על מכחישי שואה וכבישי גישה
כמו בכל שנה ביום הזיכרון לשואה הופיעה בעיתון הכותרת הענקית: "לזכור ודבר לא לשכוח". אבל בטכס הזיכרון שעליו דיווחה הידיעה לא היה בעצם הרבה אזכור לזיכרונות העבר, לזוועה הבלתי נתפסת שלמן הזכרתה הוכנס התאריך הזה ללוח השנה שלנו. על העבר שאותו יש לזכור עבר ראש הממשלה שלנו בכמה מלים קצרות ומיהר אל מה שכנראה מעניין אותו יותר - העתיד המצפה לנו, אושוויץ החדשה שמכינים לנו באיראן, כוחו ועוצמתו של צבאנו וחיל אווירנו שבקרוב בקרוב יצא לשם למחוץ את המזימה הנוראה. (לפחות, בטכס הזה נתניהו לא השמיע בדיחות על ברווזים).
וגם הרמטכ"ל בני גנץ, בטכס אחר לציון יום השואה, הזהיר את כל האויבים כי צה"ל זרוע הפלדה של ישראל ישיב במהלומה קשה לכל ניסיון לפגוע בעם היהודי. וגם נשיא המדינה חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס נשא נאום בטכס שלישי לרגל יום השואה וגם הוא הקדיש את הנאום בעיקרו לאויבים המנוולים והזהירם כי אין מקום להמעיט ביכולותיה הגלויות והגנוזות של מדינת ישראל להתמודד עם האיום האיראני.
ואכן מי כשמעון פרס בר סמכא לדבר על היכולות הגנוזות של מדינת ישראל להכות באויביה, ומי עוד כמוהו היה מעורב ביצירת היכולות האלה מתחילתן לפני יותר מחמישים שנה. את כל התהליך כולו הוא עבר, הכור שהוקם בסתר ובתחילה טענו שהוא בכלל מפעל טכסטיל, והצנטריפוגות שהחלו להעשיר אורניום ונשיא ארצות הברית שלא אהב את הכור הזה והתכנית הגרעינית הזאת, ואחר כך פריצת הדרך והפצצה הראשונה והשנייה והעשירית ועד מאות רבות, והטילים המיועדים לשאת את הפצצות ליעדן, והצוללות שנועדו לשאת את הטילים ולהעניק יכולת של מכה שנייה. בעצם, שמעון פרס, כבעל ניסיון עשיר בשטח הזה, יכול היה לתת הרבה עצות מקצועיות לאיראנים שצועדים את צעדיהם הראשונים באותה הדרך, חמישים שנה מאוחר יותר.
אגב, ראש הממשלה פונה אלי לא רק דרך דפי העיתון ומסך הטלוויזיה. בשבועות האחרונים קיבלתי ממנו כמעט כל יום הצעת חברות אישית. וכך כתב לי מר Benjamin Netanyahu:
"אזרח יקר, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו - אך אויבנו לא יצליחו. אני מזמין אותך להצטרף לדף הפייסבוק האישי שלי. חג פסח שמח וכשר!".
כן, נתניהו צודק. כולם אויבינו – מן המנוול הנשיא השחור בבית הלבן דרך המנוול חתן פרס נובל לספרות בגרמניה וכן, אפילו גם אויב אמיתי בטהראן. אך האויבים המנוולים האלה לא יצליחו, כי קם לנו מנהיג גדול וחזק וגיבור ובנג'מין נתניהו שמו. ונגד כל ואחד מן האויבים ידע ראש ממשלתנו לגייס את כל הכוחות, כל הכוחות כולם, בעוצמה אדירה. אם באיראן מאיים הברווז הגדול לבנות פצצה גרעינית, הרי נקים מהומה בכל העולם ונדרוש מכל המדינות להטיל על הברווז הנ"ל סנקציות חונקות שיהרסו את כלכלתו, אבל גם לא נסמוך על העולם הצבוע ונכין את הטייסים הטובים של חיל האוויר שלנו לצאת למתקפה והפצצה ומלחמה. ובאותה צורה בדיוק, אם מגיעים פעילי שלום לנתב"ג בדרך להתארח בבית לחם ובכיסם מברשות שיניים והזמנות מארגונים פלסטיניים, הרי נקים מהומה בכל העולם ונדרוש מכל חברות התעופה לחסום להם את הדרך ולבטל להם את הכרטיסים אבל גם הפעם לא נסמוך על העולם הצבוע ונכין את השוטרים הטובים של היס"ם שלנו לצאת לעצור ולגרור מיד לכלא כל פעיל שיעז להראות כאן את פרצופו.
אז למה למה למה נטפלים לסגן אלוף אחד קטן ועלוב ומסכן שקלט היטב את רוח המפקד ואת המסר שירד אליו היישר מראש הפירמידה. אייזנר ראה לפניו את אויבי ישראל הפלסטינים והאירופים חמושים בזוגות אופניים שועטים אל כביש הבקעה השמור לישראלים בלבד ומיהר לעשות בתחומו מה שכתב והנחה ראש הממשלה ולוודא בעזרת נשקו האישי כי האויבים המסוכנים האלה הקמים עלינו לא יצליחו.
בכמה מקומות אחרים לא הייתה השבוע מצלמה, ושם באמת התוצאה הייתה לגמרי אחרת.
למשל, לא היו מצלמות בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים. מנהיג המתנחלים אריה קינג ואנשיו הגיעו בליווי משטרת ישראל אל ביתו של חאלד נתשה סולימאן, שמשפחתו חיה שם מאז 1935. תוך זמן קצר הושלכו בני המשפחה אל הרחוב, והעיתונים דיווחו (מי שבכלל דיווח) כי "הפינוי עבר בשקט יחסי, מלבד מעצרו של אב המשפחה". הפעולה הייתה חוקית לחלוטין. כמו במקרים קודמים במזרח ירושלים, בית משפט ישראלי קבע כדת וכדין כי החלקה עליה נבנה הבית הייתה פעם לפני עשרות שנים בבעלות של יהודים ולכן היא כיום רכוש המתנחלים ורכוש "הקרן לאדמות ישראל". (כמובן, אדמה שהייתה פעם של פלסטינים לא תוחזר להם לפי חוקי ישראל הנאכפים בבתי המשפט של מדינת ישראל...) .
לבית שהתרוקן נכנסו מיד משפחות של מתנחלים יהודים כשרים למהדרין. לדבריו של אריה קינג, הוא בחר במיוחד זוגות אידיאליסטיים שיבואו לגור במקום, שכן מדובר במעשה חלוצי מיוחד במינו המגביר ומחזק את הנוכחות היהודית בירושלים בירת ישראל לנצח נצחים. והזוגות האידאליסטים שנבחרו למשימה החלוצית כבר הספיקו להתאקלם בביתם החדש, וכבר באותו ערב יכלו לעמוד דום עם כל בית ישראל בזמן הטכסים הרשמיים לציון יום השואה בהם הסבירו ראש הממשלה ונשיא המדינה והרמטכ"ל שעלינו לזכור ולהזכיר את זכר השואה בהנפת אגרוף הפלדה של צבא ההגנה לישראל על כל האויבים הקמים עלינו בכל דור ודור.
ובאותו הזמן שבו הגיעו הקינג ואנשיו לבית בבית חנינה, פעל אגרוף הפלדה של צבא ההגנה לישראל בכפר עקבה שבצפון בקעת הירדן, שהוא בעצם לא כל כך רחוק מהמקום שבו סגן אלוף אייזנר לימד לקח את פעיל השלום אויב ישראל הנבזה מדנמרק. ואגרוף הפלדה נחת על שתי דרכי הגישה שמחברות את הכפר הקטן עקבה אל העיירה טובאס שממערב ואל צומת ברדלה שממזרח ואשר גם מאפשרות לתושבים גישה אל אדמותיהם החקלאיות. והדחפורים הצבאיים חרשו והרסו וחסמו את הכבישים ביסודיות כדי למנוע מהתושבים לנסוע בהם. וזה היה חוקי לחלוטין ולמהדרין כי המושל הצבאי חתם על צו בחתימת ידו האוסר על תושבי עקבה לסלול דרכי כניסה ויציאה לכפרם ואם יסללו דינן של הדרכים להיהרס ולהיחסם. וגם לבנות בתים אסור על תושבי עקבה ואם יבנו דין הבתים להיהרס. בכלל הכפר הזה פשוט לא צריך להיות שם, כי מדינת ישראל לא רוצה שיגורו ערבים באזור הזה. ממשלת ישראל רואה בבקעת הירדן שטח אסטרטגי שצריך להישאר בשליטתה לאורך זמן ולכן רצוי שלא יהיו שם ערבים.
ובכפר עקבה, שלדעת מדינת ישראל לא צריך להיות קיים אבל לשלוש מאות תושביו יש דעה אחרת בעניין, דווקא היו צלמים. היו שם פעילה אחת ישראלית ושני אמריקאים ואוסטרלי אחד והם צלמו ראש כפר פלסטיני היושב בכסא גלגלים מתווכח לשווא עם חיילים, אבל התמונות לא היו דרמטיות מספיק וזה לא נכנס לשום ערוץ טלוויזיה. והישראלית שהייתה שם שאלה את קצין מג"ב שאבטח את הריסת הדרכים "למה אתה עושה את זה?" והוא השיב "גם לי זה כואב, אבל אני רק ממלא פקודות". והיה קצין אחר שהתרגז מאד על נוכחות הפעילים וצעק "אתם השמאלנים מפריעים לנו למלא כאן את המשימה שלנו, אבל אנחנו נחזור כשלא תהיו כאן ונגמור את החשבון". ושני הקצינים – זה שרק מילא פקודות וזה שהבטיח לגמור חשבונות – סיימו בזמן את הרס הדרכים וחסימתן, ובשעות הערב כבר היו שניהם בביתם בחיק משפחותיהם ויחד יכלו לעמוד דום בצפירה לזכר השואה.
http://www.kibush.co.il/show_
ובעיתון "ישראל היום" שאותו מוציא לאור המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון עבור ראש ממשלת ישראל בנג'מין נתניהו כתב לכבוד יום השואה בעל הטור הידוע דן מרגלית מאמר גדול וחשוב בכותרת "לעצור את ההכחשה מבית". במאמר הזה חשף וגילה דן מרגלית כי בתוככי מדינת ישראל קם וצמח סוג חדש וממאיר של מכחישי שואה. לא שהאנשים האלה מכחישים כי השואה התרחשה, אבל הם מסרבים בעקשנות להסיק ממנה את המסקנות הנכונות. מכחישי שואה הם אלה אשר אינם רוצים לנסוע לאושוויץ ולהניף שם את דגל הכחול לבן וללבוש שם את מדי צה"ל ולטוס בשמיים מעל תאי הגזים הדוממים במטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי. מכחישי שואה הם אלה שאינם מסיקים את המסקנה שחייב היהודי להתהלך תמיד בשבילי ארצו וברחבי העולם עם נשק צמוד. מכחישי שואה הם אלה שלא הבינו כי "בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית". מכחישי שואה הם אלה שאינם מקבלים כי "כדי להתבסס כאן צריך העם היהודי את זכות הקניין במערת המכפלה בחברון לפני 3800 שנה, ואת השואה, ואת צה"ל" – הלא הוא "החוט המשולש שלא ינתק, במערה ובתא הגזים ובבסיס הצבאי". והגרועים ביותר במכחישי השואה הם אלה המעזים לטעון כי "שדה הקטל הנורא ביותר שידעה ההיסטוריה הוא טרגדיה אנושית יותר מאשר יהודית" וכי אין לעשות בו שימוש לקידום טיעונים לאומיים וטריטוריאליים.
כמו כל שנה, שבוע אחרי יום השואה מגיע תורו של יום העצמאות. מדינת ישראל תחגוג שישים וארבע שנים לעצמאותה, וכמו כל שנה תמשיך למנוע את קיומו של יום העצמאות הראשון למדינת פלסטין. וגם המתנחלים בכל רחבי הגדה המערבית מתכוננים לחגוג, וכבר פורסמה הזמנה לחגיגה גדולה תחת כיפת השמיים באזור שכם, במתחם מגודר ושמור היטב בידי הצבא לבל ינסו השכנים הפלסטינים להפריע את שמחת יום העצמאות. הזמנה חגיגית משותפת פורסמה, מטעמם של המועצה האזורית שומרון מצד המתנחלים והחטיבה המרחבית שומרון מטעם צבא ההגנה לישראל, מעוטרת בתמונות של חיילים מחייכים ומתנחלים מחייכים, ולילדי המתנחלים שיגיעו לאירוע מובטחת תכנית אמנותית יפה וגם ארטיק חינם לכל ילד. דן מרגלית יוכל לבוא לאירוע הזה ללא חשש. מכחישי שואה לא יהיו שם.
http://www.shomron.org.il/?CategoryID=980&ArticleID=6326
השבוע הזה הגיע מועד הגיוס שנקבע לשני צעירים ישראלים, נועם גור ואלון גורמן. עשרות מחבריהם ליוו אותם עד לשערי בסיס הקליטה והמיון בתל השומר. נועם גור מסרה לקצינים במקום מכתב בו נאמר: "אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו." היא נשלחה מיד לכלא הצבאי. לפי הניסיון בעבר, בעוד כמה שבועות היא תוחזר לבקו"ם ותישאל שוב אם היא מוכנה להתגייס, ושוב תסרב ושוב תחזור לכלא וכך הלאה והלאה עד שימאס המשחק לשלטונות הצבא.
אחריה הגיע בפני הקצינים אלון גורמן, וגם לו היה מכתב: "הסירוב שלי לשרת בצבא הישראלי, בנוסף להיותו סירוב לקחת חלק בכיבוש ואפרטהייד, הוא פעולה של סולידריות עם חברינו הפלסטינים החיים תחת המשטר הישראלי, ונאבקים למען חירות, צדק ושוויון." הוא ציפה להגיע גם הוא לכלא הצבאי וגם הביא איתו ציוד שיקל על השהיה שם. להפתעתו, שלחו אותו הקצינים הביתה והודיעו לו כי בקרוב ייבדק על ידי קצין בריאות נפש (קב"ן) לוודא את מצבו הנפשי.
בסך הכול, החלטה הגיונית. בחור צעיר בן 18 מעז להתייצב חזיתית אל מול ראש הממשלה, ואל מול שר הביטחון, ואל מול שר החינוך, ואל מול הרמטכ"ל, ואל מול כל קציני צבא ההגנה לישראל, וגם אל מול דן מרגלית שדברי החוכמה שלו מודפסים במאות אלפי עותקים ומחולקים חינם ברחובותיהן של כול ערי ישראל. צריך לבדוק, אולי באמת משהו לא בסדר אצל הבחור הזה.
