הנכבה ושרת התרבות ושר החינוך ואנחנו
במפה שפורסמה בידי ממשלת המנדט הבריטי בשנת 1945 איתרתי את השטח בו אני מתגורר כיום. במרחק הליכה מביתי, במקום שנמצא כיום במרכזה של העיר חולון, מסומן במפה הזאת אזור של שדות ופרדסים שהשתייכו לתושבי העיירה הפלסטינית יאזור, ובו מתנוסס השם "ואדי אנ-נאדה" (ואדי טל הבוקר).
היום יש שם רחוב קטן ושקט הנקרא על שמו של ארתור רופין, ממייסדי התנועה הציונית. רופין הקדיש את מרבית חייו להשגת אדמות ערביות ויישוב יהודים עליהן, כבסיס להקמת מדינה יהודית. בתחילה חשב שאפשר להשיג מטרה זאת ללא סכסוך עם תושבי הארץ, אחר כך הגיע למסקנה שמימוש המפעל הציוני יביא לסכסוך בלתי נמנע – ושבהחלט יש להמשיך במפעל הזה בכל מחיר. בודאי ישנם עדיין במחנות פליטים אי שם אנשים הזוכרים מילדותם את ואדי אנ-נאדה. אילו רצו ואילו יכלו להגיע אל רחוב רופין בעיר חולון, לא בטוח שהיו מזהים שם משהו. (אולי, פה ושם בין הבתים, עץ עתיק שכבר היה שם בשנת 1948...)
לפני שבועיים, בליל יום העצמאות שבו חגגו אזרחי ישראל את יום השנה השישים וארבע להקמת מדינתם, התכוונו קבוצה קטנה של פעילים לצאת אל החגיגה ברחובות שבמרכז תל אביב ולפזר על המדרכה ניירות ועליהם שמותיהם של הערים והעיירות והכפרים שנחרבו במהלך הקמתה של המדינה הזאת והפכו להיות "רכוש נטוש", בתים ריקים ושדות ומטעים שבהם ועל גבם באו לגור חלק גדול מאזרחיה של מדינת ישראל. משטרת תל אביב העריכה כי פיזור הניירות האלה יגרום ל"הפרת הסדר הציבורי" והטילה מצור של שעות על משרדי ארגון זוכרות ועצרה כמה מן הפעילים ובכך נתנה לפעולה הזאת תהודה ציבורית גדולה ואדירה פי כמה וכמה ממה שציפו וקיוו המארגנים.
והשבוע הזה ערכו סטודנטים יהודים וערבים פעולה להזכיר את הנכבה באוניברסיטת תל אביב. אותה האוניברסיטה שקמה במקום בו היה פעם הכפר שייח מוניס שתושביו לא השתתפו במלחמה שניהלו בני עמם נגד מדינת ישראל שזה עתה הוקמה, ואי השתתפותם במלחמה לא הציל גם אותם מגורל הפליטות ואת כפרם ממחיקה מעל המפה. ושר החינוך של מדינת ישראל לחץ ואיים על האוניברסיטה שלא לאפשר את האירוע, והוא בכל זאת התקיים. ולמחרת היום יצאו אנשי "זוכרות" לרחובות במרכז תל אביב וסוף סוף הניחו על המדרכה את הניירות עם שמות הכפרים שנחרבו, ולמרבה הפלא לא נגרמה שום הפרה של הסדר הציבורי. לא יותר מכמה ויכוחים קולניים ובסך הכול די תרבותיים.
"אבל הם הביאו את זה על עצמם! הם דחו את תכנית החלוקה!" כך אמרו המתנגדים ביום הזה, כפי שהם אומרים בכל מקום שבו עולה הנושא לויכוח. בשנת 1947 דחו הפלסטינים את תכנית החלוקה שהציע אז האו"ם, על פיה היו הפלסטינים צריכים לוותר על 55% מן הארץ שבין הים לירדן ולהסכים למסירתה לידי היהודים הציונים ולהסתפק ב-45% ממנה, ועל כך הם נענשו באבדן בתים ושדות ורכוש והפכו לפליטים. ואם כך, מה זה אומר לגבי הישראלים המסרבים כיום לתכנית החלוקה שמציע האו"ם והקהילה הבינלאומית כולה, אותה התכנית על פיה על מדינת ישראל לוותר על 22% מן הארץ שבין הים לירדן (הגדה המערבית ורצועת עזה) ולהסתפק רק ב-78% ממנה?
"מה זה הכפרים הערביים שעליהם מדברת עמותת 'זוכרות', ואותם היא מנסה להציג לציבור? הם מציגים מפה באתר האינטרנט שלהם, ובמפה יש נקודות. נקודות, נקודות, נקודות" התרגזה שרת התרבות לימור לבנת בויכוח הסוער שהתקיים בכנסת. "נקודות, מצפון הארץ ועד דרומה, מדרום לבאר שבע. והנקודות האלה, שהם הכפרים שעליהם מדובר, הנקודות האלה הן בכל מדינת ישראל. מצאתי כאלה באזור תל אביב, כאלה עשרות נקודות. בבת ים, בראשון לציון, ברחובות - איפה לא? בבית שמש, בנתניה, באור עקיבא, סביב כל האזורים האלה. בטבריה, גברתי היושבת ראש. איפה לא? איפה לא? בבית שאן, איפה לא?".
ואכן, צודקת השרה בתיאורה. בכל מקום ברחבי מדינת ישראל היו כפרים וערים שנהרסו ונחרבו. רבים מהם נמחקו מעל המפה והדחפורים של מדינתנו עשו היטב את מלאכתם ולא נותר שריד. אבל הכפרים נשארו במפות הישנות שנמצאות בכל מיני ספריות וארכיונים וקשה לאסוף ולהשמיד את כולן. ונותרו הזיכרונות אצל אנשים, אנשים לא צעירים כיום אבל עדיין הם חיים ועדיין הם זוכרים.
לכאורה (לגמרי לכאורה) הציונים – יותר מכל אחד אחד - היו צריכים להבין ולאהוד את התביעה למימוש זכות השיבה, שהיא חלק כה מרכזי מן התודעה הלאומית הפלסטינית. שהרי מה הוא בסיס הציונות אם לא הקביעה והטענה שהיהודים כולם באשר הם הינם פליטים שאבותיהם גורשו מן הארץ הזאת,פליטים אשר לכולם בלי יוצא מהכלל עומדת זכות השיבה. גם לאחר שעברו אלפיים שנה, גם כאשר אין כיום בנמצא ולו יהודי אחד היכול להצביע על כפר או שדה מסוים ולהגיד "כאן גרו אבותי שלי לפני אלפיים שנה". ואם אחרי אלפיים שנה כך, על אחת כמה וכמה אחרי שישים וארבע שנה, כאשר עדיין ישנם לא מעט אנשים הזוכרים בעצמם את הכפר שחרב, והרבה מאד אנשים צעירים יותר שלא היו שם מעולם אבל יודעים בדיוק היכן היה כל בית וכל באר וכל עץ זית גם אם בשטח כבר נמחק הכול מזמן מעל פני האדמה.
לפני שישים וארבע שנים בדיוק, ב-15 למאי 1948, עמד דוד בן גוריון באולם המוזיאון הישן בתל אביב וקרא בקול את נוסח מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ובה המלים: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית", ונציגי כל המפלגות והזרמים בתנועה הציונית נגשו וחתמו על הנוסח. ואילו תורגמו מלים אלה לערבית והוקראו מלה במלה ברמאללה או בעזה או בכל אחד ממחנות הפליטים, בודאי שנציגי כל המפלגות והזרמים בתנועה הלאומית הפלסטינית היו ניגשים וחותמים עליהן, בדיוק כמו שחתמו מקביליהם הישראלים.
עד כאן –תיאוריות ו"מה היה אילו". במציאות בה אנו חיים, קשה מאד להעלות על הדעת, כרעיון למימוש ולביצוע, מצב בו תאפשר מדינת ישראל תיקון מלא של העוול המונח בבסיס יסודותיה של המדינה הזאת.
גם אם התעמעמה בשנים האחרונות, טרם אבדה התקווה שעוד תקום במדינת ישראל ממשלה שתסכים לסיים ולבטל את הכיבוש הנמשך מאז 1967, ולהסכים להקמת מדינת פלסטין העצמאית והריבונית ללא מובלעות התנחלותיות בשטחה, ושגבולה עם ישראל יתבסס על גבולות ה-4 ביוני 1967.
בתסריטים אופטימיים במיוחד, תנועת השלום בישראל פנימה תתאושש ותתחזק, והלחץ החיצוני יגבר, וביחד יביאו כל הלחצים לסיומו של הכיבוש. במיוחד אם יצליח ברק אובמה להיבחר שוב לתפקיד נשיא ארצות הברית של אמריקה, ויחזור לנושא המזרח התיכון מן הנקודה בה הפסיק מסע הבחירות את העימות החזיתי שלו עם בנימין נתניהו, וכנשיא בכהונה שנייה שוב לא יחשוש מן העוצמה שיכולה ממשלה ישראלית לגייס בתוככי הפוליטיקה האמריקאית. בתסריט אופטימי אפשר לחשוב על ממשלה ישראלית שתחתום הסכם עם הפלסטינים, ותסיים את הכיבוש ותזכה על כך להסכמה ולאמון של רוב גדול בין אזרחי מדינת ישראל, כשההתנגדות מוגבלת למיעוט של מתנחלים ותומכיהם הדתיים-לאומיים.
אפילו כך, קשה מאד להניח שהפליטים הפלסטינים יזכו ליותר ממה שעלה על השולחן בשיחות טאבה בינואר 2001 – חזרה של מספר מוגבל מהם לתחומי מדינת ישראל, ולאו דווקא לכפריהם המקוריים.
לכל הפחות, על מדינת ישראל להכיר בעוול שגרמה לעם הפלסטיני, ולהבין שקבלת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 תהיה מבחינת הפלסטינים ויתור קשה מאד וכואב מאד.
אם בכלל, זה יכול להצליח רק אם מדינת ישראל תביא בפני הפלסטינים הצעה נדיבה באמת, פתרון של שתי מדינות לביצוע מלא בלי טריקים ובלי שטיקים. ולא מאוחר מדי.
,
