רוחות מלחמה
לפתע פתאום השתנה סדר היום. הבחירות וחלוקת המנדטים ומאבקי הרכבת הקואליציה והתככים המפלגתיים נדחקו לעמודים האחוריים. את הכותרות תפסו תקיפה אווירית בסוריה וכוננות בגבול לבנון ואיומים מטהראן ומתקפה על שגרירות בטורקיה. רוחות המלחמה שוב החלו לנשוב בחוזקה, והמוני בית ישראל שיצאו מן הקלפיות הלכו הישר אל התורים הארוכים בעמדות החלוקה של ערכות המגן.
מה בדיוק קרה כאן? על מה ולמה? ולמה דווקא עכשיו? במשך שנתיים ארוכות צפתה מדינת ישראל מהצד במרחץ הדמים הסורי ולא התערבה. בשמך שנתיים עקבו כוחות צה"ל בגבול רמת הגולן תשומת לב רבה אחר מלחמת האזרחים המתנהלת מצידו השני של הגבול וציינו במפותיהם איזה כפרים נפלו בידי המורדים ובאיזה עדיין מחזיקים נאמניו של בשאר אסאד – ובעצמם נצרו אש והקפידו לא להתערב. ופתאום, השבוע, התקפה אווירית בשטח סוריה, בפרופיל גבוה גם אם בלי לקחת אחריות רשמית.
יותר מאי פעם, נשמעה מגוכחת ההקפדה של אמצעי התקשורת הישראלית להוסיף "לפי מקורות זרים: "אדוני האלוף (מיל.) מה יש לך להגיד על ההתקפה שביצע חיל האויר שלנו בסוריה לפי מקורות זרים?" "טוב, אין לי מה להוסיף על מה שאמרו המקורות הזרים, חוץ מאשר להגיד שהאלמונים הלא ידועים שביצעו את ההתקפה הזאת עשו עבודה טובה, כל הכבוד".
הפרשן הותיק עמוס הראל סיפק הסבר ממצה מעל דפי "הארץ": " ישראל כבר סימנה בעבר קווים אדומים לסוריה ולחיזבאללה. כבר בתקופת כהונתה של ממשלת אולמרט והרבה לפני שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, הזהירה כי לא תשלים עם העברת מערכות לחימה מתקדמות, 'שוברות שוויון' לידי חיזבאללה וכי במקרה הצורך תפעיל כוח כדי למנוע אותן. בכמה הזדמנויות ניתן פירוט רחב יותר לעמדה הישראלית: לא להעברת מערכות מתקדמות של טילי נ"מ, טילי קרקע-קרקע מדויקים לטווח ארוך או טילי חוף-ים.(...) חיל האוויר מוטרד מהעברת מערכות טילי קרקע אוויר מתוצרת רוסיה, משום שאלו עלולות להגביל באופן ניכר את חופש הפעולה של מטוסיו, הנהנים כיום מעליונות אווירית מוחלטת ואינם נתקלים בסיכון ממשי מעל שמי לבנון. הטיסות בלבנון קריטיות לצורך איסוף מודיעין. הכנסת סוללות טילי קרקע אוויר SA-17 לזירה הלבנונית, צעד שישראל הזהירה מפניו את רוסיה כבר כשמכרה את המערכות הללו לסוריה, היא התפתחות בעייתית." ככל הנראה, התפתחות בעיתית מספיק כדי שמטוסי חיל האוויר של ישראל ישלחו להשמיד את הטילים האלה עוד בהיותם בדרך, בטרם יגיעו ויוצבו על אדמת לבנון.
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1919016
זה קצת מעניין למי שמכיר כמה עקרונות יסודיים בחוק הבינלאומי. למשל, ידוע ומקובל כי למדינה ריבונית (למשל, המדינה שנקראת לבנון) יש בעלות על המרחב האווירי שלה, ויש לה זכות להגן על המרחב האווירי הזה ולהציב בשטחה תותחים או טילים אנטי אוויריים ולירות על מטוסים זרים החודרים אליו בלי רשותה. ומאידך, אין בחוק הבינלאומי שום היתר למדינה (למשל, המדינה הנקראת ישראל) לשלוח את מטוסיה בדרך קבע למרחב האווירי של מדינה אחרת ולאסוף שם מודיעין. בודאי שאין בחוק הבינלאומי שום התיחסות למדינה המציבה לשכנתה "קווים אדומים" ואוסרת עליה במפגיע להצטייד בהגנה אוירית יעילה. אבל כמו בנושא בנית ההתנחלויות בגדה המערבית, ממשלות ישראל לדורותיהן נוהגות גם בנושא הזה לקבוע חוק בינלאומי נפרד ומיוחד משלהן ולהתעלם מן ההבדלים הבולטים בינו לבין הנוהג ביתר חלקי העולם.
הסיפור הזה לא מתחיל היום וגם לא אתמול. זכור לי היטב ערב אחד בשנת 1981, לפני יותר משלושים שנה, שבו עלה כבר אז הנושא הזה בדיוק לראש סדר היום הציבורי. לפתע פתאום יצאה אז ממשלת ישראל בקול צעקה וזעקה על אשר הציבה סוריה טילים אנטי-אוויריים על אדמת לבנון, וריח המלחמה עלה באוויר. ראש הממשלה דאז מנחם בגין נאם בכיכר העיר והסביר להמונים (אז עוד יכול הליכוד להביא המונים נלהבים לכיכר) על מה נזעקה הממשלה: "הטילים האלה הם סכנה חמורה לביטחוננו. הם מסכנים את המטוסים שלנו שטסים מעל לבנון, ומונעים מאיתנו לעקוב אחר מה שקורה שם, לדעת איזה מזימות זוממים נגדנו. אנחנו דורשים בכל תוקף שהטילים האלה יצאו מיד משטח לבנון". ובהמשך אותו נאום התייחס ראש הממשלה בגין לנושא אחר שגם הוא עמד אז על סדר היום: "אנחנו מתנגדים בכל תוקף לכך שארצות הברית תמכור לסעודיה את מטוסי הביון מסוג אוואקס. המטוס הזה הוא סכנה חמורה לביטחוננו. יש בו מערכות ביון משוכללות ביותר, אפילו כאשר הוא טס מעל שטח סעודיה הוא יכול לעקוב אחר מה שקורה בשטח ישראל, אנחנו נהיה שקופים לגביו ולא נוכל לשמור על סודותינו החיוניים. אנחנו דורשים בתוקף לא למסור את המטוס הזה לידיים ערביות". מנחם בגין לא חש באיזו סתירה בין שני חלקי נאומו, גם קהל שומעיו לא.
באותו זמן, בקיץ 1981, המתיחות התפוגגה לאחר כשבוע, אבל רק באופן זמני. שנה אחר כך, בקיץ 1982, פרצה המלחמה הגדולה שנודעה בתחילתה בשם "מבצע שלום הגליל" וחיילי ישראל פרצו צפונה עד לביירות. כבר עם פרוץ המלחמה הזאת יצא חיל האוויר לתקיפה גדולה על אותם טילי קרקע אוויר הידועים לשמצה, ואמצעי התקשורת בישראל קשרו כתרים ליכולתו הטכנית והמבצעית של חיל האוויר שהשמידו את הטילים במכת מחץ שתוכננה בקפדנות במשך שנים. (אז עוד שררה האשליה שמדובר במלחמה קצרה ומהירה וניצחון מוחץ, וטרם הפכה להיות "מלחמת שולל", הארוכה והטראומטית ביותר במלחמות ישראל עד כה).
אחרי ההישג הזה שלטו מטוסי חיל האוויר שלטון ללא מצרים בשמי לבנון, והפציצו את ביירות יום אחר יום, ובמשך שנים אחר כך כללו מהדורות החדשות כמעט יום יום את ההודעה "מטוסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים באזור ... בדרום לבנון". ועל הקרקע הוקם בלבנון "אזור ביטחון", והחיילים נלחמו במלחמת גרילה בלתי נגמרת ובלתי ניתנת לניצחון וספגו אבדות כבדות יותר ויותר. עברו כמעט עשרים שנה עד שמפלס המחאה הציבורית על ההתשה הבלתי נגמרת בלבנון הביא להחזרת החיילים משם (אז עוד לא התמקדה שלי יחימוביץ רק בבעיות חברה וכלכלה...). אבל גם אחר כך המשיכו מטוסי חיל האוויר לשייט יום יום בשמי לבנון כבתוך שלהם.
והאם עכשיו חוזר הגלגל שוב? כבר כמה שבועות חוזר ומפרסם נחום ברנע תחזיות קודרות ומרחיקות לכת בטורו השבועי בגליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות: "בצמרת צה"ל משוכנעים שסוריה עתידה להפוך בתוך חודשים לבעיה הבטחונית הדוחקת ביותר של מדינת ישראל. לא את כל השיירות תוכל ישראל לעצור. חיזבאללה הוא בעיה, אבל הגורמים הג'יהדיסטים שעלולים להשתלט על אזור הגולן לא פחות מסוכנים. יהיו להם אותם טילים, אותה תחמושת ופחות אחריות. נדמה, בראיה פסימית, שאנחנו בדרך לעימות צבאי בלפחות אחת משתי החזיתות בצפון. בצה"ל מדברים על פעולה קרקעית שתידרש מיד לאחר שהצד השני יתחיל לשגר רקטות, ואולי קודם. בלבנון מדובר על פעולה בהיקף גדול, מלחמה ממש. בגולן מדובר על השתלטות לשנים על אזור החייץ, במתכונת שהיתה פעם בדרום לבנון. החדשות מסוריה לא ישארו לעולם על מסך הטלויזיה, סופן שיזלגו לכל בית בישראל" (ידיעות אחרונות, 1.2.2013).
במטכ"ל כנראה מתכננים את התכניות האלה כבר כמה חודשים, אבל האם העיתוי שבו הן עולות לסדר היום לגמרי מקרי? בדיוק שבוע אחר הבחירות מהן יצא בנימין נתניהו מוכה וחבול, גם אם ירכיב את הממשלה הבאה. שבוע אחר הבחירות בהן דרך כוכבו של יאיר לפיד והוא הפך לשותף הכרחי כמעט לגמרי בהקמת הממשלה הבאה ומעלה דרישות תקיפות ובלתי מתפשרת בשורה שלמה של נושאים עקרוניים, ביניהם גם חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. וגם השבוע בו עומד ג'ון קרי להיכנס אל משרד החוץ של ארצות הברית, וכבר הודיע כי בכוונתו להגיע לכאן וגם הוא רוצה בכל הרצינות לחדש את המשא ומתן הזה. וגם הבריטים והצרפתים המתכננים לצאת ביוזמה דיפלומטית חדשה במזרח התיכון ולמשך אליה את אירופה כולה, מיד כאשר תקום ממשלה חדשה בישראל. מי יחשוב על כל זה ומי יעלה יוזמות כאלה על סדר היום אם תבוא עלינו כאן מלחמת סוריה 2013 במתכונת מלחמת לבנון 1982, או מלחמת סוריה הראשונה בו זמנית עם מלחמת לבנון השלישית?
וההסתבכות אחר כך? על זה נחשוב אחר כך.
ובקיצור: מי שלא לומד מן ההיסטוריה נדון לחזור עליה.
לפתע פתאום השתנה סדר היום. הבחירות וחלוקת המנדטים ומאבקי הרכבת הקואליציה והתככים המפלגתיים נדחקו לעמודים האחוריים. את הכותרות תפסו תקיפה אווירית בסוריה וכוננות בגבול לבנון ואיומים מטהראן ומתקפה על שגרירות בטורקיה. רוחות המלחמה שוב החלו לנשוב בחוזקה, והמוני בית ישראל שיצאו מן הקלפיות הלכו הישר אל התורים הארוכים בעמדות החלוקה של ערכות המגן.
מה בדיוק קרה כאן? על מה ולמה? ולמה דווקא עכשיו? במשך שנתיים ארוכות צפתה מדינת ישראל מהצד במרחץ הדמים הסורי ולא התערבה. בשמך שנתיים עקבו כוחות צה"ל בגבול רמת הגולן תשומת לב רבה אחר מלחמת האזרחים המתנהלת מצידו השני של הגבול וציינו במפותיהם איזה כפרים נפלו בידי המורדים ובאיזה עדיין מחזיקים נאמניו של בשאר אסאד – ובעצמם נצרו אש והקפידו לא להתערב. ופתאום, השבוע, התקפה אווירית בשטח סוריה, בפרופיל גבוה גם אם בלי לקחת אחריות רשמית.
יותר מאי פעם, נשמעה מגוכחת ההקפדה של אמצעי התקשורת הישראלית להוסיף "לפי מקורות זרים: "אדוני האלוף (מיל.) מה יש לך להגיד על ההתקפה שביצע חיל האויר שלנו בסוריה לפי מקורות זרים?" "טוב, אין לי מה להוסיף על מה שאמרו המקורות הזרים, חוץ מאשר להגיד שהאלמונים הלא ידועים שביצעו את ההתקפה הזאת עשו עבודה טובה, כל הכבוד".
הפרשן הותיק עמוס הראל סיפק הסבר ממצה מעל דפי "הארץ": " ישראל כבר סימנה בעבר קווים אדומים לסוריה ולחיזבאללה. כבר בתקופת כהונתה של ממשלת אולמרט והרבה לפני שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, הזהירה כי לא תשלים עם העברת מערכות לחימה מתקדמות, 'שוברות שוויון' לידי חיזבאללה וכי במקרה הצורך תפעיל כוח כדי למנוע אותן. בכמה הזדמנויות ניתן פירוט רחב יותר לעמדה הישראלית: לא להעברת מערכות מתקדמות של טילי נ"מ, טילי קרקע-קרקע מדויקים לטווח ארוך או טילי חוף-ים.(...) חיל האוויר מוטרד מהעברת מערכות טילי קרקע אוויר מתוצרת רוסיה, משום שאלו עלולות להגביל באופן ניכר את חופש הפעולה של מטוסיו, הנהנים כיום מעליונות אווירית מוחלטת ואינם נתקלים בסיכון ממשי מעל שמי לבנון. הטיסות בלבנון קריטיות לצורך איסוף מודיעין. הכנסת סוללות טילי קרקע אוויר SA-17 לזירה הלבנונית, צעד שישראל הזהירה מפניו את רוסיה כבר כשמכרה את המערכות הללו לסוריה, היא התפתחות בעייתית." ככל הנראה, התפתחות בעיתית מספיק כדי שמטוסי חיל האוויר של ישראל ישלחו להשמיד את הטילים האלה עוד בהיותם בדרך, בטרם יגיעו ויוצבו על אדמת לבנון.
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1919016
זה קצת מעניין למי שמכיר כמה עקרונות יסודיים בחוק הבינלאומי. למשל, ידוע ומקובל כי למדינה ריבונית (למשל, המדינה שנקראת לבנון) יש בעלות על המרחב האווירי שלה, ויש לה זכות להגן על המרחב האווירי הזה ולהציב בשטחה תותחים או טילים אנטי אוויריים ולירות על מטוסים זרים החודרים אליו בלי רשותה. ומאידך, אין בחוק הבינלאומי שום היתר למדינה (למשל, המדינה הנקראת ישראל) לשלוח את מטוסיה בדרך קבע למרחב האווירי של מדינה אחרת ולאסוף שם מודיעין. בודאי שאין בחוק הבינלאומי שום התיחסות למדינה המציבה לשכנתה "קווים אדומים" ואוסרת עליה במפגיע להצטייד בהגנה אוירית יעילה. אבל כמו בנושא בנית ההתנחלויות בגדה המערבית, ממשלות ישראל לדורותיהן נוהגות גם בנושא הזה לקבוע חוק בינלאומי נפרד ומיוחד משלהן ולהתעלם מן ההבדלים הבולטים בינו לבין הנוהג ביתר חלקי העולם.
הסיפור הזה לא מתחיל היום וגם לא אתמול. זכור לי היטב ערב אחד בשנת 1981, לפני יותר משלושים שנה, שבו עלה כבר אז הנושא הזה בדיוק לראש סדר היום הציבורי. לפתע פתאום יצאה אז ממשלת ישראל בקול צעקה וזעקה על אשר הציבה סוריה טילים אנטי-אוויריים על אדמת לבנון, וריח המלחמה עלה באוויר. ראש הממשלה דאז מנחם בגין נאם בכיכר העיר והסביר להמונים (אז עוד יכול הליכוד להביא המונים נלהבים לכיכר) על מה נזעקה הממשלה: "הטילים האלה הם סכנה חמורה לביטחוננו. הם מסכנים את המטוסים שלנו שטסים מעל לבנון, ומונעים מאיתנו לעקוב אחר מה שקורה שם, לדעת איזה מזימות זוממים נגדנו. אנחנו דורשים בכל תוקף שהטילים האלה יצאו מיד משטח לבנון". ובהמשך אותו נאום התייחס ראש הממשלה בגין לנושא אחר שגם הוא עמד אז על סדר היום: "אנחנו מתנגדים בכל תוקף לכך שארצות הברית תמכור לסעודיה את מטוסי הביון מסוג אוואקס. המטוס הזה הוא סכנה חמורה לביטחוננו. יש בו מערכות ביון משוכללות ביותר, אפילו כאשר הוא טס מעל שטח סעודיה הוא יכול לעקוב אחר מה שקורה בשטח ישראל, אנחנו נהיה שקופים לגביו ולא נוכל לשמור על סודותינו החיוניים. אנחנו דורשים בתוקף לא למסור את המטוס הזה לידיים ערביות". מנחם בגין לא חש באיזו סתירה בין שני חלקי נאומו, גם קהל שומעיו לא.
באותו זמן, בקיץ 1981, המתיחות התפוגגה לאחר כשבוע, אבל רק באופן זמני. שנה אחר כך, בקיץ 1982, פרצה המלחמה הגדולה שנודעה בתחילתה בשם "מבצע שלום הגליל" וחיילי ישראל פרצו צפונה עד לביירות. כבר עם פרוץ המלחמה הזאת יצא חיל האוויר לתקיפה גדולה על אותם טילי קרקע אוויר הידועים לשמצה, ואמצעי התקשורת בישראל קשרו כתרים ליכולתו הטכנית והמבצעית של חיל האוויר שהשמידו את הטילים במכת מחץ שתוכננה בקפדנות במשך שנים. (אז עוד שררה האשליה שמדובר במלחמה קצרה ומהירה וניצחון מוחץ, וטרם הפכה להיות "מלחמת שולל", הארוכה והטראומטית ביותר במלחמות ישראל עד כה).
אחרי ההישג הזה שלטו מטוסי חיל האוויר שלטון ללא מצרים בשמי לבנון, והפציצו את ביירות יום אחר יום, ובמשך שנים אחר כך כללו מהדורות החדשות כמעט יום יום את ההודעה "מטוסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים באזור ... בדרום לבנון". ועל הקרקע הוקם בלבנון "אזור ביטחון", והחיילים נלחמו במלחמת גרילה בלתי נגמרת ובלתי ניתנת לניצחון וספגו אבדות כבדות יותר ויותר. עברו כמעט עשרים שנה עד שמפלס המחאה הציבורית על ההתשה הבלתי נגמרת בלבנון הביא להחזרת החיילים משם (אז עוד לא התמקדה שלי יחימוביץ רק בבעיות חברה וכלכלה...). אבל גם אחר כך המשיכו מטוסי חיל האוויר לשייט יום יום בשמי לבנון כבתוך שלהם.
והאם עכשיו חוזר הגלגל שוב? כבר כמה שבועות חוזר ומפרסם נחום ברנע תחזיות קודרות ומרחיקות לכת בטורו השבועי בגליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות: "בצמרת צה"ל משוכנעים שסוריה עתידה להפוך בתוך חודשים לבעיה הבטחונית הדוחקת ביותר של מדינת ישראל. לא את כל השיירות תוכל ישראל לעצור. חיזבאללה הוא בעיה, אבל הגורמים הג'יהדיסטים שעלולים להשתלט על אזור הגולן לא פחות מסוכנים. יהיו להם אותם טילים, אותה תחמושת ופחות אחריות. נדמה, בראיה פסימית, שאנחנו בדרך לעימות צבאי בלפחות אחת משתי החזיתות בצפון. בצה"ל מדברים על פעולה קרקעית שתידרש מיד לאחר שהצד השני יתחיל לשגר רקטות, ואולי קודם. בלבנון מדובר על פעולה בהיקף גדול, מלחמה ממש. בגולן מדובר על השתלטות לשנים על אזור החייץ, במתכונת שהיתה פעם בדרום לבנון. החדשות מסוריה לא ישארו לעולם על מסך הטלויזיה, סופן שיזלגו לכל בית בישראל" (ידיעות אחרונות, 1.2.2013).
במטכ"ל כנראה מתכננים את התכניות האלה כבר כמה חודשים, אבל האם העיתוי שבו הן עולות לסדר היום לגמרי מקרי? בדיוק שבוע אחר הבחירות מהן יצא בנימין נתניהו מוכה וחבול, גם אם ירכיב את הממשלה הבאה. שבוע אחר הבחירות בהן דרך כוכבו של יאיר לפיד והוא הפך לשותף הכרחי כמעט לגמרי בהקמת הממשלה הבאה ומעלה דרישות תקיפות ובלתי מתפשרת בשורה שלמה של נושאים עקרוניים, ביניהם גם חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. וגם השבוע בו עומד ג'ון קרי להיכנס אל משרד החוץ של ארצות הברית, וכבר הודיע כי בכוונתו להגיע לכאן וגם הוא רוצה בכל הרצינות לחדש את המשא ומתן הזה. וגם הבריטים והצרפתים המתכננים לצאת ביוזמה דיפלומטית חדשה במזרח התיכון ולמשך אליה את אירופה כולה, מיד כאשר תקום ממשלה חדשה בישראל. מי יחשוב על כל זה ומי יעלה יוזמות כאלה על סדר היום אם תבוא עלינו כאן מלחמת סוריה 2013 במתכונת מלחמת לבנון 1982, או מלחמת סוריה הראשונה בו זמנית עם מלחמת לבנון השלישית?
וההסתבכות אחר כך? על זה נחשוב אחר כך.
ובקיצור: מי שלא לומד מן ההיסטוריה נדון לחזור עליה.
