סנונית אחת אינה מביאה את האביב
פסח בחברון, לפני 44 שנה - זמן קצר לאחר שצבאה של מדינת ישראל כבש את העיר במהלך המלחמה שנמשכה שישה ימים והממשל הצבאי הישראלי צעד את צעדיו הראשונים ועוד היו מי שדיברו בכל הרצינות על "כיבוש ליברלי". אז הגיעה לחברון קבוצה שקראו לעצמם "מתנחלים" (אז מלה חדשה בשפת הדיבור בישראל) בראשותו של הרב משה לוינגר והתמקמו במלון פארק שבעיר, כביכול כדי לחגוג את חג הפסח ולמעשה כדי להתחיל בקביעת עובדות בשטח.המושל הצבאי חזה יצירת מוקד מתמיד של מתיחות מסוכנת בעיר שנמסרה לסמכותו ורצה לפנות מיד את המתנחלים, ולפי פקודות הצבא היה הדבר בהחלט בסמכותו. אבל השר הבכיר יגאל אלון בא לבקר, וגם עוד שרים וחברי כנסת שברכו את המתנחלים וברכו אותם.
בסופו של דבר הוכרזה "פשרה" – הראשונה מבין רבות - ולוינגר ותומכיו נשארו בשטח. שטח אדמה גדול ממזרח לחברון הוחרם מן התושבים הפלסטינים והוקמה עליו קרית ארבע. אבל למתנחלים זה לא הספיקו, ודרשו במפגיע להיאחז גם בליבה של העיר הערבית. נשותיהם יצאו והשתלטו על בית הדסה וישבו בו, והממשלה החליטה שלא יפה לפנות נשים ולכן לא פינתה אותן. אחר כך הצבא, מטעמים הומניטריים, איפשר לבעלים לבקר את נשותיהם בבית שתפסו ומשום מה החיילים לא שמו לב שהמבקרים נשארו לגור בבית ולא עזבו.
ואחר כך המתנחלים השתלטו על עוד בית ועוד בית ועוד אחד ועוד אחד. ולפעמים טענו שרכשו את הבית מבעליו בכל מיני עסקות מפותלות עם הרבה מתווכים ו"אנשי קש". ולפעמים גילו פתאום שבית מסוים היה שייך ליהודי מסוים לפני מאה שנה ולכן ברור שכיום הוא נחלת המתנחלים. ולפעמים מצאו בית שעומד נטוש והיה ברור למתנחלים שבעליו הפלסטינים כבר אינם זקוקים לו. ולפעמים הציקו לדיירי הבית הסמוך והפכו את חייהם לגיהנום עד שהבית נהפך להיות נטוש. ובמקרה אחד מבדח במיוחד רקדו מתנחלים מאד שמנים בריקוד סוער לכבוד חג הפורים ורקעו ברגליהם ופתאום נשברה הרצפה הדקה ואחד מהם נפל לתוך החנות הפלסטינית בקומה שמתחתיה ולא נחבל קשה אבל בבוקר כשהגיע הסוחר הפלסטיני כבר הפכה חנותו להיות רכוש המתנחלים.
והיה המקרה בו השתלט הצבא על תחנת האוטובוסים המרכזית של חברון והוציא ממנה את האוטובוסים הפלסטינים והפך אותה למחנה צבאי כי היו צרכי ביטחון דחופים שחייבו זאת,ואחר כך באו המתנחלים והקימו אוהלים בשטחה של התחנה המרכזית לשעבר, ואחר כך החיילים עזבו והמתנחלים קיבלו לרשותם את המגרש והחלו בתנופת הבניה.
כאשר התרחש הפיגוע הנורא בו ירו פלסטינים והרגו שישה מתנחלים, חשש הצבא פן יהיו פיגועים נוספים ולמען הגנת המתנחלים מפני התקפה החריב כמה בתים פלסטינים ואת המקום בו עמדו מסר לידי המתנחלים להגברת ביטחונם. וכאשר התרחש הפיגוע הנורא בו ירה המתנחל ברוך גולדשטיין והרג 29 פלסטינים בזמן תפילתם, חשש הצבא פן ינקמו הפלסטינים במתנחלים ולמען הגנת המתנחלים מפני התקפה סגר את הרחוב הראשי באזור, רחוב השוהדה, ומסר אותו לבעלותם הבלעדית של המתנחלים ואסר על פלסטינים (ועל שמאלנים ישראלים) ללכת בו.
וכאשר חתם בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלה על הסכם חברון בינואר 1997, חולקה העיר חברון לאזור פלסטיני ואזור ישראלי. באזור הישראלי חיו כמה מאות מתנחלים וכמה עשרות אלפי פלסטינים, אבל המתנחלים עשו כמיטב יכולתם – ויכולתם הייתה רבה – לשנות את המאזן הדמוגרפי. רק פלסטינים בעלי נחישות רבה וכושר עמידה אדיר נותרו באזור בו היו ימי עוצר רבים והמסחר שבת והחנויות נותרו ריקות וכל (פלסטיני) העובר ברחוב נתון לביקורות מדוקדקות וחוזרות ונשנות של החיילים המסיירים ולהתקפות של מתנחלים מבוגרים ברחוב ולזרמי שתן של ילדי מתנחלים מהמרפסות לקול צחוקם הרם של הוריהם.
ובינתיים מתנחלי חברון נתנו את ההשראה למתנחלים רבים אחרים לצאת צפונה ודרומה ומזרחה ומערבה ולקבוע עוד ועוד עובדות בשטח ולהעביר את שיטות הפעולה מחברון להרבה הרבה מקומות אחרים.
והנה באפריל 2012, כאילו חזר הזמן לנקודת ההתחלה. שוב מתנחלים בחברון נכנסים לבנין וקובעים עובדה חדשה בשטח, עוד עובדה חדשה בשטח. והפעם מנהיגם הוא שלמה לוינגר, בנו של הרב משה. ושוב מזהיר הצבא מפני הגברת המתיחות ויצירת מוקד חיכוך מסוכן. ושוב בא מצעד של שרים וחברי כנסת לעלות לרגל למקום ולברך ולעודד את המתנחלים. ושוב...
והנה, דווקא השבוע הזה בוצע אותו המעשה שלא בוצע אז. דווקא בממשלה שמורכבת ממפלגות הימין והימין הקיצוני והימין העוד יותר קיצוני. דווקא הממשלה ששולחת תלמידי בתי ספר ל"סיורי מורשת" בחברון ומאיימת לפגוע בתיאטראות בכיסם אם יעזו להימנע מלהופיע ב"היכל התרבות" של קרית ארבע. דווקא בממשלה הזאת הציג שר הביטחון – ככל הנראה, בגיבוי ראש הממשלה - הצגה של נחישות ושל שמירת שלטון החוק. והסתבר שהפינוי הסתיים תוך חמש דקות בלי תקריות מיוחדות והבניין נסגר ונאטם. יש להודות שכולנו הופתענו.
אילו זה היה קורה לפני 44 שנה הוא היה יכול להיות אירוע היסטורי, שינוי אסטרטגי. אילו לא התאפשר למתנחלים להתבסס בחברון ולהתפשט ממנה לכל הכיוונים, אין ספק שהמצב בין ישראלים ופלסטינים היה היום שונה בתכלית השינוי. הכיבוש כבר היה נגמר מזמן, מדינת ישראל ומדינת פלסטין היו חיות בשלום זו עם זו.
אבל האם במדינת ישראל במציאות של אפריל 2012 יהיה גילוי אחד של נחישות ופינוי של קבוצת מתנחלים אחת מבית מסוים אחד בבחינת הסנונית הראשונה המביאה את האביב? לא כל כך סביר, ולא רק מפני שפינוי הבית האחד בחברון זכה מיד ל"איזון" בדמות מתן "הלבנה" לשלוש מאחזי התנחלות שנחשבו עד עתה כבלתי חוקיים, ומכרזים לבנית מאות יחידות דיור חדשות בשכונה ההתנחלותית המפורסמת הר חומה במזרח ירושלים.
ככל הנראה, פינוי הבית בחברון יתגלה כאירוע נקודתי ודי מקרי בתולדות ממשלתו השניה של בנימין נתניהו. ככל הנראה, כדי פעםאחת להרשים את הממשל האמריקאי והקוורטט, אחרי שמברקים החלו להגיע משגרירי ישראל בעולם שזעקו על הנזק שגורם הבית האחד הזה ל"הסברה". או בגלל התכניות והתככים של אהוד ברק, שר ביטחון שעתידו הפוליטי מאחוריו והוא עדיין רוקם חלומות באספמיה להיות שוב המנהיג של "המרכז-שמאל". או בגלל שנתניהו צריך לקיים את לברק בתור "הפנים המתונות" שתוכל הממשלה להציג בפני העולם. בגלל כל מיני שיקולים רגעיים ואופורטוניסטים.
ובכל זאת, הלקח נלמד, ואולי תהיה לו השפעה אי פעם בעתיד, עם ממשלה אחרת ותנאים אחרים בישראל ובאזור ובעולם: אם באמת רוצים לפנות, המתנחלים האימתניים עשויים להתגלות כנמרים של נייר. אם באמת רוצים, זה אפשרי.
