחלטה כאמור נתונה בידי הנהלת התיאטרון בלבד".
כזאת היתה עמדת משרד התרבות תחת שרביטה של השרה הקודמת, לימור לבנת, שגם היא לא נודעה בזמנה בעודף ליברליות וסובלנות. הדברים השתנו עם כניסת השרה החדשה מירי רגב, שהיתה בעברה הצנזורית הצבאית הראשית ואשר הודיעה על כוונתה לעסוק במלאכת הצנזורה גם בתפקידה החדש: "אני מאד בעד פלורליזם תרבותי ואמנותי, לא יהיה לאמנים פרטנר טוב ממני - כל עוד לא יכניסו את הכיבוש והפוליטיקה".
ומה עם אמנים שכן מתעקשים לכלול את הכיבוש והפוליטיקה במסגרת האמנות שלהם? איתם נמצאת השרה בעימות חזיתי מחריף והולך במשך השבועיים האחרונים, שהגיע לשיאו (נכון לעכשיו...) בטקס פרסי התיאטרון שנערך בתל אביב וכלל הפגנת אמנים עם מחסומים לפיהם, נאומים של זוכי הפרס שכמעט כולם כללו התיחסות סרקסטית אל השרה היושבת עמם באולם, התפרצות זועמת של השחקנית הותיקה גילה אלמגור לדבריה של השרה כאשר הצדיקה את הפסקת המימון לתיאטרון אל-מידאן – וגם התפרצות זועמת של השרה לדבריה של זוכת פרס התיאטרון ליאורה ריבלין אשר דיברה על הפלסטינים החיים תחת כיבוש וחולמים להתשחרר, ועל מחויבותם של אנשי תרבות ישראליים להתייחס לכך.
וזה היה הארוע בו הצהירה השרה: "זאת לא שאלה של חופש ביטוי אלא שאלה של חופש מימון. האם מדינה חייבת לממן הצגה על מי שרצח חייל?" שאלה טובה. למזלה של השרה, שום תיאטרון אינו מבקש כרגע להציג מחזה על חייו של עמיחי פאגלין, וכך נחסכה לשרה רגב דילמה קשה.
