בקיבה ריקה

בקיבה ריקה 

אסור לזלזל בבעיה ההסברתית שיוצר לממשלת ישראל צעיר פלסטיני אחד היושב סגור מאחורי סורג ובריח ומשם מתמודד עם כל עוצמתה של המדינה, ממשלתה וצבאה ושירותי הביטחון שלה, כאשר נשקו היחיד הוא -  הקיבה הריקה.

סאמר עיסאווי ישב בכלא הישראלי שנים רבות ואיש בישראל לא שמע עליו. למען האמת גם בין הפלסטינים הוא לא היה מפורסם מאד, מלבד אולי בשכונת הולדתו עיסאוויה שבמזרח ירושלים. כאשר בוצעה עסקת חילופי השבויים בסוף 2011, הוא היה אחד מבין אסירים פלסטינים רבים שיצאו מהכלא וזכו לקבלת פנים נלהבת ואחר כך ירדו מהכותרות.

באלמוניות הוא היה נשאר, קרוב לודאי, אלמלא החליט מי שהחליט בשירותי הביטחון של מדינת ישראל להחזיר אותו לכלא כחצי שנה לאחר ששוחרר. זאת בטענה ש"הפר את תנאי השחרור" כלומר יצא מן העיירה עיסאוויה שהיא חלק ממזרח ירושלים אשר סופחה למדינת ישראל בשנת 1967 ומסר את מכוניתו לתיקון במוסך הנמצא בעיירה א-ראם שמחוץ לשטח המסופח ועל כן עליו לחזור לכלא ולרצות עוד עונש מאסר של  14 שנים. וכמובן, שירותי הביטחון מסרו לאמצעי התקשורת כי בידיהם עדויות שעיסאווי "חזר לפעילות טרור" ועל כן יש לכלאו, אלא שמטעמי ביטחון אין לפרסם עדויות בטחוניות אלה ובודאי שלא למסור אותן לידיעתו של עיסאווי עצמו.

ובנקודה הזאת החל סאמר עיסאווי להשתמש בנשקו הסודי והפסיק לאכול והודיע כי לא יחדל משביתת הרעב עד אשר יסכימו שלטונות מדינת ישראל לשחררו.  ומאז במשך מאתיים ושישים וחמישה יום הלך סאמר עיסאווי על שפת התהום,על החבל הדק שבין החיים למוות. לפיו הכניס אך מעט נוזלים ותוספי מזון שיחזיקו את גופו בחיים בעודו מרזה והולך ומאבד עשרות קילוגרמים ודמותו נהפכה להיות כשלד חי על המיטה בבית החולים קפלן אליה התעקשו שירותי הביטחון לכפות אותו בידיים וברגליים גם כאשר כבר היה חלש מכדי לעמוד על רגליו.

"מעשה של יאוש" הגדיר זאת הסופר הישראלי א.ב. יהושע. במכתב ששלח אל עיסאווי הכלוא כתב יחד עם עוד כמה וכמה אנשי רוח ישראלים:  "קראנו בכאב רב על שביתת הרעב שלך. התיאור של מצבך ההולך ומתדרדר מחריד אותנו. אנו מרגישים שמעשה ההתאבדות שאתה הולך לעשות יוסיף מימד נוסף של טראגיות וייאוש לסכסוך בין שני העמים".

אבל זאת היתה טעות בהערכה. לא אדם נואש וחסר תקוה שכב שם על המטה, ולא מעשה התאבדות חסר תוחלת היתה מטרתו. זה היה לוחם שסיכן את חייו בשדה קרב מיוחד במינו, למען החופש האישי של עצמו והחופש הכולל של בני עמו, אך בהחלט קיוה לצאת כמנצח מן הקרב הזה. שם במיטתו שבבית החולים הוא ידע היטב כי שביתת הרעב שלו ממקדת אליה את תשומת ליבם ההולכת וגוברת של הפלסטינים באשר הם, מעלה ומגבירה את התסיסה ברחבי הגדה המערבית, בדיוק כאשר עושה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מאמץ מיוחד להציג בפני העולם מצג של שקט ושלווה ושגשוג כלכלי ברחבי השטחים שאותם כבשה מדינת ישראל לפני 46 שנה.

במכתב שהועבר מן הכלא עיסאווי שיגר אל המוני הפלסטינים את המסר: "אני שואב את כוחי מעמי, מכל האנשים החופשיים בעולם, מהידידים ובני משפחות האסירים שממשיכים יומם ולילה לקרוא לחופש ולסיום הכיבוש. אומר לעמי: אני חזק יותר מצבא הכיבוש וחוקיו הגזעניים. המערכה שלי אינה רק למען החופש כפרט. המערכה שלי ושל חברי הגיבורים טארק, איימן וג'עפר היא מאבק של כולם, מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש ובתי הכלא שלו, כדי שנהייה חופשיים וריבונים במדינתנו המשוחררת ובירושלים הנכבדה שלנו. פעימות ליבי המתוחות והחלשות שואבות את יכולת העמידה שלהן מכם. עיני שהתחילו לאבד את הראייה שואבות את האור מהסולידריות שלכם ותמיכתכם בי. קולי החלש לוקח את כוחו מקולכם הגובר על קול הסוהר והחומות."

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=58283

באו אל מיטתו אנשי שירותי הבטחון של מדינת ישראל והציעו לו הצעה נדיבה – להשתחרר מיד אם אך יסכים להיות מגורש לרצועת עזה. אבל בתודעה כל פלסטיני מאז 1948 נחרת הגירוש מהבית ומהשכונה ומעיר ההולדת כדבר כואב וטראומטי מאין כמותו, וסאמר עיסאווי דחה כל רעיון לשחרור שלא יחזיר אותו אל ביתו בעיסאוויה שבמזרח ירושלים.

וכאשר הביעו נציגי האיחוד האירופי בפני ממשלת ישראל דאגה גוברת והולכת לשלומו העלה מישהו במשרדי הממשלה את הרעיון הגאוני להציע לאחת המדינות הדמוקרטיות במערב לקלוט את סאמר עיסאווי ולפטור את מדינת ישראל מעונשו - אבל כמובן שגם את הרעיון הזה דחה עיסאווי על הסף. והוא החמיר והחריף את עוד יותר את שביתת הרעב, על חשבון פגיעה אולי בלתי הפיכה בבריאותו, והתכופף בכפיפה מסוכנת עוד יותר אל עבר התהום, ומומחי השב"כ באו אל נתניהו ופרשו בפניו תסריטי זוועה על הלהבה הגדולה העלולה לפרוץ אם יתבשרו ההמונים הפלסטינים על מותו בכלא.

ואז הוא עשה מה שלא עשה שום אסיר פלסטיני לפניו, ושיגר עוד מכתב גלוי. הפעם, לא מכתב אל בני עמו הפלסטינים אלא פניה ישירה וכואבת אל הישראלים באשר הם.

"אני סאמר אל-עיסאווי, הבחור 'הערבוש' לפי מונחי הצבא שלכם, אותו ירושלמי אשר אסרתם אותו בכלא בלי שום סיבה מוצדקת מלבד שהוא החליט לצאת מירושלים לפאתי ירושלים. לא שמעתי ולו אחד מכם מתערב ומנסה להשתיק את קולו של המוות הגובר כאשר כולכם הפכתם לחופרי קברים, לובשי מדים צבאיים: השופט, הסופר, המשכיל, אנשי התקשורת, הסוחר, האקדמאי, המשורר. איני מסוגל להאמין שחברה שלמה הפכה לסוהרים של מותי וחיי, לשומרים של המתנחלים הרודפים את חלומותיי ועציי.

ישראלים, לא אסכים שיגרשו אותי מאדמתי וממולדתי. אולי עכשיו תבינו שתודעת חירות חזקה מתודעת מוות. אל תקשיבו לגנרלים ולמיתוסים המאובקים, שכן המובסים לא ייוותרו בתבוסתם, והמנצח לא ייוותר בניצחונו. ההיסטוריה אינה נמדדת רק בקרבות, טבח ובתי כלא, אלא בהושטת יד לשלום, לעצמכם ולאחר. ישראלים, הקשיבו לקולי, קול הזמן שעוד נותר לי ולכם. שחררו עצמכם מרדיפת כוח חמדנית. אל תשכחו את אשר כלאתם בכלא ובמחנות, בין דלתות הברזל שכולאות את תודעתכם.

אני מזמין אתכם לבקרני בבית החולים ולראות אותי כשלד אזוק וקשור למיטה. שלושה סוהרים תשושים מסביבי אשר אוכלים ושותים ליד מיטתי. הסוהרים עוקבים אחר יסוריי ואיבוד משקלי ההולך וגובר בהדרגה. מדי פעם מסתכלים בשעוניהם ושואלים: 'איך לגוף כזה עוד יש מה לשרוד'?"

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=58954

והמכתב הזה הכה הדים בחברה הישראלית. לא בקרב כל הישראלים – יש בינינו לא מעט כאלה המחשיבים כל אסיר פלסטיני כ"מחבל", וכל "מחבל" כ"רוצח", וכל "רוצח" כ"רוצח ילדים", ואנשים כאלה  לא התרשמו במיוחד ממכתבו של סאמר עיסאווי (אם בכלל שמעו על המכתב הזה...). אבל היו כאלה שהמכתב נגע עמוק עמוק בליבם ובמצפונם. הם יצאו אל רחובות תל אביב וישבו יום יום בפינת ההפגנות המסורתית בפינת שדרות בן ציון ורחוב המלך ג'ורג' וקיימו שם יום יום שביתת רעב סמלית משלהם.

היו גם כאלה שיצאו אל בית החולים קפלן ועשו מאמצים כבירים  לחדור את המחסומים והאיסורים ולהגיע אל אותו אל חדר חולים שהפך לתא כלא ובו ישבו יומם ולילה שלושה סוהרים מסביב מיטתו של אסיר שגופו חלש ומן המיטה לא יוכל לקום גם אילו לא היה כבול אליה.

בפליאה מסוימת כתב יהושע בריינר באתר החדשות וואלה כי "האסיר הפלסטיני שובת הרעב הפך למוקד עלייה לרגל". והוסיף ופירט כי "חדר האשפוז במחלקה פנימית ד' בבית החולים קפלן ברחובות הפך בשבועות האחרונים למוקד עלייה לרגל עבור פעילי שמאל ישראלים, שמנסים בכל דרך להגיע לאדם אחד שמאושפז שם. לא מדובר ברב חולה או באושיית תרבות שאליה נוהה ציבור מודאג, אלא באסיר הפלסטיני שובת הרעב סאמר עיסאווי, שנמצא בסכנת חיים אחרי שאיבד עשרות קילוגרמים ממשקל גופו.

המחלקה בבית החולים, שבדרך כלל מאכלסת קשישים ואנשים בעלי מחלות קשות, הפכה לאזור עמוס באנשי שב"ס, משטרה ואנשי הביטחון של המוסד הרפואי. זאת גם בשל אשפוזו של עיסאווי, אחד מ'כאבי הראש' הגדולים ביותר של מערכת הביטחון, וכן לנוכח הניסיונות הבלתי פוסקים של עשרות פעילים להיכנס לשם, שהתמקמו מול הדלת הסגורה או צעקו לו צעקות עידוד מתחת לחלון".

תמר פליישמן ואופירה גמליאל היו בין אלה שגרמו את כאב הראש הגדול ביותר לאנשי הביטחון, כפי שתיארה גמליאל:

"תמר ממיסת לבבות מקצועית. אני רק מילאתי פי מים וצילמתי. בקבלה, פקידה עניינית חזרה על השם עיסאווי, ואמרה לנו איפה הוא מאושפז ואיך להגיע. בחורה צחקנית שישבה מאחור אמרה שיש לה יומולדת, תמר רצתה לתת לה פרח אחד, אבל היא סירבה בעקשנות.

בדלפק האחיות, שאלנו איפה חדרו.

"מי אתן?"

"חברות של המשפחה"

"יש לכן אישור?"

"לא. אנחנו פשוט רוצות להביא לו פרחים."

עגמומית קלה עמדה על פני האחות. היא קמה פתאום, ורמזה לנו ללכת אחריה. היא פתחה את דלת החדר היחיד שהיה סגור, ויצאה עם סוהר במדים, ועל פניה מבט של "עשיתי כמיטב יכולתי, מכאן והלאה אתן בידיים שלהם."

הסוהר חזר על שאלותיה של האחות. הוא קצת התרגז, אבל החיוכים של תמר ממיסים אפילו אבן.

"אתן לא יכולות להיכנס. צריך אישור. מי אתן? לאיזה ארגון אתן שייכות?"

"לשום ארגון, אנחנו רק רוצות להביא לו פרחים."

עוד סוהר, אחד חייכן, הגיח מהחדר.

"?למה באתן"

כל מה שיכולתי אני לומר היה שפשוט נשבר לנו הלב.

"איך אתן יודעות עליו בכלל?"

"שמענו בתקשורת."

אני המשכתי לשתוק, כי תמר טובה בדיבורים אתם לאין ערוך ממני.

הסוהר הקשוח המשיך לשאול שאלות, תמר ענתה תשובות לעניין, הוא הלך להתקשר למישהו, ובעודו מדבר במכשיר הקשר עם איזה מפקד או אחראי או משהו, תמר המשיכה לדבר עם הסוהר החייכן. העיניים שלו הסגירו אמפתיה.

כששב הסוהר הקשוח הוא אמר "טוב, אין לכן אישור". אבל תמר התעקשה להמשיך ולנסות לפחות להעביר את הפרחים. אני חושבת שהוא שמע, שהוא יודע שהיו שם שתי נשים דוברות עברית שניסו לבקר אותו ולתת לו פרחים.(...)

ואחרי שבועיים, כשבאנו שוב, כבר הכרנו את הדרך, לא שאלנו אף אחד ולא דיברנו עם אף אחד ולא ביקשנו רשות והלכנו במסדרון והפעם, הדלת הייתה פתוחה כשהגענו. בחדר ישבו שלושה סוהרים סביב מיטה מול החלון המואר. שמיכה קלה, לבנה, הסתירה רגליים שלא הגיעו לקצה המיטה. נשאבנו שתינו, תמר ואני, פנימה. הם לא הבחינו בנו.

תמר נקשה קלות על הדלת הפתוחה, שני סוהרים קמו מיד, וסימני שאלה על פניהם, ואנחנו כבר היינו חצי חדר בפנים. סאמר הזדקף במיטה והביט בנו בעיניים רכות ונוצצות. הוא נד קלות בראש לכל אחת מאיתנו, וחייך מתוך זקנו העבות. מפגשי המבטים הרגישו כמו מגע של לחיצת יד אמיצה. אנחנו יחד. למרות הכול.

כל זה ארך לא יותר מדקה, וכשהסוהרים קמו, אנחנו לקחנו צעד אחורה. את הפרחים לא הרשו לנו למסור לו, וגם לא את המכתב, לכל זה לא היה אישור. " מי אתן? מה אתן? תראו תעודות! אי אפשר, אסור להעביר לו שום דבר, צריך אישור".

וסוהר אחד מתקשר, שני מביט בנו במבט אוהד וממלמל משהו כמו כל הכבוד לכן, אבל..., תמר ממשיכה לנדנד, הפרחים על הרצפה, ואנחנו יודעות שסאמר שומע.

וזה לא כל כך חשוב - לא המכתב ולא הפרחים - מתת המבט ותשומת הלב יקרה מפז היא. ואנו מקוות שתשומת הלב שלנו לסאמר תזכה לתשומת לבכם אליו. הוא הפרטנר, רבותיי, וכן חבריו האסירים שובתי הרעב."

http://www.etgar.info/he/article__647

סוף דבר: במוצאי השבת הזאת, 27 באפריל, היתה צריכה להתקיים הפגנה בתל אביב, ומאמץ גדול עמד להערך כדי להביא מספר מכובד של ישראלים שיצעדו בחוצות ויניפו שלטים וידרשו בקולי קולות את שחרורו של סאמר עיסאווי. ההפגנה הספיציפית הזאת התייתרה. כבר בתחילת השבוע הזה קיבל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את ההסכם שהביאו לאישורו ראשי השב"כ. סאמר עיסאווי עומד להשתחרר ולחזור לעירו ירושלים ולשכונתו עיסאוויה ולביתו שלו ולא לשום מקום אחר, והוא מוכן לחכות עוד שמונה חודשים עד שיגיע רגע השחרור המובטח. ועכשיו הוא יוכל לנוח קצת מן המאבק האדיר שניהל, ולהתחיל בהדרגה ובצורה מבוקרת מאד לאכול, ולתקן את הנזקים שנגרמו לבריאותו (בתקווה שאינם בלתי הפיכים).

אבל הסיפור לא תם ולא נשלם.

וידאו: שירה וויכוח במסדרונות מחלקה פנימית ד' בבית חולים קפלן
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=WAew2qv1TVs