אולי עם הרבה מזל
משאלים, משאלים, משאלים. כמה משאלים כל שבוע, כמעט כל יום. המערכת הפוליטית בישראל מכורה למשאלי דעת קהל, אולי אפילו יותר מאשר במדינות אחרות. האם באמת מובטח לבנימין נתניהו להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל? ואולי בכל זאת הכול פתוח, והכל עוד יכול להשתנות בשבועיים וחצי שנותרו עד יום הבחירות? האם הירידה הנמשכת של מפלגת הליכוד בסקרים, והנטייה לאיחוד כוחות האופוזיציה לגוש גדול ומרשים, יכולים ליצור מציאות חדשה?
ובתוך כל מבול סקרי הבחירות המיועדים לחזות את מה שיתפרסם בבוקר ה-23 בינואר, סקר שונה במקצת – לבדיקת עמדות עקרוניות לטווח ארוך. ביזמתו של המיליארדר היהודי-אמריקאי דני אברהם, הפעיל מזה שנים ארוכות לקידום הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, הוטל על שני מכוני דעת ישראלים חשובים, של מינה צמח ושל רפי סמית, לבדוק – כל אחד בנפרד ובלי לדעת על האחר - כיצד יצביעו אזרחי ישראל אם וכאשר ממשלת ישראל תביא למשאל עם הסכם שלום שישים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בפני הנשאלים הוצגו קווי מתאר מפורטים של ההסכם שבו מדובר:
• שתי מדינות - ישראל לעם היהודי ופלסטין לעם הפלסטיני;
• לפליטים הפלסטינים תהיה זכות לשוב אך ורק למדינתם החדשה;
• המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ללא צבא;
• הגבולות יהיה על בסיס קווי 1967 כולל חילופי שטחים שוויוניים בגודלם, שיתחשבו בצרכי הביטחון של ישראל וישמרו את גושי ההתנחלויות הגדולים בריבונות ישראל;
• השכונות היהודיות בירושלים יהיו תחת ריבונות ישראלית והשכונות הערביות יהיו תחת ריבונות פלסטינית;
• העיר העתיקה שבין החומות תהיה ללא ריבונות ותנוהל במשותף על ידי ארה"ב, ישראל והפלסטינים;
• ההסכם יתממש רק לאחר שהפלסטינים ימלאו את כל חובותיהם בדגש על לחימה בטרור, והדבר יאושר על ידי ארה"ב.
http://www.haaretz.co.il/news/elections/1.1896684
שני המכונים שהציגו עקרונות אלה לנשאלים קיבלו תוצאות דומות: אם וכאשר תקום ממשלה בישראל אשר תגיע עם הפלסטינים (ועם האמריקאים) להסכם על בסיס כזה, יתמכו בו לא פחות משני שליש מאזרחי ישראל. יתר על כן, יתמכו בהסכם כזה גם רוב בקרב מצביעיהן של שתי מפלגות הימין העיקריות. 57% מבין מצביעי הליכוד, מפלגת השלטון, וגם 47% מבין מצביעי מפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט, הכוכב העולה בשמי הימין הקיצוני שעוקף את נתניהו הרחק מימין.
אי שם בערפילי העתיד עשויים אם כן אזרחי ישראל להצביע ברוב מוחץ בעד הסכם שלום עם הפלסטינים. אבל כאן ועכשיו, בבחירות שעומדות להתקיים במדינת ישראל בעוד שבועיים וחצי, מתכוונים אותם האזרחים – על פי כל הסקרים עד היום – להעניק רוב ברור בכנסת למפלגות אשר מתנגדות בתוקף להסכם כזה.
יותר ממחצית בוחרי הליכוד מוכנים עקרונית לתמוך בהסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס גבולות 1967. באופן מעשי זה ככל הנראה זה לא ימנע מהם ללכת לקלפי ולתת אמון בראש הממשלה נתניהו שמתנגד עקרונית לאותם גבולות, וגם היה מוכן לצאת על כך לעימות פומבי חזיתי עם נשיא ארצות הברית. כמעט מחצית מתומכי הבית היהודי מוכנים עקרונית לתמוך בהסכם עם מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 אבל גם אותם זה באופן מעשי לא ירתיע מלתת אמונם בקלפי בנפתלי בנט המתנגד עקרונית להקמת מדינה פלסטינית בכל גבולות שהם, ותכניתו קוראת לספח שישים אחוז מהגדה המערבית ולהשאיר את הפלסטינים כלואים באוסף מובלעות עם "אוטונומיה תחת חסות צה"ל והשב"כ". מחצית ממצביעי שתי המפלגות האלה מוכנים עקרונית לתמוך בהסכם שלום עם הפלסטינים, אבל בפועל הם עומדים למלא ספסלים בכנסת בח"כים משורות הימין הקיצוני והקיצוני עוד יותר, המתנגדים בתוקף לכל ויתור ולו הזעיר והקוסמטי ביותר.
העובדה היא שרובו של הציבור הישראלי מקבל כעובדה את מה שאמרו וחזרו ואמרו לו בשתים עשרה השנים האחרונות: אין פרטנר, הפלסטינים לא רוצים שלום, אין סיכוי לשלום, כל הדיבורים על שלום הם חלומות בעלמא.
בקיצור: אם פעם תהיה בישראל ממשלה שתגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ותציג אותו כעובדה מוגמרת לאישור הציבור הישראלי, הציבור ייתן לממשלה הזאת ולהסכם הזה את ברכתו. אבל הציבור הישראלי לא ינקוף אצבע כדי שתקום ממשלה כזאת וכדי שיחתם הסכם כזה. הציבור לא יצא בהמוניו לרחובות לדרוש שלום, וגם לא ייתן רוב פרלמנטרי למפלגות שתומכות בשלום. הוא יחכה שאולי אולי פעם מישהו יגיש לו הסכם מן המוכן, ישר לפה.
אז איך בכל זאת זה יקרה? כנראה שאנחנו צריכים עזרה, והרבה עזרה, מבחוץ. לפעמים שומעים דיפלומטים – במיוחד אמריקאים – אומרים "אנחנו לא יכולים לבוא במקום הצדדים עצמם, אנחנו לא יכולים לרצות הסכם יותר מהם". אבל אחרת זה לא ילך. הקהילה הבינלאומית חייבת להיות מעורבת, הרבה יותר ממה שהייתה אי פעם – ולו רק בגלל שאוסף קנאים דתיים ולאומנים, המשחקים באש ליד חבית אבק שריפה רגישה מאד, אינם בעיה איזורית אלא בעיה כלל עולמית.
דרושה מעורבות הרבה יותר גדולה וחזקה ואינטנסיבית ממה שהיה אי פעם, מעורבות של כל מי שיכול להתערב. נשיא ארצות הברית צריך להתערב וללחוץ ולדפוק על השולחן ולא להירתע משדולות רבות עוצמה בקונגרס. ומנהיגי אירופה ויפאן ורוסיה וסין וכל מדינה אחרת שבידה מנוף לחץ כלשהוא צריכה להפעיל את המנוף הזה בכל כוחה. וארגוני החברה האזרחית בכל העולם צריכים להתגייס ולפעול מלמטה בכל מקום שיוכלו. והיהודים בעולם צריכים להבין שהדרך לעזור לישראל ולהבטיח את עתידה אינה לקבל את ההוראות וההנחיות שיוצאות ממשרדי הממשלה בירושלים. בדיוק להיפך.
ואז, אם יהיה לכולנו הרבה הרבה מזל, אז בסופו של דבר כן ייחתם הסכם, ואזרחי ישראל ילכו להצביע ויאשרו אותו ברוב גדול וישלימו עם היציאה מהשטחים שהיו בשלטון ישראל עשרות שנים ומעולם לא הפכו להיות חלק מישראל. וזה לא יהיה בהתפרצות של התלהבות אדירה, וכנראה לא נראה פה ריקודים ברחובות. זה יהיה רוב שיתגבש מתוך תקווה מפוכחת. "טוב, כל העולם לחץ עלינו, והממשלה כנראה יודעת מה היא עושה. ניתן לזה צ'אנס ונראה איך יסתדר. אולי בכל זאת, אחרי הכל, יהיה לנו קצת שלום ושקט".
הפלסטינים, במשאל העם שלהם באותו הזמן, יאלצו להשלים עם כך שחלום מאד לליבם, חלום השיבה למאות הערים והכפרים שחרבו בשנת 1948, יישאר חלום. ויתור קשה וכואב מאין כמוהו. שם בודאי לא ירקדו ברחובות, ובכל זאת רב הסיכוי שגם הם יתנו להסכם סיכוי ורוב מתוך תקווה מפוכחת. "טוב, זה כנראה המכסימום שיכולנו להשיג, ונראה איך זה יסתדר. אולי בכל זאת אחרי הכול הכיבוש באמת יגמר, באמת באמת תהיה לנו מדינה". ואחרי ההסכם הזה, בודאי שלא נגיע לגן עדן. אבל אולי נוכל להתחיל לבנות חיים נורמליים משני עברי הגבול בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין.
כל זה במקרה הטוב, אם יהיה לכולנו הרבה הרבה מזל. ואפשר גם לחשוב על אפשרויות גרועות הרבה יותר.
משאלים, משאלים, משאלים. כמה משאלים כל שבוע, כמעט כל יום. המערכת הפוליטית בישראל מכורה למשאלי דעת קהל, אולי אפילו יותר מאשר במדינות אחרות. האם באמת מובטח לבנימין נתניהו להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל? ואולי בכל זאת הכול פתוח, והכל עוד יכול להשתנות בשבועיים וחצי שנותרו עד יום הבחירות? האם הירידה הנמשכת של מפלגת הליכוד בסקרים, והנטייה לאיחוד כוחות האופוזיציה לגוש גדול ומרשים, יכולים ליצור מציאות חדשה?
ובתוך כל מבול סקרי הבחירות המיועדים לחזות את מה שיתפרסם בבוקר ה-23 בינואר, סקר שונה במקצת – לבדיקת עמדות עקרוניות לטווח ארוך. ביזמתו של המיליארדר היהודי-אמריקאי דני אברהם, הפעיל מזה שנים ארוכות לקידום הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, הוטל על שני מכוני דעת ישראלים חשובים, של מינה צמח ושל רפי סמית, לבדוק – כל אחד בנפרד ובלי לדעת על האחר - כיצד יצביעו אזרחי ישראל אם וכאשר ממשלת ישראל תביא למשאל עם הסכם שלום שישים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בפני הנשאלים הוצגו קווי מתאר מפורטים של ההסכם שבו מדובר:
• שתי מדינות - ישראל לעם היהודי ופלסטין לעם הפלסטיני;
• לפליטים הפלסטינים תהיה זכות לשוב אך ורק למדינתם החדשה;
• המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ללא צבא;
• הגבולות יהיה על בסיס קווי 1967 כולל חילופי שטחים שוויוניים בגודלם, שיתחשבו בצרכי הביטחון של ישראל וישמרו את גושי ההתנחלויות הגדולים בריבונות ישראל;
• השכונות היהודיות בירושלים יהיו תחת ריבונות ישראלית והשכונות הערביות יהיו תחת ריבונות פלסטינית;
• העיר העתיקה שבין החומות תהיה ללא ריבונות ותנוהל במשותף על ידי ארה"ב, ישראל והפלסטינים;
• ההסכם יתממש רק לאחר שהפלסטינים ימלאו את כל חובותיהם בדגש על לחימה בטרור, והדבר יאושר על ידי ארה"ב.
http://www.haaretz.co.il/news/elections/1.1896684
שני המכונים שהציגו עקרונות אלה לנשאלים קיבלו תוצאות דומות: אם וכאשר תקום ממשלה בישראל אשר תגיע עם הפלסטינים (ועם האמריקאים) להסכם על בסיס כזה, יתמכו בו לא פחות משני שליש מאזרחי ישראל. יתר על כן, יתמכו בהסכם כזה גם רוב בקרב מצביעיהן של שתי מפלגות הימין העיקריות. 57% מבין מצביעי הליכוד, מפלגת השלטון, וגם 47% מבין מצביעי מפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט, הכוכב העולה בשמי הימין הקיצוני שעוקף את נתניהו הרחק מימין.
אי שם בערפילי העתיד עשויים אם כן אזרחי ישראל להצביע ברוב מוחץ בעד הסכם שלום עם הפלסטינים. אבל כאן ועכשיו, בבחירות שעומדות להתקיים במדינת ישראל בעוד שבועיים וחצי, מתכוונים אותם האזרחים – על פי כל הסקרים עד היום – להעניק רוב ברור בכנסת למפלגות אשר מתנגדות בתוקף להסכם כזה.
יותר ממחצית בוחרי הליכוד מוכנים עקרונית לתמוך בהסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס גבולות 1967. באופן מעשי זה ככל הנראה זה לא ימנע מהם ללכת לקלפי ולתת אמון בראש הממשלה נתניהו שמתנגד עקרונית לאותם גבולות, וגם היה מוכן לצאת על כך לעימות פומבי חזיתי עם נשיא ארצות הברית. כמעט מחצית מתומכי הבית היהודי מוכנים עקרונית לתמוך בהסכם עם מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 אבל גם אותם זה באופן מעשי לא ירתיע מלתת אמונם בקלפי בנפתלי בנט המתנגד עקרונית להקמת מדינה פלסטינית בכל גבולות שהם, ותכניתו קוראת לספח שישים אחוז מהגדה המערבית ולהשאיר את הפלסטינים כלואים באוסף מובלעות עם "אוטונומיה תחת חסות צה"ל והשב"כ". מחצית ממצביעי שתי המפלגות האלה מוכנים עקרונית לתמוך בהסכם שלום עם הפלסטינים, אבל בפועל הם עומדים למלא ספסלים בכנסת בח"כים משורות הימין הקיצוני והקיצוני עוד יותר, המתנגדים בתוקף לכל ויתור ולו הזעיר והקוסמטי ביותר.
העובדה היא שרובו של הציבור הישראלי מקבל כעובדה את מה שאמרו וחזרו ואמרו לו בשתים עשרה השנים האחרונות: אין פרטנר, הפלסטינים לא רוצים שלום, אין סיכוי לשלום, כל הדיבורים על שלום הם חלומות בעלמא.
בקיצור: אם פעם תהיה בישראל ממשלה שתגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ותציג אותו כעובדה מוגמרת לאישור הציבור הישראלי, הציבור ייתן לממשלה הזאת ולהסכם הזה את ברכתו. אבל הציבור הישראלי לא ינקוף אצבע כדי שתקום ממשלה כזאת וכדי שיחתם הסכם כזה. הציבור לא יצא בהמוניו לרחובות לדרוש שלום, וגם לא ייתן רוב פרלמנטרי למפלגות שתומכות בשלום. הוא יחכה שאולי אולי פעם מישהו יגיש לו הסכם מן המוכן, ישר לפה.
אז איך בכל זאת זה יקרה? כנראה שאנחנו צריכים עזרה, והרבה עזרה, מבחוץ. לפעמים שומעים דיפלומטים – במיוחד אמריקאים – אומרים "אנחנו לא יכולים לבוא במקום הצדדים עצמם, אנחנו לא יכולים לרצות הסכם יותר מהם". אבל אחרת זה לא ילך. הקהילה הבינלאומית חייבת להיות מעורבת, הרבה יותר ממה שהייתה אי פעם – ולו רק בגלל שאוסף קנאים דתיים ולאומנים, המשחקים באש ליד חבית אבק שריפה רגישה מאד, אינם בעיה איזורית אלא בעיה כלל עולמית.
דרושה מעורבות הרבה יותר גדולה וחזקה ואינטנסיבית ממה שהיה אי פעם, מעורבות של כל מי שיכול להתערב. נשיא ארצות הברית צריך להתערב וללחוץ ולדפוק על השולחן ולא להירתע משדולות רבות עוצמה בקונגרס. ומנהיגי אירופה ויפאן ורוסיה וסין וכל מדינה אחרת שבידה מנוף לחץ כלשהוא צריכה להפעיל את המנוף הזה בכל כוחה. וארגוני החברה האזרחית בכל העולם צריכים להתגייס ולפעול מלמטה בכל מקום שיוכלו. והיהודים בעולם צריכים להבין שהדרך לעזור לישראל ולהבטיח את עתידה אינה לקבל את ההוראות וההנחיות שיוצאות ממשרדי הממשלה בירושלים. בדיוק להיפך.
ואז, אם יהיה לכולנו הרבה הרבה מזל, אז בסופו של דבר כן ייחתם הסכם, ואזרחי ישראל ילכו להצביע ויאשרו אותו ברוב גדול וישלימו עם היציאה מהשטחים שהיו בשלטון ישראל עשרות שנים ומעולם לא הפכו להיות חלק מישראל. וזה לא יהיה בהתפרצות של התלהבות אדירה, וכנראה לא נראה פה ריקודים ברחובות. זה יהיה רוב שיתגבש מתוך תקווה מפוכחת. "טוב, כל העולם לחץ עלינו, והממשלה כנראה יודעת מה היא עושה. ניתן לזה צ'אנס ונראה איך יסתדר. אולי בכל זאת, אחרי הכל, יהיה לנו קצת שלום ושקט".
הפלסטינים, במשאל העם שלהם באותו הזמן, יאלצו להשלים עם כך שחלום מאד לליבם, חלום השיבה למאות הערים והכפרים שחרבו בשנת 1948, יישאר חלום. ויתור קשה וכואב מאין כמוהו. שם בודאי לא ירקדו ברחובות, ובכל זאת רב הסיכוי שגם הם יתנו להסכם סיכוי ורוב מתוך תקווה מפוכחת. "טוב, זה כנראה המכסימום שיכולנו להשיג, ונראה איך זה יסתדר. אולי בכל זאת אחרי הכול הכיבוש באמת יגמר, באמת באמת תהיה לנו מדינה". ואחרי ההסכם הזה, בודאי שלא נגיע לגן עדן. אבל אולי נוכל להתחיל לבנות חיים נורמליים משני עברי הגבול בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין.
כל זה במקרה הטוב, אם יהיה לכולנו הרבה הרבה מזל. ואפשר גם לחשוב על אפשרויות גרועות הרבה יותר.
