הרהורים על נדל"ן
נושא הנדל"ן והבעלות על האדמה היה תמיד נושא פוליטי חם במדינת ישראל, מאז הקמתה ולמעשה גם הרבה לפני הקמתה. אחד מערכיה המקודשים של התנועה הציונית היה "גאולת הקרקע" – כלומר, קרקע עליה חיים ערבים היא קרקע "משועבדת" אותה יש "לגאול" על ידי העברתה לבעלות יהודית.
תחת השלטון העותמני והבריטי נעשתה "גאולת הקרקע" טיפין טיפין, "דונם פה ודונם שם" כמאמר השיר המפורסם. אבל בשנת 1948 הגיעה ההזדמנות "לגאול" בבת אחת חלק גדול מהארץ כולה. הבתים והאדמות של מאות אלפי הפליטים הפלסטינים הוגדרו כ"הרכוש הנטוש" וחולקו בין יהודים.
לאחר 62 שנה אי אפשר לעשות דברים כאלה בצורה מסיבית ובוטה, עדיין רבים הפקידים הבכירים והזוטרים הסבורים כי להוציא אדמות ובתים מידי ערבים ולהעבירם לידי יהודים הוא מעשה של "גאולת הקרקע". אפשר לראות זאת בשייח ג'ראח ובסילוואן שבמזרח ירושלים. כך בהתנחלויות המתרחבות בכל רחבי הגדה המערבית. אך גם בערים המעורבות רמלה ולוד ועכו ויפו שבמדינת ישראל הריבונית, ולא לשכוח את כפרי הבדואים שבנגב הנתונים למתקפת הרס בעוד בשכנותם הקרובה מעודדת המדינה הקמת "חוות בודדים" (על ידי יהודים בודדים).
ומה קורה כאשר כבר לא נשארו ערבים בשטח, כאשר נשארה רק השאלה איך בדיוק לחלק אותו ואיזה יהודים בדיוק יזכו בנתח הארי? האם אז עוברים לנהוג לפי אמות מידה הוגנות ושוויוניות ושקופות, לפי כל כללי המנהל הציבורי המתוקן?
האם רק במקרה מתפוצצות במדינת ישראל שערוריות ופרשיות שחיתות חדשות לבקרים, המגיעות על לדרגים הגבוהים ביותר ונסבות כל כולן על שליטת רשויות המדינה ופקידי המדינה בקרקעות ובנדל"ן?
