על טובים, רעים, ושתי ילדות קטנות
אמצעי התקשורת הם חלק בלתי נפרד מן החברה, הם משקפים וגם מעצבים את התודעה והתפיסות הנפוצים בחברה שלהם. חברה במלחמה מטפחת את התפיסה שאנחנו הטובים והם הרעים, תפיסה אשר המקלה על הטובים האוחזים בנשק להרוג את הרעים העומדים מולם. הלוחמים שלנו הם חיילים גיבורים והומניים והלוחמים שלהם הינם מחבלים ומפלצות נוראות. האזרחים שלנו שנהרגו הם קרבנות חפים שנרצחו באכזריות, ואילו כשאזרחים שלהם נהרגים זאת היא טעות מצערת, נזק אגבי. וגם הילדים שלנו מתוקים יותר ויקרים הרבה יותר מן הילדים שלהם.
1) נובמבר: אביגיל, בת שנתיים, מירושלים
זה היה לפני חודש, בליל ה-28 בנובמבר 2013. שירין בן ציון, תושבת שכונת ארמון הנציב במזרח ירושלים, חזרה לביתה במכונית ובמושב האחורי היו שלושה ילדיה. בכביש המפריד בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לבין שכונת צור באחר הפלסטינית הושלכו אבנים על המכונית. אחת האבנים פגעה בראשה של אביגיל בן ציון בת השנתיים. האם המבוהלת מיהרה לטיפול רפואי. ממד"א נמסר מאוחר יותר באותו ערב כי "התינוקת אינה בסכנת חיים, היא אושפזה במצב יציב ביחידת הטראומה של בית החולים הדסה כשהיא בהכרה".
ארמון הנציב היא אחת משרשרת שכונות יהודיות שהוקמה בשנות השבעים המוקדמות במזרח ירושלים שזה מקרוב נכבשה וסופחה לישראל, וזאת במטרה "לקבוע עובדות בשטח", "לעבות את האוכלוסיה היהודית" וליצור "טבעת יהודית" סביב העיר העתיקה. ארמון הנציב הוקמה על שטח גדול שהופקע בשנת 1970 מהתושבים הפלסטינים של צור באכר, אשר עד אז השתמשו בשטח הזה לשם רעית עדרים. בינם לבין התושבים הישראלים שבאו לגור באדמתם לשעבר התעוררו חיכוכים ומאבקים בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשניה, ושוב בשנה האחרונה. מחוץ לגבולות ישראל נחשבות שכונות כמו ארמון הנציב כשטחים כבושים לכל דבר, וכך נכללו בהנחיות האיחוד האירופי שעלו לכותרות לאחרונה. אולם שירין בן ציון לא היתה ערה לכל זה, כאשר עברה עם בעלה וילדיה לגור בארמון הנציב בתקופה שקטה יחסית לפני שנתיים. בעיניה, כמו בעיני רוב הישראלים, ארמון הנציב היתה לא יותר מאשר שכונה ירושלמית רגילה שבה מחירי הדיור היו במקרה נמוכים מאשר במקומות אחרים.
פציעתה של אביגיל בן ציון הפעוטה עלתה מיד לראש הכותרות, והעיתונים התחרו זה בזה בניסוחים רעשניות: "פעוטה נפגעה בפיגוע", "טרור האבנים מתגבר", "הסלמה בלתי נסבלת בקו התפר בירושלים". תמונתה של אביגיל הקטנה הופיעה בכל העמודים הראשיים והעיתונים פרסמו ראיונות נרחבים עם האם המזועזעת (המתכוונת לעבור לשכונה אחרת בהקדם האפשרי) ועם בני משפחה אחרים שסיפרו כיצד נודעו להם החדשות הקשות.
ראש עירית ירושלים ניר ברקת, אשר זה לאחרונה נבחר מחדש בבחירות שאותן התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים החרימו לחלוטין, הגיע מיד לבית החולים כדי לבקר את התינוקת שנפגעה ולמסור הצהרה באוזני לעתונאים המחכים: "זה בלתי נסבל. צריך להגביר את הענישה על זריקת אבנים. אבן היא נשק לכל דבר".
ראש הממשלה נתניהו הבטיח חגיגית כי "כוחות הבטחון ינקטו בכל האמצעים להגיע אל המנוולים שפגעו באביגיל הקטנה". ואכן, כבר בשעות הקטנות של אותו הלילה הגיעו שוטרים ובלשים של משטרת ישראל אל בתיהם של ארבעה צעירים פלסטינים בצור באחר ולקחו אותם למעצר בחשד שהם מבצעי המעשה. למחרת בבוקר סיפרו הכותרות בסיפוק על פעולת הלכידה, ושום כתב לא הטיל ספק באשמתם של העצורים.
שלושה ימים אחר כך מסרו אמצעי התקשורת את החדשות הטובות כי אביגיל הקטנה שוחררה מבית החולים, ככל הנראה ללא פגיעה לטווח ארוך אם כי היא תמשיך להיות במעקב רפואי במרפאה הנוירוכירורגית לילדים, ובכך פחות או יותר הסתיים הסיפור וזרקורי התקשורת עברו להתמקד בנושאים אחרים.
2) דצמבר: חאלה, בת שלוש, מעזה
זה היה שבוע של הסלמה ביחסים בין ישראלים לפלסטינים. בסוף השבוע שעבר נהרג נאפע א-סעדי, תושב מחנה הפליטים ג'נין בן 22, כאשר העזו התושבים הפלסטינים ברוב חוצפתם להתנגד לפשיטה ומעצרים שקיימו אצלם חיילים ישראלים באישון לילה. ובקלקיליה נהרג סאלח יאסין בן ה-28 בנסיבות דומות. עודה חמד בן ה-27 נהרג כאשר התקרב אל גדר הגבול המפרידה בין שטח רצועת עזה לבין ישראל. לטענת הפלסטינים הוא פשוט רצה לאסוף חלקי מתכת למיחזור, שעל כך היתה פרנסתו, לטענת הצבא הוא ניסה לחבל בגדר. בכל מקרה, הוא נכנס לתחום של שלוש מאות מטרים מן הגדר, ולפי הכללים שמקיים צה"ל כל מי שעושה זאת דינו מיתה.
המקרים האלה כמעט לא זכו לאזכור בתקשורת הישראלית, אשר עסקה הרבה מאד בהתקפות של פלסטינים על ישראלים שארעו בימים הבאים. מטען חבלה הונח באוטובוס בבת ים, ולמרבה המזל ותודות לערנות הנוסעים והנהג התפוצץ ללא נפגעים. ולמחרת רמי רביד בן ה-41, מתנחל ששימש כשוטר קהילתי בהתנחלות גבע בנימין שליד רמאללה ואשר נדקר בגבו בזמן שכיוון את התנועה בכניסה להתנחלות ולמזלו החטיא הסכין את אבריו החיוניים. ויום אחר כך יצא סלאח אבו-לטייף בן העשרים ושתיים מהעיירה רהט בנגב לתקן את הגבר בגבול עם רצועת עזה כדי לצבור כסף לקנות בית ולהתחתן, ונכנס לכוונת של צלף פלסטיני אלמוני. ומזלו היה ביש וכדור אחד פגע בו והרגו במקום.
סלאח אבו-לטייף היה בדואי מהנגב, בן לקהילה אשר ממשלת ישראל מתכננת לעקור עשרות אלפים מבניה מבתיהם. אך לפני שבועות בודדים נקטה משטרת ישראל אלימות רבה בפיזור ההפגנות שלהם, וחלק מעצורי ההפגנה – בדואים בני גילו של סלאח אבו-לטייף – עודם נמצאים מאחורי סורג ובריח במעצר ממושך במיוחד. אבו-לטייף נהרג כאזרח ישראלי עובד צה"ל. ממשלת ישראל החליטה כי אי אפשר לעבור בשתיקה על הריגתו של אזרח ישראלי, והטילה על הצבא לנקוט בפעולת תגמול מיידית.
כפי שציין הפרשן הותיק אלכס פישמן, כבר זמן רב קיימת הנחיה מפורשת של הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, בביצוע פעולות תגמול מסוג זה, וכותרתה של ההנחיה "נז"א אפס" ("נזק אגבי אפס"). כלומר, בבחירת האמצעים לביצוע התגמול והמטרות אליו הוא יכוון, יש להימנע מפגיעה באזרחים בלתי חמושים.
בין השאר, ידוע היטב מזה זמן רב כי התותחים המותקנים בטנקים הינם אמצעי יעיל ומתאים לקרב עם טנקים אחרים, אך השימוש בהם מועד לגרום למה שמסתתר מאחורי ראשי התיבות נז"א. מסיבה שלא התבררה (ולגמרי לא בטוח שמישהו ינסה אי פעם לברר אותה) החליט מישהו לנקוט בירי פגזי טנקים כאמצעי מהיר ומיידי להגיב על על מותו של של סלאח אבו-לטייף. צוות טנק קיבל הנחיה לירות כמה פגזים בכיוון הכללי ממנו ירה הצלף (אשר מזמן כבר לא היה שם).
משפחת אל בוחיירי מחזיקה חווה קטנה לגידול עופות ממזרח למחנה הפליטים מועזי, במרכז רצועת עזה. אחד מן הפגזים שירה הטנק הישראלי פגע פגיעה ישירה בבית המשפחה. חאלה אל בוחיירי בת השלוש נהרגה בו במקום מפגיעת רסיס בראשה. אחיה בילאל, בן שלוש גם הוא, נפצע פציעה בינונית, וכך גם מוחמד בן השש ואמם של הילדים.
בעיתונות הישראלית של היום למחרת היה קשה מאד למצוא סימנים או אזכורים למותה של חאלה אל בוחיירי בת השלוש. תמונתה לא הופיעה בעמוד הראשון. היא בכלל לא הופיעה בשום עמוד בשום עיתון. גם בכותרות הראשיות שסיפרו על פעולת התגמול של הצבא בעזה לא הוזכרה עובדת מותה. מי שקורא ידיעות בעיתון בעיון יכול היה לקרוא כמה עיתונים אזכורים קצר, מוחבאים בין פרטים רבים אחרים, כי "הפלסטינים טוענים שילדה בת שלוש נהרגה". הפלסטינים טוענים.
מה היה שמה של הילדה? מי הם בני משפחתה? מה ואיך קרה בדיוק? מי שרצה בפרטים האלה היה צריך להיכנס לאתרי החדשות הפלסטיניים. טכנית, זה קל מאד לכל מי שמחזיק מחשב המחובר לרשת, לחיצת עכבר אחת מספיקה. אבל מעט מאד ישראלים מעלים על דעתם להיכנס לאתרי חדשות פלסטיניים.
מה שכן תפס את התקשורת היו הדיווחים הנרחבים על הכוננות הגבוהה בכל אזור הגבול עם הרצועה לקראת התגמול הפלסטיני שהיה צפוי, וחששותיהם של האזרחים בישובי הגבול למודי הסבל, והצבת סוללות כיפת ברזל אפילו ליד באר שבע, והכנות הצבא לסיבוב לחימה גדול. אבל הפלסטינים ברצועת עזה סבלו בשבועות האחרונים משילוב הרסני של פגעי הטבע ופגעי המצור הישראלי המתמשך ופגעי המשטר הצבאי במצרים העוין במופגן את ממשלת החמאס ברצועה. מן הרצועה באה רק תגובה סמלית למותה של הילדה חאלה אל בוחיירי בת השלוש, שתי רקטות שנורו בלילה לשטח פתוח בין השדות הישראליים שמצפון לרצועה ולא גרם שום נפגעים או נזק. ההסלמה נבלמה. לפחות בגזרה הזאת, לפחות בינתיים.
הערה: לאחר שכבר כתבתי את הדברים מצאתי את מאמרו של עידן לנדו בבלוג "לא למות טיפש", אשר העוסק באותו הנושא ומאד ראוי לקריאה.
