עניין של חינוך
זה קרה באמצע בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחיילים שנהרגו במלחמותיה של המדינה. יצאו תלמידי תיכון בצורה מאורגנת לראות את ההצגה "גטו" מאת יהושע סובול, הצגה ישראלית שזכתה להצלחה כלל עולמית. ואיזו בושה! מסתבר שהנערים לא התרשמו כלל מזוועות רדיפת היהודים בידי הנאצים שהוצגו לפניהם על הבמה בידי מיטב שחקני ישראל. כיצד קרה שהתלמידים צחקו ולעגו והפריעו בגסות לשחקנים בכל מהלך ההצגה? והגרוע מכל, כיצד קרה שכאשר הוצגה לפניהם על הבמה סצנה ריאליסטית של נאצי מכה יהודי, הם הזדהו עם המכה ולא עם המוכה, ופצחו בקריאות עידוד, וקראו אל הנאצי המכה שעל הבמה: "כן! כן!", "תן לו בראש!" "כל הכבוד!". כך מתנהגים תלמידים ישראלים שמתחנכים יומם ולילה על חשיבותה ומשמעותה של השואה הנוראה, ושומעים תמיד כי השואה שנפלה על העם היהודי היא ההוכחה המוחצת לצדקת הקמתה של מדינת ישראל וצדקת הקמתו של צבא ההגנה לישראל וצדקת הפעלתו של צבא ההגנה לישראל כאגרוף ברזל אשר יכה ללא רחמים בכל אויב שיעז לקום נגדנו?
אכן, היה מי שהעז להסיק מסקנות פוליטיות מרחיקות לכת. ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, אמר: "האירועים קרו בגלל האלימות שעם אחד מפעיל על עם אחר. שלא יתפלאו שהאלימות חוזרת אלינו, אי אפשר להשאיר אותה בשדה השני". כמובן שדבריו המרגיזים – מבחינה מסוימת, אפילו יותר מרגיזים מהתנהגות התלמידים כשלעצמה – נדחו על הסף ובשצף קצף בידי שורה ארוכה של פרשנים ונושאי תפקידים ובראשם שר החינוך גדעון סער בכבודו ובעצמו. שר החינוך דאג להביא דברים על דיוקם: כמובן שאין שום קשר בין התנהגותם של התלמידים לבין נוכחותה של מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון שהם נחלת אבותינו, והגיע הזמן שהשמאלנים יחדלו מן ההרגל המגונה לדבר תמיד על הכיבוש, ויעסקו בחינוך במקום בשאלות פוליטיות בלתי רלוונטיות. בפעם הבאה המורים פשוט צריכים לקיים הכנה פדגוגית עמוקה לקראת הצפייה במחזה ולקיים משמעת חזקה יותר על התלמידים במהלך ההצגה עצמה, וזהו - דברים כאלה לא יקרו יותר.
והסערה שככה ונשכחה לאחר יומיים, כמו כל הסערות הציבוריות במדינתנו. ובשעה טובה בא עלינו יום העצמאות השישים וארבעה למדינת ישראל. כפי שאמרה הקריינית במהדורת החדשות בערוץ הממלכתי של מדינת ישראל שסיקרה ברוח טובה ומבודחת מעט את אירועי החג, יום העצמאות השנה נחוג בסימן הגברת וחיזוק הקשר בין אזרחי ישראל לבין צבאם צבא ההגנה לישראל, במטרה לחזק את ההתגייסות לצבא שנחלשה מעט בשנים האחרונות, מה שעלול בעתיד להציב בפני הצבא בעיות כוח אדם. ובמסגרת זאת נפתחו בסיסי הצבא בפני אזרחי המדינה, הבוגרים וגם ובמיוחד הילדים.
"ליום אחד הילדים עזבו בבית את צעצועי המלחמה ויצאו לשחק עם הדבר האמיתי" אמרה הקריינית וחיוך על פניה, ועל המסך הופיעו התמונות שצילם בבוקר כתב הטלויזיה הישראלית באירועי החג. תמונתה של ילדה בת כשש או שבע מילאה את המסך, יושבת על צריח הטנק ומסובבת מכונת יריה, אצבעה על ההדק והיא מחייכת בעליצות כשכיוונה את הקנה שאורכו כגובהה אל המבוגרים המחייכים גם הם ואל הילדים האחרים היושבים על קנה התותח של הטנק הסמוך.
מהדורת החדשות הסתיימה בכמה דברי ביקורת: הקריינית סיפרה בתרעומת כי ישראלים שבילו את היום בפארקים לאומיים שונים השאירו מאחוריהם הרבה לכלוך ופסולת ולא טרחו לאסוף את הכול אל פחי האשפה. התנהגות רשלנית ונלוזה לפי כל קנה מידה.
זמן קצר לאחר ששודרה מהדורת חדשות חגיגית זאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל
היה מי שמצא דרך שונה במקצת לחגוג את יום ההולדת השישים וארבעה של מדינת ישראל הריבונית. ברחובות הליליים של שכונת שפירא, שכונת מצוקה בדרום תל אביב. הושלכו לרגל החג בקבוקי תבערה לדירותיהם של פליטים ומבקשי מקלט ומהגרי עבודה שנמלטו לישראל מרצח עם המתרחש בארצות מוצאם באפריקה. לא היו קרבנות בנפש אבל הדירות נשרפו על תכולתן העלובה, וכך גם גן הילדים המאולתר הקטן שהקימו האפריקאים לילדיהם. ותושבים בשכונה שרואיינו אמרו שהם לא תומכים בהשלכת בקבוקי תבערה אבל הגיע הזמן שהממשלה תפעל לגרש את כל האפריקאים האלה שכן לא יתכן לרכז את כל הזבל האנושי בשכונה אחת. וגם גן הילדים כבר כנראה לא ישוקם ולא יפעל יותר, כי עוד לפני מתקפת התבערה היו שכנים שהתנגדו לראות כל כך הרבה ילדים שחורים בבנין שלהם. ועל כך לא נשמע קולו של שר החינוך של מדינת ישראל, כי מדובר בגן ילדים בלתי רשמי ובלתי מוכר שאינו חלק ממערכת החינוך של מדינת ישראל ומיועד לילדים שמעמדם החוקי לא ברור וחלק גדול מהם מיועד לגירוש מתחומי המדינה עוד בטרם תסתיים שנת הלימודים.
וקשה לדרוש מכבוד שר החינוך גדעון סער לעסוק בבעיות נקודתיות פעוטות שכאלה כאשר הוא עסוק עד מעל הראש בשינוי מהותי של מערכת החינוך הישראלית כולה, מגן הילדים ועד האוניברסיטה ועד בכלל, ולחזק בכל התחומים את לימוד הסמלים היהודיים והמורשת היהודית. כך למשל, רק בשבוע שעבר דאגו השר ומשרדו לפסול לשימוש ספר לימוד מתועב שהתגלו בו סימני הפוסט-ציונות הארורה. בספר הזה הופיעו בהרחבה ציטוטים מדו"ח גולדסטון הידוע לשמצה. יתר על כן, נטען בו כי חלק גדול מן העולים שהגיעו לישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר לא באו מטעמי ציונות אלא פשוט מתוך כוונה לשפר את מצבם הכלכלי. כמובן שכל זה היה בלתי נסבל עבור השר הקנאי למלחמות הלאום. הספר הזה יצא משימוש ושוב לא יגרום שטיפת מוח שמאלנית לתלמידי ישראל, ובמקומו יבוא ספר לימוד מתאים והולם אשר בו ייכתב כי דו"ח גולדסטון היה אוסף של שקרים מרושעים ואנטישמיים כנגד הצבא המוסרי ביותר בעולם, וכי כל היהודים שבאו מרוסיה (וגם הנוצרים שבאו מרוסיה ואחד מסביהם היה יהודי) הגיעו לכאן אך ורק בשל להבת הלאומיות היהודית והציונית הבוערת בערה עזה בליבם.
אכן, ידיו של השר החרוץ גדעון סער מלאות עבודה עד בלי די. הוא טורח ועמל להעניק מעמד אוניברסיטאי מלא למכללה ההתנחלותית באריאל, למרות התנגדותם של המנוולים במועצה להשכלה גבוהה. ומאידך, חבריו של השר בתנועת "אם תרצו", ששר החינוך היה אורח הכבוד בועידתה, דואגים לאתר ולהוקיע את המרצים השמאלנים והפוסט-ציונים שחדרו בעורמה אל המחלקות והפקולטות האוניברסיטאיות, במיוחד באוניברסיטת בן גוריון הידועה לשמצה בבאר שבע.
לתלמידי התיכון דואג השר לארגן סיורים מיוחדים לחברון עיר האבות, ובהם מגיעים התלמידים באוטובוסים ממוגנים לחברון ועוברים בצורה שיטתית בין מובלעות המתנחלים המפוזרות בליבה. "ההתיישבות מבוססת על האמונה בזכותנו על הארץ. מגיל צעיר האמנתי שמתיישבים מבצעים שליחות ומגנים על עם ישראל" אמר כבוד השר. בהתאם לכך נאמר לתלמידים כי קברי האבות והאמהות שבחברון הם ערש האומה היהודית, כי העם היהודי נשא עיניים אליה במשך אלפי שנים וכי בשנת 1967 חזרה חברון לחיקם של היהודים ולמרבה השמחה נוצרה בה מציאות חדשה עם בואם של המתנחלים.
בית ספר תיכון אחד, התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, העז בחוצפתו ליזום תכנית שונה מעט לביקור בחברון. הם יצאו לפגוש גם פלסטינים חברונים ואפילו לשמוע את עדויותיהם של חיילי "שוברי שתיקה" – אלה אשר שרתו בעיר הזאת ועברו חוויות לא ממש מרנינות. כמובן, הביקור שובר המוסכמות הסתיים מיד לאחר שהחל, לאחר קבלת פנים עוינת ואלימה למדי של המתנחלים שגמרו אומר לגרש את התלמידים השמאלנים ומוריהם. (אם כי לא בטוח שאפילו זה העביר בדיוק את המסר שרצה שר החינוך...)
ועדיין השמאלנים לא אמרו נואש, ופורסם מכתב חתום על ידי מאות מורים שהודיעו על סירובם לצאת עם תלמידיהם למסעות בחברון שמארגן שר החינוך. מיכל שקולניקוב, אשר ביום העצמאות האחרון הדליקה אחת משתים עשרה אבוקות בטכס האלטרנטיבי שמארגנת תנועת יש גבול, סיפרה על מסעות של מורים ומורות היוצאים לחברון וצופים ברחובות הריקים בליבה של חברון בהם אסור לתושבים פלסטינים להלך, ובחנויות הריקות שחיילים ישראלים מונעים לקוחות מלהגיע אליהם, ובקירות עליהם מתנוססות לתפארה קריאות לרצח ערבים וגירושם. "אנחנו שומעים מורים שמזדעזעים, ואומרים 'לא ידענו שזה המצב' ושכבר לא ייסעו לשם עם תלמידיהם לביקורים אצל המתנחלים. גם מנהלים ומפקחים של משרד החינוך תומכים בנו, גם אם אינם יכולים להגיד זאת בפומבי".
ובינתיים יצא השר סער ביוזמה נוספת. במסגרת חיזוק המורשת היהודית והסמלים הלאומיים נקבעה תכנית מורשת גם לגני הילדים ועיקרה: הילדים נדרשו להניף את הדגל הלאומי ולשיר את ההמנון הלאומי בטכס שבועי כל יום ראשון וללמוד בעל פה את כל מילות ההמנון.
ומה קרה בשטח? לא קרה. הגננות ברובן הגדול, בלי התארגנות רשמית ובלי עצומות ובלי מחאות, פשוט התעלמו מהנחייתו של השר, לא קיימו בגנים טכסים ולא הניפו דגלים ולא שרו המנונים. "אני לא עשיתי את זה כי זאת נראתה לי החלטה מרגיזה. יש הרבה דברים ערכיים חשובים אחרים לעולמם של הילדים" אמרה ר', גננת מירושלים.
והשר? הוא פשוט החליט לבצע נסיגה טקטית בפני הגננות, ובהנחיה חדשה של משרד החינוך בוטלה החובה ללמד את מילות ההמנון ונקבע כי טכסי הנפת דגלים יתקיימו "רק בימים מיוחדים".
אולי היה מועיל למדינה הזאת לו היו הגננות מתארגנות ומקימות מפלגה בבחירות הבאות עלינו לטובה? אני בהחלט הייתי שוקל להצביע בעדה.
