על מזל"טים, סכינים ויוזמות שלום
בשבוע הזה, המזל"טים הישראליים חזרו לפעולה בשמי עזה. הית'ם אל מסחאל בן ה-29, שעבד כשומר בבית החולים שיפא, נורה מהאוויר בעת שנסע על אופנוע ונהרג במקום. כאשר נחתמה הפסקת האש לפני כחצי שנה, מדינת ישראל קיבלה על עצמה ההתחייבות שלא לבצע יותר "סיכולים ממוקדים". ואולם שר הביטחון החדש משה יעלון טען כי מסחאל היה אחראי - או לפחות היה קשור בדרך כלשהי – אל הטילים שנורו מתוך סיני על אילת. שום הוכחה לא הובאה לטענה זו, המבוססת על מקורות חסויים עלומי שם. כמובן, מרבית אזרחי ישראל מקבלים כמובן מאליו את נכונותן של טענות כאלה.
מה שנודע הוא כי מסחאל היה חבר בחמאס ופרש ממנו לשורות קבוצה רדיקלית יותר, בגלל חוסר שביעות רצון לנוכח מה שהחשיב כפסיביות של החמאס מול תוקפנות ישראלית. ואכן, לנוכח ההתנקשות בחייו של מסחאל בחר חמאס בחר שלא לנקוט בצורת התגמול הרגילה, כלומר ירי טילים לעבר שטח ישראל, אלא הסתפק בהגשת תלונה חריפה למצרים, אשר מאז המלחמה בעזה לפני כחצי שנה משמשת כערבה להסכם הפסקת האש. דעת הקהל הישראלית לא העריכה את האיפוק הזה, ולמעשה כלל לא שמה לב אליו.
מאוחר יותר באותו יום באו לקיצם גם חייו של מתנחל ישראלי בשם אביתר בורובסקי, שהיה כמעט באותו הגיל כמו הית'ם אל מסחאל, ואשר נדקר למוות בצומת דרכים בגדה המערבית מדרום לשכם. בורובסקי היה שחקן, ועבר לגור בהתנחלות יצהר – מקום שאינו ידוע במיוחד כמוקד של פעילות תרבותית ואשר המוניטין שלו נוגע בעיקר למעשים פרועים ואלימים במיוחד כלפי הפלסטינים החיים בסביבה.
כששמעו חבריו המתנחלים של בורובסקי על מה שקרה, הם זעקו בקולי קולות כי הרשויות לא התייחסו ליידוי אבנים כאל מעשה טרור, ומחדל זה הוביל בהכרח לדברים גרועים. וכדי להוכיח זאת נקטו המתנחלים במטח כבד במיוחד של... יידוי אבנים, על אוטובוסים של בית ספר פלסטיני בהם נסעו תלמידות. ובהמשך הם עברו להצתה נרחבת ללא אבחנה של שדות מטעי זיתים ומכוניות פלסטיניות.
בעיצומו של כל זה באה הידיעה כי משלחת של הליגה הערבית ביקרה בוושינגטון, לשם הוזמנה על ידי מזכיר המדינה קרי על מנת לקדם את מאמציו לקידום שלום בין ישראלים ופלסטינים, ישראלים וערבים. הנציגים הערבים שבו והדגישו את מחויבותן של כל מדינות ערב ליוזמת השלום שלהן, שראשיתה עוד בשנת 2002, והציע שוב לעשות שלום עם ישראל בתמורה לנסיגת ישראל מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967. יתר על כן, הם הוסיפו לכך גם הסכמה לחילופי שטחים קטנים, באמצעותם תוכל ישראל לשמור בידיה חלק מההתנחלויות שבנתה, בתמורה לויתור על שטח שווה בגודלו בתוך גבולות הקו הירוק שמלפני 1967.
באופן לא מפתיע, תגובתו של ראש הממשלה נתניהו לחדשות אלה הייתה פושרת, בלשון המעטה. נתניהו אינו מעונין בהסכם המבוסס על גבולות 1967, כאשר ישראל תוכל לספח רק פיסות קטנות מן בגדה המערבית ותצטרך לשלם עבורם במסירת פיסות שווה בגודלן של שטח ישראלי. נתניהו רוצה לשמור בידי ישראל על חלקים גדולים מהבגדה המערבית, מבלי לשלם עבורם כלל. בפרט, הוא נחוש להמשיך להחזיק בבקעת הירדן, המהווה כשליש מן הגדה המערבית כולה.
הפרשן הותיק שלום ירושלמי כתב השבוע מעל דפי מעריב:"ביום שלישי הכריז ראש ממשלת קטאר כי מדינות ערב מוכנות לעשות שלום עם ישראל עם ישראל תמורת נסיגה לגבולות 1967 עם חילופםי שטחים. בקעת הירדן היא שטח עצום ממדים. מאות קילומטרים מרובעים זרועי מוקשים מאז ימי 1968, אז התנהלו מרדפים אחר מחבלים שהגיעו מירדן. מנזרים שלמים פונו מיושביהם והם עומדים נטושים ליד אתר הטבילה בירדן הקדוש לנוצרים. תשאלו מדוע לא מפנים היום את שדות המוקשים ומרחיבים את אתרי התיירות? התשובה היא כזאת: אם יפנו את השטח, הכנסיות והפלסטינים יתבעו לקבל אותו. ישראל לא רוצה לפנות שטחים בבקעת הירדן, להיפך, היא רוצה להישאר שם לנצח". ומה יאמרו על השאיפה הזאת מזכיר המדינה קרי והנשיא ברק אובמה?
ובעוד כל זה קורה, נתן בלנק מתקרב אל היום המאה וחמישים שלו מאחורי סורג ובריח. מאז נובמבר האחרון, בלנק באופן קבוע נכנס ויוצא - ומייד נכנס שוב – אל מערכת בתי הכלא הצבאיים. שוב ושוב הוא מקבל פקודה להחייל, ושוב ושוב הוא חוזר ומשמיע באזני קציני הצבא את נימוקיו לסירוב: כבר ארבעים ושש שנים מדינת ישראל מקיימת שלטון כיבוש על מיליוני פלסטינים משוללים זכויות, ואינה מוכנה להעניק להם עצמאות וגם לא זכות הצבעה בבחירות הדמוקרטיות שלה. הגוף המכונה צבא ההגנה לישראל הוא האחראי היומיומי לביצוע הדיכוי הזה של הפלסטינים. הוא, נתן בלנק מחיפה, אינו מוכן לקחת חלק בזה. הקצינים האזינו באדישות, שוב ושוב שולחים אותו לבלות עוד כמה שבועות בכלא 6 בעתלית - למרות שקרוב לודאי הם כבר מבינים שאין הרבה סיכוי לשנות את דעתו.
ביום שישי האחרון היתה זאת הפעם הרביעית (או אולי החמישית) אשר בה טיפס קהל פעילים, שאורגנו בידי תנועת יש גבול, על ההר המשקיף כלא 6, ומשם קראו קריאות של תמיכה וסולידריות שנשמעו היטב בחצר הכלא למטה.
הפעם, זכה נתן בלנק גם בתמיכה ממקור לא צפוי. הפעילים המצרים התומכים בסרבני המצפון שבמדינתם החליטו לתמוך גם בו, בהפגנה שנערכה בכיכר טלעת חרב בקהיר. התפקיד המדכא שמילא הצבא המצרי בנקודות זמן שונות בשנים הסוערות שעברו לאחרונה על המדינה הגבירו את הרתיעה של צעירים מצריים מלהתגייס לשורותיו.
התנועה המצרית "לא לשירות חובה" כבר נאבקת למען שני סרבני מצפון - עימאד דרעאווי ומוחמד פתחי – אשר סרבו להתגייס לצבא ובאמצעות חוק מצרי דרקוני הושמו במצב בלתי אפשרי: בלי מסמך שחרור מהצבא הם לא יכולים להשיג עבודה, לא יכולים ללמוד באוניברסיטה ולא יכולים לקבל דרכון - ובנוסף, הצבא יכול לעצור אותם ולהעמידם לדין בכל רגע שיבחר. הסרבנים המצריים חשים אהדה והזדהות טבעית עם נתן בלנק – וכך גם להיפך, תמונותיהם ושמותיהם הוצגו בכרזות שהונפו במחאה הישראלית מול כלא 6.
האם הממשלות וכלל החברה במדינות השונות ינקטו אי פעם צעד משמעותי כדי לשפר את המצב? בכל מקרה, הפעילים ימשיכו להיאבק.
