אז בעד איזה עתיד הצבענו?

אז בעד איזה עתיד הצבענו?

שבוע לפני הבחירות הזדמן לי לראות לרגע את הפוליטיקה הישראלית בפרספקטיבה מצידה השני של יבשת אסיה. לתושבי יפאן יש שורת בעיות משלהם, ובמיוחד ראש ממשלה חדש שמשחק באש ומסלים עימות עם סין על שורת איים שאיש אינו גר בהם.  "זה נתניהו שלנו" אמרו לי כמה מהפעילים היפאנים שפגשתי. ובכל זאת, מסתבר שיש לא מעט אנשים ביפאן שמתענינים ומודאגים ממעשיו של נתניהו הישראלי ומהתמשכות שלטון הכיבוש הישראלי על הפלסטינים ומן האפשרות שהתלקחות במזרח התיכון עלולה להביא השפעות הרות אסון הרבה מעבר לתחומי האזור. קהל גדול נאסף באוניברסיטת טוקיו לשמוע אותי ואת ד"ר ואליד סאלם מהמרכז לדמוקרטיה ופיתוח קהילתי במזרח ירושלים.

הרכבות היפאניות המהירות הביאו אותי להירושימה ושם דיברתי לא הרחק מן המקום שבו באוגוסט 1945 התפוצץ כדור האש הגרעיני ובמרכז העיר שררה טמפרטורה של 6000 מעלות, ופיזית העיר שוקמה והיא פורחת ומשגשת ועדיין תושביה נושאים את הטראומה ומסורים להפצת השלום בעולם.  ושם וגם באוסאקה, העיר השניה בגודלה ביפאן, שמעתי אנשים מודאגים מן המצב אצלנו ונחושים לפעול גם משם כדי להביא פתרון. יש אנשים כאלה, והרבה, שם וגם באירופה וגם באמריקה ובכל העולם, אנשים שחושבים שזאת גם הבעיה שלהם ואי אפשר להשאיר אותה  רק לישראלים ולפלסטינים. ובדרך חזרה בחניית ביניים קצרה בנמל התעופה של סיאול  בירת   קוריאה העפתי מבט בעיתון מקומי בשפה האנגלית שמישהו השאיר ומצאתי שם כותרת על האזהרות החמורות שהשמיע נשיא ארצות הברית ברק אובאמה באזניהם של אזרחי ישראל העומדים ללכת לקלפיות.

כשחזרתי לארץ שלושה ימים לפני הבחירות מצאתי עיתונים המלאים במאמרים שקבעו כי הבחירות כבר הוכרעו ונצחונו של נתניהו מובטח. ונכנסתי לרצף של טלפונים לשכנוע של הרגע האחרון להסביר ששום דבר לא בטוח ושום דבר לא סגור וצריך וחשוב ללכת לקלפי ולהטיל את הפתק ולזרוק עוד גרגר אבק אישי על כף המאזניים בצד השמאלי. ובלילות האחרונים לפני הבחירות עוד מאמץ לכסות את הקירות בתל אביב וחולון במדבקות אדומות וירוקות, "אם הממשלה נגד העם – העם נגד הממשלה" ו"קול בטוח נגד ביבי". להשפיע עוד קצת על האווירה ברחובות שבהם ילכו בבוקר ההכרעה האזרחים הבוחרים.

ביום הבחירות יצאתי אל קלפי מספר 65 בחולון לשבת שם בועדת הקלפי משלוש אחר הצהרים ועד סיום ספירת הקולות. קלפי מספר 65 ממוקמת בבית הספר שזר ברחוב קדושי קהיר, הרחוב שנקרא על שם היהודים המצרים אשר שלמו בחייהם כאשר בשנות החמישים סוכניה של מדינת ישראל פיתו אותם להשתתף בפעילות ריגול וחבלה פרובוקטבית. פעם הפרשה הזאת הסעירה והפכה עולמות במערכת הפוליטית הישראלית, כיום כמעט איש אינו מתעניין במקורו ומשמעותו של שם הרחוב. ובשער בית הספר עומד בחור וזועק בקולי קולות: "הצביעו ש"ס! להצלת התורה! למען המרן הרב עובדיה יוסף! הצביעו ש"ס!".

יושבים מאחורי שולחן ארוך בספרית בית הספר, מאחורינו מדפים עמוסים בספרים על תולדות התנועה הציונית. הבוחרים מציגים תעודות זהות ונכנסים מאחורי הפרגוד, חלקם יוצאים מיד עם המעטפה, חלקם מתעכבים שם זמן רב. "בשביל מה כל כך הרבה מפלגות, אפילו באמריקה מספיקות להם שתיים" מתלונן גבר בן כחמישים במבטא רוסי כבר. "מה זה חשוב, העיקר שהפתק שלנו נמצא שם" עונה אשתו.

"אתה שמאלני, ממש שמאלני? מאלה שהולכים להפגין עם האנרכיסטים בבילעין ומתעמתים עם הצבא?" שואל שכני לועדת הקלפי. "בהחלט, יש לי שם הרבה חברים" אני עונה. "אוי ואבוי, הייתי שם בתור קצין במילואים. אולי כבר נפגשנו, גם אם לא עשינו הכרה". הויכוח נקטע כאשר מגיעה משפחה להצביע וצריך לאתר אותם ברשימת הבוחרים. בהפסקה בין בוחר לבוחר חברי ועדת הקלפי מימין ומשמאל שותים קפה ומתחלקים בחטיפים שהביאו איתם.

אשה צעירה מגיעה עם ילדה כבת שלוש בעגלה. הילדה משועממת כאשר האם עומדת מאחורי הפרגוד, אבל מתלהבת לקבל את ההזדמנות לשלשל את המעטפה לחריץ הקלפי. "זהו, בדיוק כך, כמו ששמים מטבע בתיבת החיסכון" אומרת האם. "איזו ילדה יפה" מתפעלים חברים בועדה "בעוד חמש עשרה שנה היא תבוא להצביע בעצמה". "אם המדינה עוד תהיה קיימת עד אז. נראה מה יהיו התוצאות הערב" אומר מישהו. "מה אמרת? איך אתה יכול להגיד דבר כזה!" צועקת האם, לוקחת את הילדה ויוצאת החוצה בכעס.

מדי פעם מקשיבים לרדיו. רמזים על התפתחויות בלתי צפויות. ראשי הליכוד מודאגים מנהירת בוחרים באזורים שבהם השמאל חזק. הקלפי שלנו באזור ימני, ותנועת הבוחרים די דלילה. "אבל אצל הערבים יש אחוז הצבעה נמוך" מתנחם שכני. הוא מספר לי שבקרוב בכוונתו לעבור לגור בהתנחלות בשומרון. "וילה בשמונה מאות אלף שקל, איפה בגוש דן אפשר לחלום על דבר כזה?" "אל תעשה תכניות לטווח ארוך על הוילה הזאת, עוד תצטרך להתפנות משם". "פעם טיטוס והרומאים פינו אותנו מכאן, בסוף חזרנו". "אתה רוצה לחכות עוד אלפיים שנה?".

עשר בערב. המדגמים, ידיעות מסעירות. לפיד, לפיד. אבל אין זמן להקשיב הרבה. צריך לספור את הקולות כאן אצלנו. ישנם הליכים מדויקים ומדוקדקים, שמחייבים תשומת לב מלאה. לפני שפותחים את המעטפות צריך לספור אותן ולוודא התאמה למספר המצביעים. יו"ר הועדה פותחת מעטפה ומכריזה שם מפלגה וזה נרשם בשתי רשימות מקבילות, אחר כך בודקים התאמה מספרית ובודקים שוב וסופרים שוב שלא תהיה שום טעות. לאחר חצות לוקחים את הפרוטוקול החתום למרכז האיזורי שהוקם באיצטדיון הכדורסל ברחוב גולדה מאיר, שם מצטופפים מאות חברי ועדות קלפי עם התוצאות שלהם.

סוף סוף בבית ליד הטלויזיה. נאום הניצחון של נתניהו נשמע יותר כמו נאום אבל. המצלמות  בשטח והפרשנים באולפן חוזרים מיד אל פסטיבל לפיד. לכולם אין ספק, יאיר לפיד הוא המנצח הגדול של הערב, איש השעה, ממליך המלכים החדש של הפוליטיקה הישראלית. איך לא ראינו ולא ידענו שזה הולך לקרות? ובינתיים, עוד כמה בשורות טובות, מרצ הכפילה את כוחה, מיכאל בן ארי הכהניסט לא עבר את אחוז החסימה. ועדת הבחירות לא פסלה אותו, הבוחר כן. בסך הכל, הערב הזה מסתיים יותר טוב ממה שכולנו חששנו.

במשרדי החוץ בכל העולם מרימים עכשיו טלפונים בהולים לשגרירויות בישראל: "מי זה יאיר לפיד?". רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות מתחננות לראיון איתו. אז באמת, מי זה יאיר לפיד?
לכאורה, כל מי שגר במדינה הזאת ורואה פה טלויזיה וקורא פה עיתונים יודע בדיוק מי זה – עיתונאי בן עיתונאי, פוליטיקאי בן פוליטיקאי, דור שני להקמת מפלגות חדשות יש מאין. ובכל זאת, איך האיש הזה שכולנו הכרנו נהפך פתאום לכוכב כל כך מנצנץ ומסנוור?

רבים מהפרשנים מציינים את הקשר עם תנועת המחאה החברתית של קיץ 2011, את מאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות וזעקו "העם דורש צדק חברתי" ולאחר כמה חודשים התפוגגו ונעלמו כאילו לא היו מעולם. ועכשיו, כך אומרים, הם הגיחו אל הקלפיות, ויאיר לפיד הוא אשר הצליח לתרגם את המחאה ללשון הפוליטיקה האלקטורלית. מדויק יותר להגיד כי יאיר לפיד נתן ביטוי לחלק מסוים ומוגדר מאד מן המחאה ההיא.

כבר בימים ההם אפשר היה להבחין בשתי מגמות, שתי נשמות שהתרוצצו בתנועת המחאה ואפשר היה להבחין בשתיהן בכרוזים שחולקו במאהל בשדרות רוטשילד ובשלטים שהונפו בהפגנות הענק וגם בדבריהם של נואמים שונים מעל הבמה.

היו אז בהפגנות ובמחאות מי שדיברו בשם "העם", ישות מופשטת שאמורה לכלול את כ-ו-ל-ם – אשכנזים וספרדים, יהודים וערבים, מצביעי שמאל ומצביעי ימין, אנשי שלום וגם מתנחלים, סטודנטים ואקדמאים ואנשי הייטק וגם פועלים קשי יום מתחת לשכר המינימום, כולם כולל כולם מלבד קומץ הטייקונים שבצמרת המוצצים את דמם של כולם, והממשלה המורכבת ממשרתי  הטייקונים. על הטייקונים האלה דרשו להטיל מסים כבדים, ובכסף לממן מדינת רווחה בישראל, שירותים חברתיים איכותיים וחינוך ובריאות לכל.

זה הדגל שאותו הרימה שלי יחימוביץ במפלגת העבודה, בהתמדה ובשכנוע גדול ובתקווה שתחת הדגל הזה אפשר יהיה לפרוץ את הגבולות המסורתיים ולהביא אל העבודה המוני בוחרי ליכוד מסורתיים, אשר להם יותר מכל אחד אחר יש אינטרס  במדינת רווחה ושירותים חברתיים מתקדמים. רעיון יפה שפשוט לא התממש, הפריצה לא התרחשה, ובוחרי הימין בשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח לא עברו את הקווים, ובבחירות של השבוע הזה זכתה מפלגת העבודה לקולות רק באותם מקומות ובאותן שכבות אשר שתמיד תמכו בה. הרבה פחות ממה שנדרש למימוש חלומות המהפך של יחימוביץ.

אבל היה בתנועת המחאה של אביב 2011 זרם אחר. הזרם שדיבר בשמו של "מעמד הביניים" – גם זה מונח מאד מעורפל וקשה להגדרה. הבדיחה שנשמעה לא פעם ולא פעמיים מבטאת היטב את רוחו "יש בארץ הזאת שליש שעובדים ושליש שמשלמים מסים ושליש שמשרתים בצבא – הבעיה שזה אותו השליש...". והחיצים כוונו במידה רבה אל החרדים ונטען כי החרדים אינם עובדים ואינם משלמים מסים ואינם משרתים בצבא ומעמד הביניים, כך נטען, נושא אותם על גבו ונאנק תחת המשקל הכבד. ואת הרוח הזאת ביטא מגיש הטלויזיה המוכשר יאיר לפיד שאביו המנוח יוסף (טומי) לפיד כבר הקים פעם מפלגה שעסקה גם היא בנושא הזה בדיוק.

יאיר לפיד, בהקמת מפלגת יש עתיד והרצתה במשך שנה עד לבחירות, כבר עלה על ההישג של אביו. במבחן התוצאה הצליח במקום שנכשלה שלי יחימוביץ, והעביר אליו נתח משמעותי  מבוחרי הליכוד והימין והשאיר את בנימין נתניהו כראש ממשלה מוכה וחבול ומוחלש. כפי שמסכימים כל הפרשנים, לנתניהו אין אופציה ממשית להקים ממשלה ללא לפיד ומפלגתו, אין לו ברירה אלה לחבק אותו כשותף הראשון והבכיר בממשלה העתידית – ולפיד מיהר להשיב לו טובה ולשלול על הסף את הרעיון להשתתף ב"גוש חוסם" נגד נתניהו. ואיזה שימוש יעשה בעמדת הכוח שנפלה לידו?

לפיד בחר לפתוח את מסע הבחירות שלו בהתנחלות אריאל, ולהציב את ההבדל בין "גושי ההתנחלות" שנחשבים בעיניו כחוקיים ולגיטימיים לבין "ההתנחלויות המבודדות" שבהן צריך להפסיק להשקיע כספים. (בבחירות הוא קיבל כעשרה אחוז מהקולות באריאל...). אבל באופן כללי במהלך מסע הבחירות לפיד – כמו מרבית ראשי המפלגות – נמנע מלהתבטא בנושא הפלסטיני והתרכז ב"סדר היום האזרחי". אבל בשבועות האחרונים הוא הביע יותר ויותר דאגה מפני הגינויים שספגה מדינת ישראל בעקבות מסע הבניה בהתנחלויות בכלל ובאזור אי-1 הרגיש במיוחד.

כפי שכותב היום עמיתי חיים ברעם, למאות אלפי תומכי "יש עתיד" אולי לא כל כך אכפת מגורל הפלסטינים תחת הכיבוש כשלעצמו, אבל הם אינם מוכנים להקריב את רמת חייהם ואת הנגישות שלהם לתרבות ולאקדמיה באירופה ובצפון אמריקה למען טירוף ההתנחלויות או ההרפתקה המסוכנת באיראן, הם אינם מוכנים להעניק לנתניהו אור ירוק לעימות עם נשיא ארה"ב אובמה.

http://hagada.org.il/2013/01/25/%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA/

וכך מתפרסם בכל אמצעי התקשורת כי לצד הדרישה התקיפה ל"שוויון בנטל" – כלומר, גיוס החרדים לצבא – תדרוש מפלגת "יש עתיד" לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים. חבר הכנסת החדש עופר שלח – ידידו האישי הקרוב של לפיד, שיחד עימו עבר מעולם העיתונות אל הפוליטיקה הפעילה – הצהיר בתקיפות שאין המדובר בדרישה לדיבורי סרק, אלא למשא ומתן רציני שיוביל לחתימה על הסכם עם הפלסטינים וביצועו בשטח.  דברים דומים השמיע עוד אחד מבכירי המפלגה החדשה שלה – יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר ואח"כ איש עסקים מצליח מאד, שכמו אחרים מאנשי השירות לשעבר פיתח דעות יוניות למדי. הוא הצהיר כי "הפלסטינים הם בהחלט פרטנרים להסכם, גם אם פרטנרים קשים" וכי מדינת ישראל צריכה הגיע איתם ל"הסכם גירושין" שיסיים את שלטון ישראל עליהם. הוא הוסיף כי "יאיר לפיד מתאים בהחלט לשמש כשר החוץ, והוא יוכל לסיים את הבידוד הבינלאומי של ישראל".

ובאותו ענין פירט הרב שי פירון, שהוא מספר 2  של לפיד וקצת פחות יונה מאשר שלח ופרי (ובעצמו תושב התנחלות אורנית) בראיון לעיתון הימין "מקור ראשון": "התפיסה של שתי מדינות לשני עמים היא רישיון הכניסה היחיד שלנו לעולם שבו אנחנו חיים. ללא תפיסה זאת נהיה דחויים ומצורעים. זאת בכפוף לכך שלא תהיה זכות שיבה בכל צורה שהיא, שירושלים היא בירת ישראל ושלא תהיה סיטואציה שגושי התנחלות יפונו. (...) לפני שלושה חודשים ראש הממשלה הבטיח למוטט את שלטון חמאס, וגייס 60,000 חיילים. אבל אז הוא קיבל טלפון מהילארי קלינטון ולא נכנס לעזה. הוא הבין שצריך לשמור את מעמדה של ישראל בעולם".

"האם אתם תהיו המפתח של נתניהו לעולם?" שאל המראיין, והרב פירון אישר "כן, נתניהו צריך את המפתח שלנו לעולם" (מעריב, 25.1.2013).

אז להסיר את הבידוד הבינלאומי של ישראל, או להגיע באמת להסכם עם הפלסטינים? האם עיקר תפקידו של שר החוץ יאיר לפיד יהיה להסתובב בעולם, לנצל את כישוריו כמגיש טלויזיה לשעבר ולהשמיע באוזני הדיפלומטים והמדינאים דברים שינעמו לאוזניהם (במיוחד לאחר שנותיו של אביגדור ליברמן במשרד הזה). או שזה כן יהיה ברצינות, באמת עם כוונה מעשית להגיע להסכם וגם לממש אותו? במידה רבה, זה תלוי בממשלות ובמדינאים שעימן הוא יפגש, בארה"ב ובאירופה ויתר העולם. אבל במידה מסוימת זה בהחלט יהיה תלוי גם ביאיר לפיד עצמו – ועל מי שיאיר לפיד יבחר כבעלי בריתו.

יש רבים שמחשיבים את מפלגת הבית היהודי, גם היא אחת מהפתעות הבחירות האלה, כשותפה קואליציונית טבעית למפלגתו של יאיר לפיד, בהיותה וחולקת איתה את אותו "סדר יום אזרחי". מספר 10 ברשימת הבית היהודי היא אורית סטרוק, אחת מן המתנחלים המתגוררים במובלעות בלב חברון הפלסטינים. אורית סטרוק היא דמות ידועה בזכות "ארגון זכויות האדם ביהודה ושומרון" שיסדה ואשר פעילותו ממוקדת בזכויות האדם של המתנחלים, למשל תיעוד כל מקרה של אלימות משטרתית בזמן פינוי מאחזים בלתי חוקיים.

יום לאחר הבחירות, התרחש משהו באל-ערוב – ישוב פלסטיני כמה קילומטרים מצפון למובלעת ההתנחלותית בה מתגוררת חברת הכנסת החדשה אורית סטרוק. קצין ונהגו שנסעו בכביש פתחו במרדף פרטי אחר פלסטינים זורקי אבנים ופתחו באש והרגו את  לובנא מוניר חנש, סטודנטית בת 22 – השישית בין האזרחים הפלסטינים שנהרגו מירי ישראלי בחודש האחרון. החקירה הראשונית שניהל הצבא העלתה כי היא לא סיכנה אותם בשום צורה וכי רב הספק אם לפי פקודות הצבא הייתה להם הצדקה לפתוח באש. האם הם יועמדו לדין? זה כבר מוטל בספק רב. מה שבטוח, האירוע הזה לא יכוסה ולא יוזכר בדו"חות של ארגון זכויות האדם שבראשו עומדת סטרוק.

ומה יהיה המצב בזמן הבחירות הבאות לכנסת ישראל, אשר נועדו להתקיים בשנת 2017 -  שנת יובל החמישים לכיבוש?  האם גם אז עדיין יחיו המתנחלים במובלעות חמושות בלב השטח הכבוש ומאחורי גדרות התיל ייטלו חלק פעיל בדמוקרטיה הישראלית, כאשר לשכניהם הפלסטינים אין בה חלק ונחלה? האם יסתכם פועלו של יאיר לפיד בכך שלשורות צבא הכיבוש היורה בפלסטינים יתווספו גם חיילים חרדים אשר יניחו את ספר הגמרא וייטלו במקומו את הרובה? אם כך יהיה, הרי יאיר לפיד יישאר הערת שוליים חסרת משמעות בתולדות מדינת ישראל, ולמפלגת "יש עתיד" לא יהיה הרבה עתיד.

בליל הבחירות, זמן קצר לאחר שנודע גודל נצחונו, אמר יאיר לפיד בנאום הניצחון בפני פעיל מפלגתו:  "אחריות כבדה הונחה הלילה על הכתפיים של כולנו".

אכן, אחריות כבדה. אולי כבדה הרבה יותר ממה שיאיר לפיד עצמו מבין עדיין.