אנשים מהסוג שלו

אנשים מהסוג שלו

ניקולאי בלינוב, ,תצלום: אוסף לויצקי

בתחילת המאה העשרים החל להתנדנד כיסאו של הצאר, השליט המדכא והכל יכול של רוסיה – במיוחד אחרי שפתח במלחמה נגד יפאן ונכשל בה כשלון חרוץ. התנועה המהפכנית הלכה והתרחבה. בניסיון להסיח את דעת ההמונים, נקטו הצאר וממשלתו במדיניות של הסתה אנטישמית. בריונים גזענים עברו מעיר לעיר ויזמו פוגרומים נגד הקהילות היהודיות, כאשר המשטרה והצבא עומדים מהצד ומותירים להם חופש פעולה.

ניקולאי איבנוביץ בלינוב היה אז סטודנט באוקראינה, וכמו רבים מחבריו מתנגד מושבע למשטרו של הצאר. הוא יצא לגלות בשוויץ ובג'נבה הופיע בהצגת תיאטרון בגנות האנטישמיות, וגם התחתן והביא לעולם שני ילדים. בשנת 1905 הוא חזר לממלכתו של הצאר ובא מקייב לבקר את הוריו בעיר הולדתו ז'יטומיר.

ב-23 לאפריל 1905 הגיעו לז'יטומיר מחוללי הפרעות והפוגרומים. היהודים המקומיים הותקפו באכזריות, ולמרות שהגנו על עצמם ככל יכולתם נהרגו עשרות מהם, מאות נפצעו ובתים רבים חרבו. ניקולאי בלינוב לא היה יהודי, אבל הוא ראה כחובתו לעשות מעשה. הוא וחברו הרופא בינשטוק צעדו לבדם, לא חמושים, אל עבר ההמון המתלהם. "אחים! בני עמי! היהודים אינם אויביכם!" קרא בלינוב. "מסיתים אתכם נגדם כדי שתשכחו את האויב האמיתי,את מי  שמדכא אתכם!"

אלה היו מילותיו האחרונות. ההמון פרץ בצעקות "בוגדים שמאלנים! סוציאליסטים! אתם יותר גרועים מהיהודים!". ניקולאי בלינוב הוכה למוות, חברו הרופא איבד את ההכרה ובנס ניצל. אמו של ניקולאי בלינוב מצאה את גופתו בבית החולים היהודי שאליו הובאו קרבנות הפוגרום. בכיסו היה מכתב אחרון אליה בו כתב "לא יכולתי אחרת". הוא היה בן 24 במותו.

בטכס האזכרה שנערך שבועיים אחר כך בבית הכנסת המרכזי בסט. פטרסבורג, קרא החזן את שמו של ניקולאי בלינוב יחד עם שמותיהם של ההרוגים היהודים בפוגרום, והקהילה היהודית בז'יטומיר הקימה לו לוח זיכרון. אך ברבות השנים נשכחו שמו ומעשהו מן הלב. רק בשנים האחרונות התגלה מחדש סיפור גבורתו, טכסים נערכו על קברו ופרופסור באוניברסיטה חשובה ברוסיה כתב עליו ספר.

גם באזור שלנו נערך לו טכס זיכרון. ליתר דיוק, טכס הזיכרון לניקולאי בלינוב התקיים במרכז האוניברסיטאי שבהתנחלות אריאל. שם, במובלעת התנחלותית בלב שטח כבוש, מוקפת חומות וגדרות ושמורה היטב על ידי כוחות צבא גדולים, לא הרחק מאנשי "נוער הגבעות" המתנחלי היוצאים בלילות לגבות "תג מחיר" ולשרוף מסגדים ועצי זית. שם נערך הטכס, ותמונתו של בלינוב שנמצאה בארכיון הוצבה במרכז הבמה, והנואמים בזה אחר זה עלו והללו ושבחו את גבורתו ומעשה ההקרבה העילאי שביצע.

וגם אורח כבוד נמצא לטכס הזה: לא אחר מאשר חבר הכנסת זאב אלקין, יושב ראש הקואליציה, האיש שדחף בכל כוחו מעשי חקיקה רבים ומגוונים בשנים האחרונות. החוק הקובע שלוש שנות מאסר ללא משפט לפליטים ומהגרי  עבודה, וגם החוק שקבע כי ישובים קהילתיים זכאים להקים ועדות קבלה ולסרב לקבל אליהם ערבים ואחרים שאינם מתאימים למרקם הקהילתי,אלה ורבים אחרים נרשמו על שמו ולזכותו של אורח הכבוד זאב אלקין.  ועל טכס הזיכרון לניקולאי בלינוב דווח בהרחבה באתרי האינטרנט של הימין, לצד יוזמותיה של תנועת "אם תרצו" אשר יוצאת חדשות לבקרים להפגין ולצעוק נגד הערבים ונגד הבוגדים השמאלנים שהם עוד גרועים מן הערבים.

אילו חזר ניקולאי בלינוב לחיים בישראל של היום, האם הוא היה נשאר באותו אולם באריאל עם מחיאות הכפיים לזאב אלקין? לעניות דעתי, האיש שלא היה יהודי ובכל זאת יצא להגנתם של יהודים נרדפים היה מעדיף להצטרף אל הישראלים שאינם ערבים ובכל זאת יוצאים להגנת זכויותיהם של ערבים, ואלה שנולדו כאן ובכל זאת עוזרים לפליטים ומהגרי עבודה, והעומדים כתף אל כתף עם בדואים ואתיופים וסודאנים. אנשים מהסוג שלו.