פשיטת הרגל של דיפלומטית הדרכים העוקפות
זה היה לפני כמאה שנה: התנועה הציונית, שקמה לישב ולהתנחל בארץ אבות ולהקים בה מדינה יהודית, נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת של תושבי הארץ, שגם הם ראו בה את ארץ אבותיהם. כבר אז עלה על דעתם של ראשי הציונות כי אולי אפשר להתגבר על ההתנגדות על ידי יצירת דרכי עקיפין ומציאת בעלי ברית ברחבי האזור אשר יאזנו ויבטלו את התנגדות הערבים המקומיים בפלסטינה (א"י) המנדטורית.
הראשונים אשר להם נועד תפקיד זה היו בני השושלת ההאשמית, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה הובילו את המרד הערבי באימפריה העותמנית ומאוחר יותר הפכו לאמירים של עבר הירדן ואחר כך המלכים של ממלכת ירדן.
כבר בשנת 1921 נפגש חיים וייצמן – נשיא מדינת ישראל לעתיד – עם האמיר פייסל, מייסד השושלת, ושמע מפיו הצהרה אוהדת למדי כלפי הציונות ומטרותיה. נותרה רק הבעיה שהערבים הפלסטינים, שבארצם חתרה הציונות להקים את המדינה היהודית, לא בדיוק הסמיכו את האמיר פייסל וצאצאיו לעשות ויתורים בשמם. ובמשך עשרות שנים נמשכה הברית הבלתי רשמית עם ההאשמים, ואפילו כאשר מצאו עצמם במלחמה בשנת 1948 נמשכו הקשרים החשאיים ובעקבות המלחמה עודדה מדינת ישראל את ממלכת ירדן לספח אליה את מה שנודע מאז בשם "הגדה המערבית" ולמחוק את השם "פלסטין" מן המפה. אך לטווח ארוך, הפלסטינים לא נעלמו ורק טוטאו מתחת לשטיח והגיחו משם אל אור הזרקורים לאחר מלחמה נוספת בשנת 1967, ולאחר עוד מאבקים ואינתיפאדות הוסרה מסדר היום אחת ולתמיד "האופציה הירדנית" שהייתה פעם (מי עוד זוכר?) חביבתו של שמעון פרס.
אך בינתיים הוסיף הראש היהודי הישראלי מחשבות פוריות ורעיונות יצירתיים נוספים כיצד ליצור עוד דרכי מעקפים עקלקלות. בשנות החמישים הגה דוד בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, מה שנראה אז כרעיון מבריק: "ברית הפריפריה" שנועדה לעקוף את העולם הערבי כולו ולהקים ברית אסטרטגית משגשת עם המדינות המוסלמיות הלא-ערביות שמאחוריו, הלא הן איראן ממזרח וטורקיה מצפון.
ואכן, עשרות שנים שגשגה הברית הזאת. השאח של איראן היה בעל ברית קרוב ונאמן למדינת ישראל, אשר בין השאר סייעה לו להניח תשתית לתכנית שאפתנית של מחקר גרעיני בארצו. גם השב"כ הישראלי סייע בנדיבות רבה להקים ולבנות את שירות הביטחון של השאח, אשר נודע לשמצה בשם הסאוואק (הדמיון אולי לא לגמרי מקרי). אך קרה המקרה ובשנת 1979 נפל השאח ובאיראן עלה משטר חדש שרבים מראשיו היו בוגרי מרתפי העינויים של הסאוואק והדבר לא הגביר את אהדתם למדינת ישראל (גם לא מנע מהם לייסד מרתפי עינויים משל עצמם, אבל זה כבר סיפור אחר...). ואיראן הפכה מבעלת בריתה הקרובה של ישראל לאויבת מרה – מרה פי כמה וכמה יותר מאשר מדינות שמעולם לא היו בעלות ברית.
הברית האסטרטגית של מדינת ישראל עם טורקיה החזיקה מעמד יותר זמן, עד השנים האחרונות ממש – קשרים צבאיים, ויחסי מסחר ענפים, וגם תיירות משגשגת שבה "הכל כלול". אבל באה שרשרת האירועים המסעירים של השנים האחרונות. היה ביקורו הלבבי של ראש הממשלה אהוד אולמרט באנקרה בדצמבר 2008, בו ביקש את עזרתו של ראש הממשלה ארדואן לתווך בין ישראל וסוריה ושכח להזכיר שלאחר שלושה ימים בכוונתו לפתוח במסע הפצצות בעזה בו יהרגן יותר מאלף ושלוש מאות פלסטינים, וראש הממשלה ארדואן לקח את זה אישית. ואחר כך תקרית הושבת השגריר הטורקי על כסא נמוך, תרומתם הייחודית של אביגדור ליברמן וסגנו דני איילון ליחסי ישראל עם טורקיה. ואחר כך כמובן פרשת המצור הימי על עזה והמשט שניסה לשבור את המצור הזה ולוחמי השייטת שנתקלו בהתנגדות על סיפון המרמרה והתגברו על ההתנגדות תוך דקות ואחר שהתגברו גם ביצעו וידוא הריגה של אזרחים טורקיים בכדור לראש מטווח אפס. ואחר כך החודשים הרבים של הויכוח החשאי והפומבי והניסיונות להגיע לנוסחת פשרה והסירוב המוחלט של ממשלת ישראל להשמיע את המלה "התנצלות" והשמירה הקפדנית על הכבוד הלאומי. ובסופו של דבר נשארה ישראל עם הכבוד הלאומי הבלתי פגוע ועם בעלת ברית אסטרטגית שאבדה בלי שוב ועם האפשרות שכבר אינה לגמרי מדע בדיוני של קרב ימי במימי עזה בין ספינות חיל הים של ישראל לבין ספינות המלחמה הטורקיות שאולי ילוו את המשט הבא לעזה.
ובינתיים – מצרים, וההמונים הפרועים המתפרצים אל השגרירות הישראלית גם כאשר כוחות הביטחון המצריים ירו למוות בשלושה מהם. וצריך שוב לחזור אחורה – אחורה אל ימים של אופוריה בחודש נובמבר 1977 ואל נשיא מצרי אמיץ לב שהגיע בפתאומיות אל אדמת ישראל ונאם מעל דוכן הכנסת ופתח אופק של תקווה ושלום וביקש לשבור ולנפץ את החומות הפסיכולוגיות המפרידות בין שני העמים. ולהזכיר שלא הייתה זאת מטרתו וכוונתו של אנואר אל סאדאת לחתום הסכם שלום נפרד עם מדינת ישראל ולהשאיר את הפלסטינים לגורלם, אך בהחלט כן הייתה זו כוונתו ומטרתו של מנחם בגין ראש ממשלת ישראל, והוא הצליח בה מעל ומעבר למשוער. הסכם השלום בין ישראל ומצרים קם והיה לעובדה, וכדי לחזק ולעגן אותו נקבע כי מצרים תקבל מדי שנה שני מיליארד דולר מקופת משלם המסים האמריקאי בעזרתו האדיבה של הלובי הישראלי רב ההשפעה בגבעת הקפיטול. ובינתיים המו"מ שניהל בגין בנושא הפלסטיני לא זז ולא התקדם לשום מקום, ועשרות התנחלויות חדשות צצו כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי השטחים הפלסטינים, וצה"ל חדר ללבנון והפציץ והרג אלפי לבנונים ופלסטינים, ובעלי בריתה של מדינת ישראל ביצעו את הטבח בסברה ושתילה, ואחר כך באו ימי האינתיפאדה והרג יום יומי של פלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה. ובתוך כל זאת השלום עם מצרים נותר יציב ואיתן, והצבא המצרי נותר במחנותיו מעבר לתעלת סואץ וצה"ל יכול היה בבטחה להעביר כוחות לחזיתות אחרות. אבל את רוחו של השלום בין ישראל ומצרים רצחו כל כדור וכל פצצה שירה צה"ל וכל בית שהוקם בהתנחלויות, והחומות הפסיכולוגיות שסאדאת ביקש להפיל קמו מחדש, גבוהות שבעתיים, והשנאה והמרירות הלכו והצטברו, וזה כבר שנים רבות היה בין ישראל למצרים שלום קר כקרח, ויש האומרים מלחמה קרה, ודרושה הייתה רק מהפיכה שתפיל את משטר העריצות במצרים כדי להפיל את המכסה מעל הסיר המבעבע. ועוד דרך עוקפת שנועדה להתחמק מן הפלסטינים באה כנראה אל סופה ואל קיצה.
רק פעם אחת בתולדותיה ניסתה מדינת ישראל ברצינות שלא לעקוף עוד את הבעיה האמיתית, להתייצב פנים אל פנים מול הפלסטינים – שכניה הקרובים ביותר, שותפיה למגורים בארץ בה הקימה הציונות את מדינת היהודים. בספטמבר 1993 נפגשו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת, לחצו ידיים וחתמו על הסכם שעל פיו הייתה מדינת פלסטין אמורה לקום עד חודש מאי 1999. ובעקבות זאת יכלו יחסיה הותיקים של מדינת ישראל עם ההאשמים הירדנים לצאת מהארון ולהפוך להסכם שלום רשמי, ונפתחה האפשרות לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי כולו, ביזמת שלום רשמית שאימצה הליגה הערבית כולה – לא הסכם המשאיר את הפלסטינים מאחור, אלא כהשלמה הגיונית ועקבית לשלום בין ישראל ופלסטין.
מה היה קורה אילו לא נורו שלושת הכדורים מאחורי בנין עירית תל אביב ב-4 לנובמבר 1995? אילו נותר יצחק רבין בחיים, ואילו נותר ראש הממשלה לעוד קדנציה, האם היה משלים את מה שהתחיל? את זאת לעולם לא נדע בביטחון. בהיסטוריה כפי שהתרחשה רבין נרצח, וניהול מה שעדיין נקרא "תהליך השלום" נפל לידיו של בנימין נתניהו, ואת החורבן שהשאיר אחריו נתניהו השלימו אהוד ברק ב"הצעות נדיבות" שבעצם לא היו כל כך נדיבות ושרון ואולמרט ונתניהו בשנית שהובילו אותנו בדרך שממה עקובה מדם.
וכך ביום הזה, העשירי לספטמבר שנת 2011 הגיעה מדינת ישראל אל ספו של רגע האמת ממנו התחמקה שנים רבות, אל חורבן ופשיטת הרגל של מדיניות המעקפים, סופם של המעקף הטורקי והמעקף המצרי, ובעוד עשרה ימים התייצבות באו"ם מול הפלסטינים שידרשו במפגיע מדינה עצמאית על פי גבולות 1967 - תביעה שהיא מבחינה פלסטינית עמדת מינימום שבמינימום בהיותה השלמה בפועל עם מה שאיבדו בשנת 1948.
כנראה, האפשרות האחרונה למדינת ישראל להשיג הכרה וקבלה של מדינת ישראל כחלק לגיטימי מן האזור שבו בחרו מייסדי הציונות להקים אותה. ככל הנראה, ממשלת ישראל עומדת לדחות את האפשרות הזאת על הסף, בשצף קצף, ולהשיב לה באלימות פיזית בשטח ואלימות דיפלומטית בעצרת האו"ם. הסתמכות בלעדית ומוחלטת על המעקף הגדול ביותר והיחיד שנותר למעשה, גבעת הקפיטול בוושינגטון ושלטונה של שדולת איפ"ק בפוליטיקה האמריקאית. מדינת ישראל תחיה על חרבה ותאחוז בשולי אדרתה של אימפריה שוקעת, תהמר על עתיד התלוי כל כולו בנכונותה ויכולתה של ארצות הברית להמשיך ולקיים מובלעת מבודדת ומצורעת בלב ליבו של המזרח התיכון הסוער.
האם יוכלו הפלסטינים לנהל מאבק המוני ומיליטנטי, בשטחים הכבושים ובזירה הדיפלומטית הבינלאומית, מבלי להגרר לאלימות שתגזול מהם את אהדת העולם? האם תוכל הקהילה הבינלאומית לכפות על מדינת ישראל לפנות אל דרך שפויה, גם ללא השתתפות ארצות הברית? האם תוכל ארצות הברית להתנער מאחיזת החנק של ממשלת ישראל בפוליטיקה הפנימית שלה? האם יוכלו הצעירים בישראל שיצאו בהמוניהם למאבק כה מרשים ומעודד בחודשיים האחרונים להפנות את מרצם גם לנושא שממנו התחמקו בקפדנות עד כה? הלוואי ויכולתי לראות נימוק משכנע לסיים מאמר זה בנימה אופטימית.
זה היה לפני כמאה שנה: התנועה הציונית, שקמה לישב ולהתנחל בארץ אבות ולהקים בה מדינה יהודית, נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת של תושבי הארץ, שגם הם ראו בה את ארץ אבותיהם. כבר אז עלה על דעתם של ראשי הציונות כי אולי אפשר להתגבר על ההתנגדות על ידי יצירת דרכי עקיפין ומציאת בעלי ברית ברחבי האזור אשר יאזנו ויבטלו את התנגדות הערבים המקומיים בפלסטינה (א"י) המנדטורית.
הראשונים אשר להם נועד תפקיד זה היו בני השושלת ההאשמית, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה הובילו את המרד הערבי באימפריה העותמנית ומאוחר יותר הפכו לאמירים של עבר הירדן ואחר כך המלכים של ממלכת ירדן.
כבר בשנת 1921 נפגש חיים וייצמן – נשיא מדינת ישראל לעתיד – עם האמיר פייסל, מייסד השושלת, ושמע מפיו הצהרה אוהדת למדי כלפי הציונות ומטרותיה. נותרה רק הבעיה שהערבים הפלסטינים, שבארצם חתרה הציונות להקים את המדינה היהודית, לא בדיוק הסמיכו את האמיר פייסל וצאצאיו לעשות ויתורים בשמם. ובמשך עשרות שנים נמשכה הברית הבלתי רשמית עם ההאשמים, ואפילו כאשר מצאו עצמם במלחמה בשנת 1948 נמשכו הקשרים החשאיים ובעקבות המלחמה עודדה מדינת ישראל את ממלכת ירדן לספח אליה את מה שנודע מאז בשם "הגדה המערבית" ולמחוק את השם "פלסטין" מן המפה. אך לטווח ארוך, הפלסטינים לא נעלמו ורק טוטאו מתחת לשטיח והגיחו משם אל אור הזרקורים לאחר מלחמה נוספת בשנת 1967, ולאחר עוד מאבקים ואינתיפאדות הוסרה מסדר היום אחת ולתמיד "האופציה הירדנית" שהייתה פעם (מי עוד זוכר?) חביבתו של שמעון פרס.
אך בינתיים הוסיף הראש היהודי הישראלי מחשבות פוריות ורעיונות יצירתיים נוספים כיצד ליצור עוד דרכי מעקפים עקלקלות. בשנות החמישים הגה דוד בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, מה שנראה אז כרעיון מבריק: "ברית הפריפריה" שנועדה לעקוף את העולם הערבי כולו ולהקים ברית אסטרטגית משגשת עם המדינות המוסלמיות הלא-ערביות שמאחוריו, הלא הן איראן ממזרח וטורקיה מצפון.
ואכן, עשרות שנים שגשגה הברית הזאת. השאח של איראן היה בעל ברית קרוב ונאמן למדינת ישראל, אשר בין השאר סייעה לו להניח תשתית לתכנית שאפתנית של מחקר גרעיני בארצו. גם השב"כ הישראלי סייע בנדיבות רבה להקים ולבנות את שירות הביטחון של השאח, אשר נודע לשמצה בשם הסאוואק (הדמיון אולי לא לגמרי מקרי). אך קרה המקרה ובשנת 1979 נפל השאח ובאיראן עלה משטר חדש שרבים מראשיו היו בוגרי מרתפי העינויים של הסאוואק והדבר לא הגביר את אהדתם למדינת ישראל (גם לא מנע מהם לייסד מרתפי עינויים משל עצמם, אבל זה כבר סיפור אחר...). ואיראן הפכה מבעלת בריתה הקרובה של ישראל לאויבת מרה – מרה פי כמה וכמה יותר מאשר מדינות שמעולם לא היו בעלות ברית.
הברית האסטרטגית של מדינת ישראל עם טורקיה החזיקה מעמד יותר זמן, עד השנים האחרונות ממש – קשרים צבאיים, ויחסי מסחר ענפים, וגם תיירות משגשגת שבה "הכל כלול". אבל באה שרשרת האירועים המסעירים של השנים האחרונות. היה ביקורו הלבבי של ראש הממשלה אהוד אולמרט באנקרה בדצמבר 2008, בו ביקש את עזרתו של ראש הממשלה ארדואן לתווך בין ישראל וסוריה ושכח להזכיר שלאחר שלושה ימים בכוונתו לפתוח במסע הפצצות בעזה בו יהרגן יותר מאלף ושלוש מאות פלסטינים, וראש הממשלה ארדואן לקח את זה אישית. ואחר כך תקרית הושבת השגריר הטורקי על כסא נמוך, תרומתם הייחודית של אביגדור ליברמן וסגנו דני איילון ליחסי ישראל עם טורקיה. ואחר כך כמובן פרשת המצור הימי על עזה והמשט שניסה לשבור את המצור הזה ולוחמי השייטת שנתקלו בהתנגדות על סיפון המרמרה והתגברו על ההתנגדות תוך דקות ואחר שהתגברו גם ביצעו וידוא הריגה של אזרחים טורקיים בכדור לראש מטווח אפס. ואחר כך החודשים הרבים של הויכוח החשאי והפומבי והניסיונות להגיע לנוסחת פשרה והסירוב המוחלט של ממשלת ישראל להשמיע את המלה "התנצלות" והשמירה הקפדנית על הכבוד הלאומי. ובסופו של דבר נשארה ישראל עם הכבוד הלאומי הבלתי פגוע ועם בעלת ברית אסטרטגית שאבדה בלי שוב ועם האפשרות שכבר אינה לגמרי מדע בדיוני של קרב ימי במימי עזה בין ספינות חיל הים של ישראל לבין ספינות המלחמה הטורקיות שאולי ילוו את המשט הבא לעזה.
ובינתיים – מצרים, וההמונים הפרועים המתפרצים אל השגרירות הישראלית גם כאשר כוחות הביטחון המצריים ירו למוות בשלושה מהם. וצריך שוב לחזור אחורה – אחורה אל ימים של אופוריה בחודש נובמבר 1977 ואל נשיא מצרי אמיץ לב שהגיע בפתאומיות אל אדמת ישראל ונאם מעל דוכן הכנסת ופתח אופק של תקווה ושלום וביקש לשבור ולנפץ את החומות הפסיכולוגיות המפרידות בין שני העמים. ולהזכיר שלא הייתה זאת מטרתו וכוונתו של אנואר אל סאדאת לחתום הסכם שלום נפרד עם מדינת ישראל ולהשאיר את הפלסטינים לגורלם, אך בהחלט כן הייתה זו כוונתו ומטרתו של מנחם בגין ראש ממשלת ישראל, והוא הצליח בה מעל ומעבר למשוער. הסכם השלום בין ישראל ומצרים קם והיה לעובדה, וכדי לחזק ולעגן אותו נקבע כי מצרים תקבל מדי שנה שני מיליארד דולר מקופת משלם המסים האמריקאי בעזרתו האדיבה של הלובי הישראלי רב ההשפעה בגבעת הקפיטול. ובינתיים המו"מ שניהל בגין בנושא הפלסטיני לא זז ולא התקדם לשום מקום, ועשרות התנחלויות חדשות צצו כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי השטחים הפלסטינים, וצה"ל חדר ללבנון והפציץ והרג אלפי לבנונים ופלסטינים, ובעלי בריתה של מדינת ישראל ביצעו את הטבח בסברה ושתילה, ואחר כך באו ימי האינתיפאדה והרג יום יומי של פלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה. ובתוך כל זאת השלום עם מצרים נותר יציב ואיתן, והצבא המצרי נותר במחנותיו מעבר לתעלת סואץ וצה"ל יכול היה בבטחה להעביר כוחות לחזיתות אחרות. אבל את רוחו של השלום בין ישראל ומצרים רצחו כל כדור וכל פצצה שירה צה"ל וכל בית שהוקם בהתנחלויות, והחומות הפסיכולוגיות שסאדאת ביקש להפיל קמו מחדש, גבוהות שבעתיים, והשנאה והמרירות הלכו והצטברו, וזה כבר שנים רבות היה בין ישראל למצרים שלום קר כקרח, ויש האומרים מלחמה קרה, ודרושה הייתה רק מהפיכה שתפיל את משטר העריצות במצרים כדי להפיל את המכסה מעל הסיר המבעבע. ועוד דרך עוקפת שנועדה להתחמק מן הפלסטינים באה כנראה אל סופה ואל קיצה.
רק פעם אחת בתולדותיה ניסתה מדינת ישראל ברצינות שלא לעקוף עוד את הבעיה האמיתית, להתייצב פנים אל פנים מול הפלסטינים – שכניה הקרובים ביותר, שותפיה למגורים בארץ בה הקימה הציונות את מדינת היהודים. בספטמבר 1993 נפגשו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת, לחצו ידיים וחתמו על הסכם שעל פיו הייתה מדינת פלסטין אמורה לקום עד חודש מאי 1999. ובעקבות זאת יכלו יחסיה הותיקים של מדינת ישראל עם ההאשמים הירדנים לצאת מהארון ולהפוך להסכם שלום רשמי, ונפתחה האפשרות לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי כולו, ביזמת שלום רשמית שאימצה הליגה הערבית כולה – לא הסכם המשאיר את הפלסטינים מאחור, אלא כהשלמה הגיונית ועקבית לשלום בין ישראל ופלסטין.
מה היה קורה אילו לא נורו שלושת הכדורים מאחורי בנין עירית תל אביב ב-4 לנובמבר 1995? אילו נותר יצחק רבין בחיים, ואילו נותר ראש הממשלה לעוד קדנציה, האם היה משלים את מה שהתחיל? את זאת לעולם לא נדע בביטחון. בהיסטוריה כפי שהתרחשה רבין נרצח, וניהול מה שעדיין נקרא "תהליך השלום" נפל לידיו של בנימין נתניהו, ואת החורבן שהשאיר אחריו נתניהו השלימו אהוד ברק ב"הצעות נדיבות" שבעצם לא היו כל כך נדיבות ושרון ואולמרט ונתניהו בשנית שהובילו אותנו בדרך שממה עקובה מדם.
וכך ביום הזה, העשירי לספטמבר שנת 2011 הגיעה מדינת ישראל אל ספו של רגע האמת ממנו התחמקה שנים רבות, אל חורבן ופשיטת הרגל של מדיניות המעקפים, סופם של המעקף הטורקי והמעקף המצרי, ובעוד עשרה ימים התייצבות באו"ם מול הפלסטינים שידרשו במפגיע מדינה עצמאית על פי גבולות 1967 - תביעה שהיא מבחינה פלסטינית עמדת מינימום שבמינימום בהיותה השלמה בפועל עם מה שאיבדו בשנת 1948.
כנראה, האפשרות האחרונה למדינת ישראל להשיג הכרה וקבלה של מדינת ישראל כחלק לגיטימי מן האזור שבו בחרו מייסדי הציונות להקים אותה. ככל הנראה, ממשלת ישראל עומדת לדחות את האפשרות הזאת על הסף, בשצף קצף, ולהשיב לה באלימות פיזית בשטח ואלימות דיפלומטית בעצרת האו"ם. הסתמכות בלעדית ומוחלטת על המעקף הגדול ביותר והיחיד שנותר למעשה, גבעת הקפיטול בוושינגטון ושלטונה של שדולת איפ"ק בפוליטיקה האמריקאית. מדינת ישראל תחיה על חרבה ותאחוז בשולי אדרתה של אימפריה שוקעת, תהמר על עתיד התלוי כל כולו בנכונותה ויכולתה של ארצות הברית להמשיך ולקיים מובלעת מבודדת ומצורעת בלב ליבו של המזרח התיכון הסוער.
האם יוכלו הפלסטינים לנהל מאבק המוני ומיליטנטי, בשטחים הכבושים ובזירה הדיפלומטית הבינלאומית, מבלי להגרר לאלימות שתגזול מהם את אהדת העולם? האם תוכל הקהילה הבינלאומית לכפות על מדינת ישראל לפנות אל דרך שפויה, גם ללא השתתפות ארצות הברית? האם תוכל ארצות הברית להתנער מאחיזת החנק של ממשלת ישראל בפוליטיקה הפנימית שלה? האם יוכלו הצעירים בישראל שיצאו בהמוניהם למאבק כה מרשים ומעודד בחודשיים האחרונים להפנות את מרצם גם לנושא שממנו התחמקו בקפדנות עד כה? הלוואי ויכולתי לראות נימוק משכנע לסיים מאמר זה בנימה אופטימית.
