פרקים בטרגי-קומדיה
אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
פרק א'
מזה שנתיים וחצי, שר החוץ המייצג את מדינת ישראל כלפי העולם הוא מתנחל החי בשטח כבוש ומפר מדי יום ביומו בראש חוצות את החוק הבינלאומי. זוהי אחת הסיבות מדוע שר החוץ הזה אינו בדיוק אורח מקובל במרבית בירות העולם (אם כי גם לאישיותו והתנהלותו של שר החוץ הזה יש בכך חלק לא מבוטל). משנה לשנה גדל מספר המתנחלים המשרתים כקצינים בצה"ל, הצבא המופקד על שמירת והרחבת המובלעות שלהם (בקרב החלקים האחרים בחברה הישראלית פוחתת והולכת הנכונות להקדיש את החיים לקריירה צבאית...) אבל בבית המשפט העליון לא ישב מתנחל. עד השבוע הזה.
לפי ה"דיל" שסוכם ביום שישי האחרון בין הסיעות היריבות בוועדה למינוי שופטים, יהיה נועם סולברג אחד מן השופטים החדשים שיתווספו להרכב בית המשפט העליון, ויתכן כי בעתיד יגיע גם להיות נשיאו של בית המשפט הזה. כל בוקר יקום כבוד השופט העליון נועם סולברג משנתו בביתו שבהתנחלות אלון שבות שליד בית לחם. הוא יכנס למכוניתו וייסע בנחת בכביש המיועד לישראלים בלבד, היישר אל מקום עבודתו החדש בירושלים. בדרכו יחלוף ביעף על פני הפלסטינים הממתינים שעות תחת השמש הקופחת לביקורת במחסום צה"ל. ומה אם אחד הפלסטינים האלה יעתור לבג"צ נגד הפקעת אדמתו ומסירתה למתנחלים?
עורכי הדין עומר שץ ויפתח כהן הגישו בשם "יש גבול" עתירה לבג"צ למנוע את צירופו של נועם סולברג. גוש שלום – שבו חבר כותב שורות אלה – התבקש לצרף את קולו לעתירה הזאת. עורכי הדין ציינו כי נועם סולברג קבע מרצונו החופשי את מקום מגוריו בשטח כבוש, ועשה בכך מעשה אסור על פי דין ומנוגד למוסר של אדם הגון. התנחלות בשטח כבוש היא הפרה יסודית של אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על המדינה הכובשת להעביר חלקים מאוכלוסיתה לשטח הכבוש על ידה. ככזאת הוגדר מפעל ההתנחלות במפורש בידי בית הדין הבינלאומי בהאג – גוף אשר בו הכיר בית המשפט העליון כגורם השיפוטי העליון במשפט הבינלאומי. אשר על כן, המתנחל נועם סולברג אינו ניחן בטוהר המידות הנדרש לשופט בבית המשפט העליון.
לא אגלה סוד גדול אם אציין כי איש מהמעורבים לא טיפח תקוות גדולות שהעתירה תתקבל. בכל זאת, קצת הופתענו כולנו ממהירות הבזק בה מיהרו שופטי בג"צ להשליך מידיהם את תפוח האדמה הלוהט הזה. תוך שעות ספורות מהגשת העתירה התכנסו כבוד השופטים חיות, פוגלמן ועמית ופה אחד דחו על הסף את העתירה. הם ציינו ביובש כי בדקו בחוק יסוד השפיטה וגם בכללי האתיקה לשופטים ו"לא מצאו תקדים משפטי לפיו מקום מגורים כאמור מהווה פגיעה בטוהר המידות בכלל, ובטוהר המידות השיפוטי בפרט". צח וטהור הוא השופט העליון החדש נועם סולברג וכל חבריו המתנחלים עימו. אין כאן שום פגיעה בטוהר המידות.
והחוק הבינלאומי? אמנת ג'נבה הרביעית? בית הדין הבינלאומי בהאג? בפסיקה הנחרצת של שלושת השופטים נפקד לחלוטין מקומם. היו ואינם עוד. נפקדים נוכחים. וזאת, עוד לפני שהצטרף אל כבוד שופטי בג"צ חברם החדש.
פרק ב'
בני קצובר הוא אחד ממקימי גוש אמונים ומהותיקים במנהיגי המתנחלים. כבר ב-1967 נטל חלק בחבורת המתנחלים שהתמקמו בחברון וקבעו שם עובדה. וכאשר נתקלו בהתנגדותו של המושל הצבאי – שחשש, ובצדק, כי נוכחות מתנחלים קיצונים תהפוך את חברון למוקד מתיחות מתמיד – נדרשו קצובר וחבריו לפנות לשרים במפלגת העבודה שאז עוד שלטה במדינת ישראל, תוך משחק יעיל במאבקי הכוחות בין שר הביטחון משה דיין ויריבו הגדול יגאל אלון. ועשר שנים אחר כך, כשנטל חלק בניסיונות להרחיב את מפעל ההתנחלות צפונה לאזור שכם, שוב נעשה שימוש בקשרים טובים בממסד הפוליטי (בין השאר עם שר הביטחון דאז, ששמו היה שמעון פרס). ואחר כך, כשתנועת ההתנחלות גדלה והתרחבה והתמסדה, נבחר קצובר לתפקיד ראש המועצה האזורית שומרון וקיבל שנים רבות משכורת מקופת המדינה והשתמש בקשריו הטובים בממשלה (אז כבר ממשלת הליכוד) להשיג משאבים ותקציבים נדיבים מאד מאד להמשך הרחבת מפעל ההתנחלויות.
בכל השנים האלה הצהירו קצובר וחבריו המתנחלים שוב ושוב על נאמנותם לדמוקרטיה הישראלית. ודחו בזעם כל האשמה שהם מתנגדים לדמוקרטיה או חותרים לפגוע בה. אבל לא עוד. השבוע הזה – במקרה, בדיוק באותו יום בו החליטו שופטי בג"צ לאמץ לחיקם את המתנחל נועם סולברג – השמיע בני קצובר דברים ברורים ונחרצים: "הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים".
במלים אחרות: במשך ארבעים שנה ויותר, הדמוקרטיה הישראלית נתנה לנו המתנחלים מכל טוב, תקציבים בשפע ואדמות שהפקיעה מהפלסטינים ונתנה לנו והגנה צבאית צמודה בכל צעד שצעדנו. אכלנו ושבענו וברכנו את הדמוקרטיה על כל מתנותיה, ועכשיו שאנו גדולים וחזקים מספיק, אנחנו כבר לא זקוקים לה יותר.
אם את הדמוקרטיה מייצג הרוב בקרב חברי כנסת ישראל, שנבחרו בידי אזרחי ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות למהדרין, יתכן מאד שהדמוקרטיה בישראל אכן מתכוונת למלא את משאלתו של קצובר.
פרק ג'
לפני מספר חודשים כתב שר החינוך גדעון סער חוזר אל מנהלי ומורי בתי הספר בישראל, ובו קרא להם לחנך את תלמידיהם לשמירה וכיבוד זכויות האדם. מנהל בית הספר בכפר ערערה לקח ברצינות את דבריו של שר החינוך והסיע את תלמידיו לתל אביב, לצעוד במצעד זכויות האדם שהתקיים ביום זכויות האדם הבינלאומי.
אבל כנראה לא לזה התכוון שר החינוך. אולי הוא לא התכוון לאותן זכויות אדם שעליהן נערך המצעד בתל אביב, או שהוא לא התכוון שהמורים והמנהלים באמת ייקחו ברצינות את החוזר שנשלח אליהם, או שהוא באופן ספציפי לא התכוון שמנהל ערבי בכפר ערבי כמו ערערה יוציא תלמידים ערבים להפגין. כי כאשר ערבים הם אלה שמדברים על זכויות האדם, זה עוד עלול להיות קצת חתרני.
בכל אופן, משרד החינוך שלח מיד נזיפה חמורה למנהל בית הספר בערערה. ועדת החינוך של הכנסת התכנסה לדון בתקרית החמורה וחברי כנסת ממפלגות הימין דרשו לפטר מיד את חובב זכויות האדם הידוע לשמצה. וקם לענות להם חבר הכנסת רלב מג'אדלה, שהוא במקרה ערבי בדיוק כמו אותו המנהל (וגם מכיר אותו אישית). ודברי ההגנה של ח"כ מג'אדלה כל כך הרגיזו את חברת הכנסת אנאסטסיה מיכאלי שהיא שפכה עליו כוס מים. ומיד התמלאו כל אמצעי התקשורת בדיווחים על תקרית כוס המים, והאפילו לגמרי על נושא החינוך לזכויות האדם.
מפלגתה של מיכאלי, מפלגת ישראל ביתנו בראשות שר החוץ אביגדור ליברמן, הרגישה קצת לא נוח ומיהרה לפרסם הסתייגות ולנזוף בחברת הכנסת מיכאלי. נו נו נו, חברת כנסת לא צריכה לשפוך מים על חבר כנסת עמית, אפילו אם הוא ערבי.
אבל אולי בעתיד תיחסך מח"כ מיכאלי הדילמה הזאת. חבר אחר באותה מפלגה, משה (מוץ) מטלון, הציע חוק שיקבע כי רק מי ששרת בצבא יוכל להיבחר לכנסת. אם יתקבל החוק הזה (ובימינו, מי יודע עד כמה לאן עלול הרוב בכנסת ישראל להגיע?) בכנסת הבאה כבר לא יהיו ערבים. גם לא יהיו שם יהודים המתנגדים לכיבוש ומטעמי מצפון אינם מוכנים לשרת בצבא הכיבוש. וגם לא יהודים הסבורים כי לימוד התורה חשוב יותר משירות צבאי (דעה שנויה במחלוקת, אבל צה"ל גילה התחשבות רבה כלפיה מאז הקמתו).
משה (מוץ) מטלון הוא הנכה הראשון שנכנס לכנסת על כסא גלגלים. בכהונתו מאז 2009 זכה לשבחים רבים עלפעולתו למען חבריו הנכים, במיוחד על המאמצים להנהיג חוקים ותקנות שינגישו כל מקום במדינה לנכים ויבטלו את המחסומים המונעים בעדם.
אבל לא לערבים ובלתי רצויים אחרים...
פרק ד'
העיירה קריית מלאכי נמצאת הרבה בחדשות בתקופה האחרונה. יקיר בניה של קרית מלאכי, משה קצב, עלה לגדולה והגיע אל משכן נשיאי ישראל בירושלים. משם כידוע העביר את מגוריו למשך שבע השנים הקרובות על כלא מעשיהו, בשל אי אלה מעשים שנויים במחלוקת שעשה בנשים שעבדו תחת מרותו והשופטים ראו אותם בחומרה יתרה, אם כי רבים מחבריו ושכניו עדיין רואים בו גיבור שרק נפגע בגלל מזרחיותו. ואך סיימו אמצעי התקשורת לסקר את מסעו של משה קצב אל הכלא, וכבר נקרתה להם סיבה חדשה לשוב ולכוון את הזרקורים אל קרית מלאכי.
בשנים האחרונות, גדל והלך מספר בני העדה האתיופית המתגוררים להם בקרית מלאכי, ובעיני כמה מהתושבים האחרים שם זה לא מצא חן. היו מי שיצאו בלילה לחוצות קריית מלאכי ומיכלי ספריי בידם וריססו על הקירות בדיוק מה שהם חושבים על האתיופים, מלים לא מחמיאות שהעברית הסלנגית שאלה משפות אחרות או המציאה לעצמה. והיו גם מי שפעלו בגלוי ולאור היום. דהיינו, ועדי הבתים בארבעה בניני קומות שקמו ועשו מעשה והקימו ועדת קבלה מסודרת, כדת וכדין, שכל דייר חדש חייב לקבל את אישורה. והועדה החליטה רשמית, ופרסמה ברבים את החלטתה, כי לאתיופים פשוט אין מה לחפש בארבעת הבניינים האלה.
וקמה מהומה אדירה שהגיעה לכותרות, והאתיופים מכל רחבי הארץ נזעקו באלפיהם ונסעו אל קרית מלאכי והפגינו ומחו בקולי קולות, ועמם גם כמה שאינם אתיופים אבל אינם אוהבים גזענות.
אבל בעצם, על מה כל המהומה הזאת? מה רוצים משונאי האתיופים בקרית מלאכי? כבר לפני חצי שנה העבירה הכנסת את "חוק ועדות הקבלה", אשר מסמיך ישובים קהילתיים להקים ועדות קבלה שימנעו כניסת "מי שאינו מתאים למרקם החברתי". למה רק ישובים קהילתיים? למה לא בנינים עירוניים? מה האפליה הזאת?
ובכלל, למה אסור לסגור את שערי קרית מלאכי בפני האתיופים? מה, הם פחות שחורים מן הסודאנים והאריתראים? הרי רק לפני מספר שבועות החליטה ממשלת ישראל שבלימת כניסתם של פליטים ומבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה ויתר ארצות אפריקה היא מטרה לאומית עליונה של מדינת ישראל ולמענה צריך להקדיש משאבים אדירים ולהקים חומות וגדרות ובתי כלא ולהעביר חוקים מיוחדים וחמורים בכנסת.
פרק ה'
"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ"א)
מעט היסטוריה משפחתית רלוונטית, לפני שאחזור להווה של המדינה הזאת. בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה גליציה – אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומאוחר יותר חלק מפולין – שדה קרב קטלני. צבאות גדולים עברו בה שוב ושוב, נלחמו והרגו זה בזה. זה בהחלט לא היה מקום נעים להיות בו. כל תושבי גליציה סבלו מאד, והיהודים שם סבלו עוד יותר מיתר התושבים כי תנאי המלחמה העניקו חופש פעולה גדול לאנטישמים למיניהם.
בימים הם נמלטו סבי וסבתי, יהושע ושרה קלר, מגליציה הבוערת, ומצאו מקלט בברלין בירת גרמניה. גרמניה נחשבה אז כמדינה תרבותית ונאורה, ולאחר המהפכה של 1918 קמה בה רפובליקת ויימר, שהתגאתה בחוקה דמוקרטית וליברלית למופת. סבי וסבתי חיו עם מאות פליטים ומבקשי מקלט יהודים אחרים בבנין גדול וצפוף סמוך לכיכר אלכסנדר בחלקה המזרחי של ברלין, ושם נולד אבי יעקב קלר בשנת 1929.
לא כל תושבי גרמניה התלהבו מן העובדה שארצם הפכה מקום מקלט לפליטים. כך למשל, בעצרת–עם שהתקיימה בעיר האנובר בחודש יולי 1922 נתקבלו בתשואות רמות דבריו של פוליטיקאי מקומי זוטר שנקרא גוסטאב זייפרט, אשר הזהיר כי זרם הפליטים מן המזרח מהווה פצצת זמן וסכנה חמורה לגרמניה. ומי היה גוסטאב זייפרט הזה, ומי היו האנשים שהריעו לו? לא היו שם ממש מפלצות. סתם אנשים פשוטים, שחיו במצב של משבר כלכלי חברתי קשה והרגישו שזרם הפליטים האלה עם השפה המוזרה והבגדים המוזרים מסכנים אותם ומאיימים עליהם, ומוכרחים להפסיק את זה. בדיוק כמו שאמר הנואם על הבמה.
גוסטאב זייפרט כשלעצמו לא זכה להצלחה פוליטית רבה, ושמו נותר כהערת שוליים לא חשובה בספרי ההיסטוריה. אבל הוא ועוד רבים אחרים הצטרפו למפלגה אשר גדלה וצברה תאוצה פוליטית והבטיחה לאזרחי גרמניה הבטחה חגיגית כי תשים קץ לזרם הפליטים. למפלגה הזאת קם מנהיג מוכשר ורב יכולת אשר ששמו נודע בכל רחבי המדינה, ואחר כך בכל העולם. ובסופו של דבר, המפלגה הזאת הגיעה לשלטון.
זה היה כאשר היה אבי בן ארבע. בחודש הראשון לכהונתה של הממשלה החדשה חגגו היהודים בברלין (כמו בכל העולם) את חג הסוכות. תומכי הממשלה החדשה, שממש אבל ממש לא אהבו פליטים, באו בערב אל הבניין הגדול והצפוף ליד כיכר אלכסנדר והחריבו את הסוכה שהוקמה בחצר. סבי וסבתי הגיעו אז למסקנה שמוטב לא להישאר בגרמניה.
אכן, המפלגה שהגיעה בתקופה ההיא לשלטון בגרמניה מילאה את הבטחתה לבוחריה, ועצרה את זרם הפליטים מן המזרח. היא מילאה את ההבטחה הזאת בצורה יסודית מאוד – למעשה, בצורה הרבה יותר יסודית ממה שרוב בוחריה העלו בדעתם כאשר העלו אותה לשלטון. כאשר סיימה המפלגה הזאת את שתים עשרה שנות כהונתה בשלטון, רבים מאד מהבוחרים האלה כבר לא היו בחיים. אבל זה כבר סיפור אחר.
פרק ו'
אבי הגיע לארץ עם הוריו בשנת 1933 וגדל והגיע לבגרות בירושלים, ואני נולדתי וגדלתי בתל אביב, והשבוע ישבתי בביתי ובשעת לילה מאוחרת חזיתי בטלוויזיה בכנסת ישראל מצביעה ומקבלת את החוק האומר כי מעתה והלאה יהיה כל מי שחוצה את גבולה הדרומי של מדינת ישראל צפוי לשלוש שנות מאסר בלי משפט.
שלושים ושבעה (37) חברי כנסת הצביעו בעד החוק הזה ורק שמונה התנגדו לו. ואילו 73 חברי כנסת אחרים פשוט הצביעו ברגלים. הדיון הסוער נמשך עמוק אל תוך הלילה, והמיטות הנוחות במלון המשולם על חשבון תקציב המדינה קרצו להם.
עוד לפני שעבר החוק באופן סופי, כבר הנחה השר אהרונוביץ את אנשי המשטרה ומשמר הגבול ושרות בתי הסוהר להתכונן לשיטפון הצפוי. מקומות כליאה כבר הוכנו לחמישה עשר אלף איש, והממשלה כבר אישרה תקציבים לבנות עוד ועוד בתי כלא ומחנות מעצר. כל מסתנן יכנס אוטומטית לשלוש שנים בכלא. פליט? מבקש מקלט? או סתם מהגר עבודה? קודם כל נכניס אותו לתא ונסגור עליו את הדלת ואחר כך (אם בכלל) נבדוק מי הוא ומה הוא מחפש כאן.
האם זה באמת ירתיע אותם מלהמשיך לבוא לכאן? לא בטוח. שלוש שנים בכלא של מדינת ישראל בודאי אינן נופש. אבל הרבה מהאנשים שמגיעים לכאן ברגל מאפריקה הרחוקה כבר עברו הרבה זוועות בארצות שמהן נמלטו ובכל מיני מקומות בדרך, והם עדיין יתעקשו להימלט אלינו.
"אין לנו ברירה. היינו חייבים להעביר את החוק הזה. אנחנו המדינה היחידה בעולם הראשון שאנשים מן העולם השלישי יכולים להגיע אליה בהליכה ברגל" אמר אתמול בבוקר ברדיו מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
אכן, כזה הוא המצב. מדינת ישראל היא חלק מן העולם הראשון, חלקו העשיר והמצליח והמשגשג של כדור הארץ. אפילו העניים ביותר אצלנו (וישנם הרבה כאלה, והם מתרבים והולכים משנה לשנה) חיים יחסית טוב יותר מתושביהן של רוב מדינות אפריקה.
לפני מאה שנה, הארץ הזאת הייתה פרובינציה די נידחת של האימפריה העותמנית. חלק מובהק ממה שנקרא היום "העולם השלישי". איך הגיעה מדינת ישראל להיות היום חלק מן העולם הראשון, מקום שאנשים מאפריקה מנסים להגיע אליו (ואפילו לשלוש שנים בכלא...)? בודאי, לעמל כפינו וחוכמתנו ואיכות כוח האדם שלנו היה חלק בזה. אבל למדינת ישראל קיבלה גם עזרה לא מעטה לטפס גבוה בסולם.
למשל, סיוע של שלושה מיליארד דולר טבין ותקילין, שכבר עשרות שנים ניתן למדינת ישראל מדי שנה בשנה מקופתו של הדוד סם הנדיב. שלושה מיליארד דולר בשנה – יותר מסך כל הסיוע שנותנת ארצות הברית לאיזו מדינה באפריקה השחורה.
אז למה הם ממשיכים להגיע, כל המסתננים הנבזים האלה שהולכים אלפי קילומטרים ברגל ולא נרתעים מכל הזוועות שבדרך וגם לא משלוש שנות מאסר בכלא הישראלי הנחמד? אולי הם מחפשים כאן את הדולרים שארצות הברית לא שלחה למדינה שלהם.
אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
פרק א'
מזה שנתיים וחצי, שר החוץ המייצג את מדינת ישראל כלפי העולם הוא מתנחל החי בשטח כבוש ומפר מדי יום ביומו בראש חוצות את החוק הבינלאומי. זוהי אחת הסיבות מדוע שר החוץ הזה אינו בדיוק אורח מקובל במרבית בירות העולם (אם כי גם לאישיותו והתנהלותו של שר החוץ הזה יש בכך חלק לא מבוטל). משנה לשנה גדל מספר המתנחלים המשרתים כקצינים בצה"ל, הצבא המופקד על שמירת והרחבת המובלעות שלהם (בקרב החלקים האחרים בחברה הישראלית פוחתת והולכת הנכונות להקדיש את החיים לקריירה צבאית...) אבל בבית המשפט העליון לא ישב מתנחל. עד השבוע הזה.
לפי ה"דיל" שסוכם ביום שישי האחרון בין הסיעות היריבות בוועדה למינוי שופטים, יהיה נועם סולברג אחד מן השופטים החדשים שיתווספו להרכב בית המשפט העליון, ויתכן כי בעתיד יגיע גם להיות נשיאו של בית המשפט הזה. כל בוקר יקום כבוד השופט העליון נועם סולברג משנתו בביתו שבהתנחלות אלון שבות שליד בית לחם. הוא יכנס למכוניתו וייסע בנחת בכביש המיועד לישראלים בלבד, היישר אל מקום עבודתו החדש בירושלים. בדרכו יחלוף ביעף על פני הפלסטינים הממתינים שעות תחת השמש הקופחת לביקורת במחסום צה"ל. ומה אם אחד הפלסטינים האלה יעתור לבג"צ נגד הפקעת אדמתו ומסירתה למתנחלים?
עורכי הדין עומר שץ ויפתח כהן הגישו בשם "יש גבול" עתירה לבג"צ למנוע את צירופו של נועם סולברג. גוש שלום – שבו חבר כותב שורות אלה – התבקש לצרף את קולו לעתירה הזאת. עורכי הדין ציינו כי נועם סולברג קבע מרצונו החופשי את מקום מגוריו בשטח כבוש, ועשה בכך מעשה אסור על פי דין ומנוגד למוסר של אדם הגון. התנחלות בשטח כבוש היא הפרה יסודית של אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על המדינה הכובשת להעביר חלקים מאוכלוסיתה לשטח הכבוש על ידה. ככזאת הוגדר מפעל ההתנחלות במפורש בידי בית הדין הבינלאומי בהאג – גוף אשר בו הכיר בית המשפט העליון כגורם השיפוטי העליון במשפט הבינלאומי. אשר על כן, המתנחל נועם סולברג אינו ניחן בטוהר המידות הנדרש לשופט בבית המשפט העליון.
לא אגלה סוד גדול אם אציין כי איש מהמעורבים לא טיפח תקוות גדולות שהעתירה תתקבל. בכל זאת, קצת הופתענו כולנו ממהירות הבזק בה מיהרו שופטי בג"צ להשליך מידיהם את תפוח האדמה הלוהט הזה. תוך שעות ספורות מהגשת העתירה התכנסו כבוד השופטים חיות, פוגלמן ועמית ופה אחד דחו על הסף את העתירה. הם ציינו ביובש כי בדקו בחוק יסוד השפיטה וגם בכללי האתיקה לשופטים ו"לא מצאו תקדים משפטי לפיו מקום מגורים כאמור מהווה פגיעה בטוהר המידות בכלל, ובטוהר המידות השיפוטי בפרט". צח וטהור הוא השופט העליון החדש נועם סולברג וכל חבריו המתנחלים עימו. אין כאן שום פגיעה בטוהר המידות.
והחוק הבינלאומי? אמנת ג'נבה הרביעית? בית הדין הבינלאומי בהאג? בפסיקה הנחרצת של שלושת השופטים נפקד לחלוטין מקומם. היו ואינם עוד. נפקדים נוכחים. וזאת, עוד לפני שהצטרף אל כבוד שופטי בג"צ חברם החדש.
פרק ב'
בני קצובר הוא אחד ממקימי גוש אמונים ומהותיקים במנהיגי המתנחלים. כבר ב-1967 נטל חלק בחבורת המתנחלים שהתמקמו בחברון וקבעו שם עובדה. וכאשר נתקלו בהתנגדותו של המושל הצבאי – שחשש, ובצדק, כי נוכחות מתנחלים קיצונים תהפוך את חברון למוקד מתיחות מתמיד – נדרשו קצובר וחבריו לפנות לשרים במפלגת העבודה שאז עוד שלטה במדינת ישראל, תוך משחק יעיל במאבקי הכוחות בין שר הביטחון משה דיין ויריבו הגדול יגאל אלון. ועשר שנים אחר כך, כשנטל חלק בניסיונות להרחיב את מפעל ההתנחלות צפונה לאזור שכם, שוב נעשה שימוש בקשרים טובים בממסד הפוליטי (בין השאר עם שר הביטחון דאז, ששמו היה שמעון פרס). ואחר כך, כשתנועת ההתנחלות גדלה והתרחבה והתמסדה, נבחר קצובר לתפקיד ראש המועצה האזורית שומרון וקיבל שנים רבות משכורת מקופת המדינה והשתמש בקשריו הטובים בממשלה (אז כבר ממשלת הליכוד) להשיג משאבים ותקציבים נדיבים מאד מאד להמשך הרחבת מפעל ההתנחלויות.
בכל השנים האלה הצהירו קצובר וחבריו המתנחלים שוב ושוב על נאמנותם לדמוקרטיה הישראלית. ודחו בזעם כל האשמה שהם מתנגדים לדמוקרטיה או חותרים לפגוע בה. אבל לא עוד. השבוע הזה – במקרה, בדיוק באותו יום בו החליטו שופטי בג"צ לאמץ לחיקם את המתנחל נועם סולברג – השמיע בני קצובר דברים ברורים ונחרצים: "הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים".
במלים אחרות: במשך ארבעים שנה ויותר, הדמוקרטיה הישראלית נתנה לנו המתנחלים מכל טוב, תקציבים בשפע ואדמות שהפקיעה מהפלסטינים ונתנה לנו והגנה צבאית צמודה בכל צעד שצעדנו. אכלנו ושבענו וברכנו את הדמוקרטיה על כל מתנותיה, ועכשיו שאנו גדולים וחזקים מספיק, אנחנו כבר לא זקוקים לה יותר.
אם את הדמוקרטיה מייצג הרוב בקרב חברי כנסת ישראל, שנבחרו בידי אזרחי ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות למהדרין, יתכן מאד שהדמוקרטיה בישראל אכן מתכוונת למלא את משאלתו של קצובר.
פרק ג'
לפני מספר חודשים כתב שר החינוך גדעון סער חוזר אל מנהלי ומורי בתי הספר בישראל, ובו קרא להם לחנך את תלמידיהם לשמירה וכיבוד זכויות האדם. מנהל בית הספר בכפר ערערה לקח ברצינות את דבריו של שר החינוך והסיע את תלמידיו לתל אביב, לצעוד במצעד זכויות האדם שהתקיים ביום זכויות האדם הבינלאומי.
אבל כנראה לא לזה התכוון שר החינוך. אולי הוא לא התכוון לאותן זכויות אדם שעליהן נערך המצעד בתל אביב, או שהוא לא התכוון שהמורים והמנהלים באמת ייקחו ברצינות את החוזר שנשלח אליהם, או שהוא באופן ספציפי לא התכוון שמנהל ערבי בכפר ערבי כמו ערערה יוציא תלמידים ערבים להפגין. כי כאשר ערבים הם אלה שמדברים על זכויות האדם, זה עוד עלול להיות קצת חתרני.
בכל אופן, משרד החינוך שלח מיד נזיפה חמורה למנהל בית הספר בערערה. ועדת החינוך של הכנסת התכנסה לדון בתקרית החמורה וחברי כנסת ממפלגות הימין דרשו לפטר מיד את חובב זכויות האדם הידוע לשמצה. וקם לענות להם חבר הכנסת רלב מג'אדלה, שהוא במקרה ערבי בדיוק כמו אותו המנהל (וגם מכיר אותו אישית). ודברי ההגנה של ח"כ מג'אדלה כל כך הרגיזו את חברת הכנסת אנאסטסיה מיכאלי שהיא שפכה עליו כוס מים. ומיד התמלאו כל אמצעי התקשורת בדיווחים על תקרית כוס המים, והאפילו לגמרי על נושא החינוך לזכויות האדם.
מפלגתה של מיכאלי, מפלגת ישראל ביתנו בראשות שר החוץ אביגדור ליברמן, הרגישה קצת לא נוח ומיהרה לפרסם הסתייגות ולנזוף בחברת הכנסת מיכאלי. נו נו נו, חברת כנסת לא צריכה לשפוך מים על חבר כנסת עמית, אפילו אם הוא ערבי.
אבל אולי בעתיד תיחסך מח"כ מיכאלי הדילמה הזאת. חבר אחר באותה מפלגה, משה (מוץ) מטלון, הציע חוק שיקבע כי רק מי ששרת בצבא יוכל להיבחר לכנסת. אם יתקבל החוק הזה (ובימינו, מי יודע עד כמה לאן עלול הרוב בכנסת ישראל להגיע?) בכנסת הבאה כבר לא יהיו ערבים. גם לא יהיו שם יהודים המתנגדים לכיבוש ומטעמי מצפון אינם מוכנים לשרת בצבא הכיבוש. וגם לא יהודים הסבורים כי לימוד התורה חשוב יותר משירות צבאי (דעה שנויה במחלוקת, אבל צה"ל גילה התחשבות רבה כלפיה מאז הקמתו).
משה (מוץ) מטלון הוא הנכה הראשון שנכנס לכנסת על כסא גלגלים. בכהונתו מאז 2009 זכה לשבחים רבים עלפעולתו למען חבריו הנכים, במיוחד על המאמצים להנהיג חוקים ותקנות שינגישו כל מקום במדינה לנכים ויבטלו את המחסומים המונעים בעדם.
אבל לא לערבים ובלתי רצויים אחרים...
פרק ד'
העיירה קריית מלאכי נמצאת הרבה בחדשות בתקופה האחרונה. יקיר בניה של קרית מלאכי, משה קצב, עלה לגדולה והגיע אל משכן נשיאי ישראל בירושלים. משם כידוע העביר את מגוריו למשך שבע השנים הקרובות על כלא מעשיהו, בשל אי אלה מעשים שנויים במחלוקת שעשה בנשים שעבדו תחת מרותו והשופטים ראו אותם בחומרה יתרה, אם כי רבים מחבריו ושכניו עדיין רואים בו גיבור שרק נפגע בגלל מזרחיותו. ואך סיימו אמצעי התקשורת לסקר את מסעו של משה קצב אל הכלא, וכבר נקרתה להם סיבה חדשה לשוב ולכוון את הזרקורים אל קרית מלאכי.
בשנים האחרונות, גדל והלך מספר בני העדה האתיופית המתגוררים להם בקרית מלאכי, ובעיני כמה מהתושבים האחרים שם זה לא מצא חן. היו מי שיצאו בלילה לחוצות קריית מלאכי ומיכלי ספריי בידם וריססו על הקירות בדיוק מה שהם חושבים על האתיופים, מלים לא מחמיאות שהעברית הסלנגית שאלה משפות אחרות או המציאה לעצמה. והיו גם מי שפעלו בגלוי ולאור היום. דהיינו, ועדי הבתים בארבעה בניני קומות שקמו ועשו מעשה והקימו ועדת קבלה מסודרת, כדת וכדין, שכל דייר חדש חייב לקבל את אישורה. והועדה החליטה רשמית, ופרסמה ברבים את החלטתה, כי לאתיופים פשוט אין מה לחפש בארבעת הבניינים האלה.
וקמה מהומה אדירה שהגיעה לכותרות, והאתיופים מכל רחבי הארץ נזעקו באלפיהם ונסעו אל קרית מלאכי והפגינו ומחו בקולי קולות, ועמם גם כמה שאינם אתיופים אבל אינם אוהבים גזענות.
אבל בעצם, על מה כל המהומה הזאת? מה רוצים משונאי האתיופים בקרית מלאכי? כבר לפני חצי שנה העבירה הכנסת את "חוק ועדות הקבלה", אשר מסמיך ישובים קהילתיים להקים ועדות קבלה שימנעו כניסת "מי שאינו מתאים למרקם החברתי". למה רק ישובים קהילתיים? למה לא בנינים עירוניים? מה האפליה הזאת?
ובכלל, למה אסור לסגור את שערי קרית מלאכי בפני האתיופים? מה, הם פחות שחורים מן הסודאנים והאריתראים? הרי רק לפני מספר שבועות החליטה ממשלת ישראל שבלימת כניסתם של פליטים ומבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה ויתר ארצות אפריקה היא מטרה לאומית עליונה של מדינת ישראל ולמענה צריך להקדיש משאבים אדירים ולהקים חומות וגדרות ובתי כלא ולהעביר חוקים מיוחדים וחמורים בכנסת.
פרק ה'
"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ"א)
מעט היסטוריה משפחתית רלוונטית, לפני שאחזור להווה של המדינה הזאת. בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה גליציה – אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומאוחר יותר חלק מפולין – שדה קרב קטלני. צבאות גדולים עברו בה שוב ושוב, נלחמו והרגו זה בזה. זה בהחלט לא היה מקום נעים להיות בו. כל תושבי גליציה סבלו מאד, והיהודים שם סבלו עוד יותר מיתר התושבים כי תנאי המלחמה העניקו חופש פעולה גדול לאנטישמים למיניהם.
בימים הם נמלטו סבי וסבתי, יהושע ושרה קלר, מגליציה הבוערת, ומצאו מקלט בברלין בירת גרמניה. גרמניה נחשבה אז כמדינה תרבותית ונאורה, ולאחר המהפכה של 1918 קמה בה רפובליקת ויימר, שהתגאתה בחוקה דמוקרטית וליברלית למופת. סבי וסבתי חיו עם מאות פליטים ומבקשי מקלט יהודים אחרים בבנין גדול וצפוף סמוך לכיכר אלכסנדר בחלקה המזרחי של ברלין, ושם נולד אבי יעקב קלר בשנת 1929.
לא כל תושבי גרמניה התלהבו מן העובדה שארצם הפכה מקום מקלט לפליטים. כך למשל, בעצרת–עם שהתקיימה בעיר האנובר בחודש יולי 1922 נתקבלו בתשואות רמות דבריו של פוליטיקאי מקומי זוטר שנקרא גוסטאב זייפרט, אשר הזהיר כי זרם הפליטים מן המזרח מהווה פצצת זמן וסכנה חמורה לגרמניה. ומי היה גוסטאב זייפרט הזה, ומי היו האנשים שהריעו לו? לא היו שם ממש מפלצות. סתם אנשים פשוטים, שחיו במצב של משבר כלכלי חברתי קשה והרגישו שזרם הפליטים האלה עם השפה המוזרה והבגדים המוזרים מסכנים אותם ומאיימים עליהם, ומוכרחים להפסיק את זה. בדיוק כמו שאמר הנואם על הבמה.
גוסטאב זייפרט כשלעצמו לא זכה להצלחה פוליטית רבה, ושמו נותר כהערת שוליים לא חשובה בספרי ההיסטוריה. אבל הוא ועוד רבים אחרים הצטרפו למפלגה אשר גדלה וצברה תאוצה פוליטית והבטיחה לאזרחי גרמניה הבטחה חגיגית כי תשים קץ לזרם הפליטים. למפלגה הזאת קם מנהיג מוכשר ורב יכולת אשר ששמו נודע בכל רחבי המדינה, ואחר כך בכל העולם. ובסופו של דבר, המפלגה הזאת הגיעה לשלטון.
זה היה כאשר היה אבי בן ארבע. בחודש הראשון לכהונתה של הממשלה החדשה חגגו היהודים בברלין (כמו בכל העולם) את חג הסוכות. תומכי הממשלה החדשה, שממש אבל ממש לא אהבו פליטים, באו בערב אל הבניין הגדול והצפוף ליד כיכר אלכסנדר והחריבו את הסוכה שהוקמה בחצר. סבי וסבתי הגיעו אז למסקנה שמוטב לא להישאר בגרמניה.
אכן, המפלגה שהגיעה בתקופה ההיא לשלטון בגרמניה מילאה את הבטחתה לבוחריה, ועצרה את זרם הפליטים מן המזרח. היא מילאה את ההבטחה הזאת בצורה יסודית מאוד – למעשה, בצורה הרבה יותר יסודית ממה שרוב בוחריה העלו בדעתם כאשר העלו אותה לשלטון. כאשר סיימה המפלגה הזאת את שתים עשרה שנות כהונתה בשלטון, רבים מאד מהבוחרים האלה כבר לא היו בחיים. אבל זה כבר סיפור אחר.
פרק ו'
אבי הגיע לארץ עם הוריו בשנת 1933 וגדל והגיע לבגרות בירושלים, ואני נולדתי וגדלתי בתל אביב, והשבוע ישבתי בביתי ובשעת לילה מאוחרת חזיתי בטלוויזיה בכנסת ישראל מצביעה ומקבלת את החוק האומר כי מעתה והלאה יהיה כל מי שחוצה את גבולה הדרומי של מדינת ישראל צפוי לשלוש שנות מאסר בלי משפט.
שלושים ושבעה (37) חברי כנסת הצביעו בעד החוק הזה ורק שמונה התנגדו לו. ואילו 73 חברי כנסת אחרים פשוט הצביעו ברגלים. הדיון הסוער נמשך עמוק אל תוך הלילה, והמיטות הנוחות במלון המשולם על חשבון תקציב המדינה קרצו להם.
עוד לפני שעבר החוק באופן סופי, כבר הנחה השר אהרונוביץ את אנשי המשטרה ומשמר הגבול ושרות בתי הסוהר להתכונן לשיטפון הצפוי. מקומות כליאה כבר הוכנו לחמישה עשר אלף איש, והממשלה כבר אישרה תקציבים לבנות עוד ועוד בתי כלא ומחנות מעצר. כל מסתנן יכנס אוטומטית לשלוש שנים בכלא. פליט? מבקש מקלט? או סתם מהגר עבודה? קודם כל נכניס אותו לתא ונסגור עליו את הדלת ואחר כך (אם בכלל) נבדוק מי הוא ומה הוא מחפש כאן.
האם זה באמת ירתיע אותם מלהמשיך לבוא לכאן? לא בטוח. שלוש שנים בכלא של מדינת ישראל בודאי אינן נופש. אבל הרבה מהאנשים שמגיעים לכאן ברגל מאפריקה הרחוקה כבר עברו הרבה זוועות בארצות שמהן נמלטו ובכל מיני מקומות בדרך, והם עדיין יתעקשו להימלט אלינו.
"אין לנו ברירה. היינו חייבים להעביר את החוק הזה. אנחנו המדינה היחידה בעולם הראשון שאנשים מן העולם השלישי יכולים להגיע אליה בהליכה ברגל" אמר אתמול בבוקר ברדיו מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
אכן, כזה הוא המצב. מדינת ישראל היא חלק מן העולם הראשון, חלקו העשיר והמצליח והמשגשג של כדור הארץ. אפילו העניים ביותר אצלנו (וישנם הרבה כאלה, והם מתרבים והולכים משנה לשנה) חיים יחסית טוב יותר מתושביהן של רוב מדינות אפריקה.
לפני מאה שנה, הארץ הזאת הייתה פרובינציה די נידחת של האימפריה העותמנית. חלק מובהק ממה שנקרא היום "העולם השלישי". איך הגיעה מדינת ישראל להיות היום חלק מן העולם הראשון, מקום שאנשים מאפריקה מנסים להגיע אליו (ואפילו לשלוש שנים בכלא...)? בודאי, לעמל כפינו וחוכמתנו ואיכות כוח האדם שלנו היה חלק בזה. אבל למדינת ישראל קיבלה גם עזרה לא מעטה לטפס גבוה בסולם.
למשל, סיוע של שלושה מיליארד דולר טבין ותקילין, שכבר עשרות שנים ניתן למדינת ישראל מדי שנה בשנה מקופתו של הדוד סם הנדיב. שלושה מיליארד דולר בשנה – יותר מסך כל הסיוע שנותנת ארצות הברית לאיזו מדינה באפריקה השחורה.
אז למה הם ממשיכים להגיע, כל המסתננים הנבזים האלה שהולכים אלפי קילומטרים ברגל ולא נרתעים מכל הזוועות שבדרך וגם לא משלוש שנות מאסר בכלא הישראלי הנחמד? אולי הם מחפשים כאן את הדולרים שארצות הברית לא שלחה למדינה שלהם.
