יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

להתגבר על הפחד


להתגבר על הפחד

אני שמח לארח כאן את דבריו של אלון-לי גרין, ממארגני ההפגנה שהתקיימה במוצאי שבת האחרונה בירושלים בססמא "עומדים יחד – לא נכנעים ליאוש". בסוף העמוד - פרטים על צעדת שלום עכשיו מוצ"ש 24.10 בתל אביב.

 
כשירדנו ממונית השירות שנסענו בה להפגנה בירושלים, ביקשה מאיתנו צעירה ירושלמית שנלווה אותה לכיכר ציון
"למקרה שיבוא איזה ערבי". לרגע אחד קפאנו והסתכלנו אחד על השני, שני אנשים שבאו להפגין נגד הכיבוש והגזענות, אבל מהר מאוד הנהנו ואמרנו לה שברור שנלווה אותה לכיכר. כי לא יכולנו שלא להבין את התחושה של הפחד האמיתי שנכח שם ברחוב השומם, אפילו שהוא הובע במילים לא מדויקות ובהכללה גזענית שהפריעה לנו. זה אותו פחד ששמעתי היום בבוקר עולה מחברים ערבים ששאלתי אם הם באים להפגנה, כשהם הסבירו לי שהם לא מרגישים בטוחים להגיע לאירוע בלב ירושלים, ועוד עם כך כך הרבה כוחות ביטחון. וזה גם אותו פחד שראיתי נשקף מעיניהם של חצי מהמפגינים בתחילת האירוע הערב, שקפצו למשמע כל קריאה של "מוות לערבים" או "בוגדים" שנזרקו עלינו מהרחוב. התחושה הזו של הפחד, לא האישי והמיידי שלי, אלא הקולקטיבי, זה שעוטף ציבור שלם והופך אותו לחושש וחשדן, היא זו שליוותה אותי במהלך הצעדה והעצרת. אבל איכשהו בסופה, אחרי שהקשבתי לנואמים ערבים ויהודים שדיברו מעל הבמה ואחרי שראיתי כל כך הרבה אנשים נחושים שעומדים מסביבי, ידעתי שהערב הצלחנו לעשות משהו מאוד משונה. ניצחנו את הפחד. למרות שעשרות פעילי להב"ה צרחו קריאות גזעניות ומאיימות מסביבנו, ואפילו שהעצרת שלנו היתה מאובטחת מאוד, אני חושב שכל אחד מאיתנו שהיה שם הערב, יהודי או ערבי, הרגיש סוג מסוים של ביטחון ועוצמה שהוא לא הרגיש מאז שגל האלימות הזה התחיל. הביטחון והעוצמה של לעמוד ביחד. 


צילום: אוליביה פיטוסי 

תיאור ההפגנה על ידי ניר חסון – הארץ, 18.10.2015

1500 יהודים וערבים הפגינו בירושלים: "לא נכנעים לייאוש"

המפגינים צעדו מגן הסוס לכיכר החתולות במרכז העיר, שם קומץ של מפגינים מהימין מחו נגד העצרת. מארגני העצרת קראו לעצירת האלימות ולסיום הכיבוש

כ-1,500 יהודים וערבים הפגינו הערב (שבת) בירושלים תחת הסיסמא "לא נכנעים לייאוש". ההפגנה החלה בגן הסוס במרכז ירושלים, ומשם המשיכו המפגינים בצעדה ברחובות מרכז העיר לעבר כיכר החתולות. כמאה מפגיני ימין מחו בכיכר החתולות נגד העצרת ושוטרים חצצו בין ההפגנות. המארגנים ביקשו מהקהל להתפזר בקבוצות ולא לצעוד לבד לכיוון מרכז העיר, זאת מחשש לעימות עם פעילי הימין. 

ההפגנה היא יוזמה של "עומדים ביחד" — התארגנות יהודית-ערבית משותפת חדשה שהתגבשה בתגובה לגל האלימות הנוכחי. החברים בהתארגנות קוראים ל"עצירה מיידית של האלימות ולסיום הכיבוש". בהפגנה השתתפו גם חברי כנסת ונשאו בה דברים נציגים של קהילת בית הספר הדו-לשוני בירושלים, גילי רעי מוראד מונא, ונציגת פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען שלום פיוס וסובלנות, מיטל עופר. 

"דווקא בימים קשים כאלה של יאוש ופחד, ההפגנה הערב, שהשתתפו בה אלפי יהודים וערבים, היא מסר של תקווה ושל דרך אחרת", אמר אלון-לי גרין, ממארגני העצרת. "דרשנו בקול הכי ברור שרק אפשר לסיים עם הכיבוש וללכת לפתרון היחידי שיכול להבטיח לנו גם שקט וגם בטחון - שלום ישראלי-פלסטיני".

יו״ר מרצ, ח״כ זהבה גלאון, השתתפה בהפגנה וקראה לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לדחות את המהלך שמקדמת צרפת במועצת הביטחון של האו"ם. ״אני קוראת לראש הממשלה נתניהו שלא לדחות את היוזמה הצרפתית להצבת משקיפים בינלאומיים בהר הבית. בשעה של מתח בלתי פוסק ונפיץ כשהסכסוך הלאומי עומד להפוך לסכסוך דתי, הממשלה צריכה לנקוט בצעדים ולגבות יוזמות בינלאומיות להשבת השקט, ולאפשר הרגעת הרוחות לקראת הידברות". 

ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת) בירך על המחאה היהודית-הערבית המשותפת. "רק יחד נוכל לעצור את הגל העכור המאיים להטביע את כולנו. רק יחד נוכל לפרוץ את מעגל הדמים של כיבוש ושנאה ולקדם שלום של עצמאות וצדק לשני העמים". 

ראונק נאטור, מנכ"לית שותפה של עמותת "סיכוי", ארגון יהודי-ערבי שפועל לקדם שוויון ושותפות ונאבק נגד גזענות ואפליה, אמרה בעצרת כי "הפחד, המתח והתסכול שולטים כעת גם ברחוב היהודי וגם ברחוב הערבי. לצד הפחד המובן של האזרחים היהודים בפני גל התקיפות, הראוי לכל גינוי, אתם חייבים להבין איך מרגיש כעת כל אזרח חמישי במדינה, זאת אומרת כל אזרח ערבי, ואיך משפיעה עליו ההסתה והמתקפות הגזעניות של חלק ממנהיגי המדינה בשעה הזאת".
נאטור הוסיפה: "אני רוצה לקרוא מכאן בקול ברור לממשלה: את אחראית גם לביטחון  ולשלום שלנו, האזרחים הערבים, והגיע הזמן שתתחילי לקחת אחריות גם על השלום והביטחון שלי, של משפחתי ושל כל האזרחים הערבים החיים במדינה הזאת". 

קישורים בעיתונות הישראלית והזרה








לעצור את הטרוף! צעדת שלום עכשיו בתל אביב 

די לאלימות, די לגזענות, די להרס התקווה!
אין בטחון בלי פתרון מדיני!

מוצ"ש 24.10.2015, שעה 7.30
צעדה מכיכר רבין לרח' קפלן, מול הקריה

**************************
למעלה משש שנים ממשלות נתניהו עושות הכל כדי למנוע כל סיכוי לפשרה ופיוס. מדיניות "ניהול הסכסוך" התפוצצה לכולנו בפנים, וכל מה שנותר ל"מר ביטחון" להבטיח לאזרחי ישראל הוא המשך הסכסוך, פחד ויאוש מהסטטוס קוו, ואינספור מלחמות, מבצעים ופיגועי טרור מזעזעים ברחובות. 
עליית חברי הכנסת להר הבית, המשך הרחבת ההתנחלויות והכשרת מאחזים, התעלמות מנערי הגבעות שלוקחים את החוק לידיים והפניית עורף לכוחות המתונים ברשות הפלסטינית, כל אלו גם תרמו את שלהם להחרפת הסכסוך ולמקום הנורא בו אנו נמצאים היום. 
ניהול הסכסוך הוא לא גזרת גורל, אפשר לעצור את מעגל הדמים - אבל כדי לעשות שינוי אמיתי, ישראל חייבת לשנות כיוון.
הצטרפו אלינו במוצ"ש לצעדת המחאה. בואו להשמיע את קולו של הציבור הישראלי שמאס במדיניות הנצחת הסכסוך ורוצה לראות את ישראל משנה כיוון. בואו להפגין נגד הלאומנות, נגד ההסתה, נגד הגזענות ונגד הקיצוניות שהורסת כאן כל חלקה טובה. 
בואו להפגין כדי להזכיר לממשלת ישראל שרק פתרון מדיני והיפרדות לשתי מדינות, ינחיתו מכת מחץ לטרור ושרק תהליך מדיני שיוביל להפסקת השליטה הישראלית על מיליוני פלסטינים יאפשר לסמן את הסוף לסכסוך הדמים הנורא בין שני העמים.
תפקידנו, במיוחד היום, להציג אלטרנטיבה ולדרוש מהממשלה לשנות כיוון ולצעוד בדרך אחרת. הצטרפו אלינו במוצ"ש 24.10 לצעדה מכיכר רבין למשרד הביטחון ברח' קפלן.

עזרו לנו בהפצת האירוע: הזמינו חברים לעמוד האירוע ושתפו את העמוד בבקשה.
להצטרפות לצוות פעילים לעזרה בהפקת האירוע שלחו מייל ל 
maya@peacenow.org.il

פורסם על ידי ב-

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

להראות שאכפת לנו, שאנחנו לא מוותרים

להראות שאכפת לנו, שאנחנו לא מוותרים

כאשר כואב להקשיב למהדורות החדשות ומרגיז לשמוע את הפוליטיקאים והפרשנים, מחכים לצלצול הטלפון ולקול שיגיד "מחר יוצאים לרחוב להשמיע קול של מחאה, את הקול שלנו! בואו, זה מאד חשוב!"  אתמול בצהרים הגיע סוף סוף הצלצול הזה. נועה לוי העבירה את קריאתם של אנשי חד"ש - להתכנס ביום שישי בצהרים ברחוב המלך ג'ורג'. "נשים בשחור עומדות שם כל שבוע, כבר הרבה שנים. אבל במצב של היום לא מספיק שהן יהיו שם, צריכים להיות הרבה הרבה יותר אנשים, להראות שאכפת לנו, שאנחנו לא מוותרים, שאנחנו כאן!". 
פעם שיחת טלפון כזאת היתה גוררת אחריה עשרות ומאות שיחות טלפון אל כל מי שרק אפשר להגיע אליו ולידע אותו ולבקש ממנו להגיע. כיום האימייל חוסך הרבה מאמץ – ועדיין יש לא מעט עבודה, להכין את ההודעות ולשלוח אותן בעברית ובאנגלית לרשימות פעילים ולרשימות אמצעי תקשורת: "המציאות של 'ניהול הסכסוך' מתפוצצת לנו בפנים. מרגע לרגע הכיבוש הופך למסוכן יותר ולאלים יותר. מיום ליום, ממשלת הימין מסכנת את כל מי שחי כאן. ואת המחיר כולנו, בשני העמים, משלמים. (...) הדרך היחידה לפרוץ את מעגל האלימות, ההרג וההסלמה היא הסדר מדיני: סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, בצד מדינת ישראל, בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית". הרבה קיבלו את המסר ישר למחשבים, ובכל זאת צריך גם לטלפן לאנשים שזקוקים לתשומת לב מיוחדת ולאלה שעדיין מתעקשים לא להתחבר לרשת או שמחוברים אבל לא קוראים מיילים...
באמצע, שיחת טלפון מאד מרוגזת ועוינת:"איך אתם מעיזים במודעה שלכם להשוות בין האינתיפאדה הפלסטינית ובין המאבק שלנו נגד המנדט הבריטי? המחתרות שלנו פגעו רק בחיילים בריטים, הם הורגים בנו בלי אבחנה!" – "בארץ לא היתה אוכלוסיה אזרחית בריטית, רק חיילים." – "זה לא משנה, הם רוצחים שפלים – ואתם תומכים בהם!" – "ומה היית אומר אילו הפלסטינים היו מקפידים לא לפגוע באזרחים ישראלים אלא לכוון את האש רק נגד חיילי צה"ל?" – "מה? אתם קוראים לרצוח את חיילי צה"ל? אתם בוגדים! עם בוגדים אני לא מוכן לדבר, אני פונה למשטרה!" 
האוטובוס אל מרכז תל אביב מתעכב הרבה זמן בפקקי התנועה. למרבה המזל לקחנו מראש מרווח זמן. על הרצפה גליון אתמול של "ידיעות אחרונות". לכל מקרה של דקירת ישראלי בידי פלסטיני מוקדש עמוד שלם. אין שום אזכור לחדירת מאות שוטרים אל מחנה הפליטים שועפת, ולעימות עם אלפים מתושבי המחנה בו נהרג אחד התושבים ונפצעו רבים. (היה על זה דיווח ב"הארץ", לא בשום מקום אחר). אחד הדיווחים ב"ידיעות אחרונות" סיפר על פיגוע הדקירה  בפתח תקווה ביום רביעי, ועל הפגנת אנשי הימין הקיצוני שמיהרו להגיע למקום ולצעוק "מוות לערבים!" ו"תשרפו להם את הכפר!". כתב העיתון ציטט את דבריה של יהודית, תושבת פתחת תקווה, שאמרה: "פחד אלוהים מה שקורה פה. כבר אי אפשר ללכת בשקט ברחוב ואני מפחדת שזו רק ההתחלה. זה לא נכון לקרוא 'מוות לערבים!' גם הם רוצים לחיות וצריך למצוא פשרה, אבל בינתיים אין להם מה להפסיד. אני לא יודעת איך הגענו למצב הזה, אני מאד מפחדת".  
כבר ברגע הפתיחה התנוססו עשרות שלטים בנקודת המפגש בפינת המלך ג'ורג' ושדרות בן ציון. הרבה שלטים אדומים עם "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ולצידו השלטים העגולים הצבעוניים של גוש שלום עם דגל ישראל ודגל פלסטין זה לצד זה, ו"הכיבוש הורג את כולנו" – ססמא מימי האינתיפאדה השניה שחזרה בעוצמה רבה לסדר היום. אשה אפורת שער החזיקה שלט כתוב ביד שהביאה מביתה "מה יהיה הסוף?". הנשים בשחור, שעומדות כאן כל שבוע, המשיכו להחזיק את השלטים הרגילים שלהן – כף היד השחורה ועליה "די לכיבוש".
צעיר נמרץ נטל את הרמקול וניצח על קריאת הססמאות: "לא לא להסלמה – לא רוצים עוד מלחמה!" / "לא עוד מוות ויאוש – די די לכיבוש!" / "הכיבוש הוא אסון – רק שלום הוא בטחון!" / "הימין שבשלטון – לא הביא שום בטחון!" / "הימין שבשלטון – לא הביא שום פתרון!" . "התשובה לימין – ישראל ופלסטין!" / "די להרג, די לשכול – הכיבוש חייב ליפול!". והצעקה הרמה ביותר היתה של אותה ססמא שבשלטים "יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים".
שלושה חברי כנסת שהגיעו למקום – איימן עודה, דב חנין ועבדאללה אבו מערוף. בזה אחר זה הם נטלו את הרמקול ונשאו נאומים קצרים. "אלה ימים של פחד ולא פעם של יאוש, ובמיוחד בימים כאלה חיוני שנשמיע את הקול האחר. בלי הפסק אנחנו שומעים דמגוגיה, דמגוגיה של שנאה, דמגוגיה של מלחמה. אנחנו זוכרים שלפני עשרים שנה היה מי שיצא נגד הדמגוגיה הזאת, איש שקראו לו יצחק רבין. אנחנו יודעים מה קרה לרבין, כאן בעיר תל אביב – ואנחנו ממשיכים במאבק! לא פעם זה נראה כמו קול קורא במדבר, אבל הרוב הדומם בשני העמים רוצה עתיד של שלום.  אנחנו משמיעים כאן קול ברור וצלול – כן למשא ומתן כנה, משא ומתן של אמת, משא ומתן שמוביל לסיום הכיבוש ולמדינה פלסטינית לצידה של ישראל – בהחלט לצידה ולא על חשבונה! אנחנו מדברים בשתי שפות, עברית וערבית, ומעבירים מסר פוליטי אחד. אנחנו כאן יהודים וערבים, ואנחנו לא רוצים להיות אויבים! אנחנו רוצים לחיות בשלום, אנחנו רוצים ששני העמים שלנו יחיו בשלום! אנחנו לא ניכנע להרג ומוות, פחד ושנאה. אפשר גם אחרת! אפשר לתת תקווה חדשה, לאמהות ולאבות האכולים חרדה בכל פעם שילדם יוצא מן הבית, לצעירים במחנות הפליטים וברחובות תל אביב. אפשר לשחרר את שני עמינו מן הכיבוש, להביא שלום וצדק לכולם. כאשר החושך יורד על הארץ לא צריך לקלל את החושך – צריך להדליק את האור". 
"מענין, היו הרבה פחות תגובות עוינות ממה שחששתי ולא מעט תגובות אוהדות של עוברים ושבים. המצב קצת פחות גרוע ממה שנראה כשיושבים לבד בבית מול המסך" אמרה פעילה ותיקה. עם הפיזור קרא אחד המארגנים ברמקול "מחר יש הפגנה כלל ארצית בנצרת, תהיה הסעה מתל אביב ומיפו, כל מי שיכול אנא הגיעו גם לשם. לכולם, להתראות בהמשך!"
חזרה בבית, מול מסך המחשב - יבול החדשות של השעות האחרונות: "חמישה או שישה מתושבי הרצועה נהרגו ו-35 נפצעו מירי צה"ל, כאשר מאות פלסטינים צעדו לעבר גדר המערכת לאות הזדהות עם תושבי הגדה / בחברון, בבית לחם ובאזור בית אל פרצו עימותים אותם הגדירו הפלסטינים הקשים ביותר מאז פרוץ המהומות, 118 פלסטינים נפצעו / פיגועי דקירה בירושלים ובקרית ארבע: שני פצועים קל / ח"כים מאשימים – הדוקרת בעפולה נורתה מטווח קרוב, ככל הנראה מכמה כלי נשק, בשעה שעמדה ללא נוע וכבר לא היתה חמושה / פיגוע נקמה: שלושה פלסטינים ובדואי נדקרו בדימונה, אחד הנפגעים רץ ברחובות נוטף דם והסכין נעוצה בגבו / המחבל היהודי, תושב העיר בעל עבר פסיכיאטרי, הסביר שדקר את הארבעה כי "כל הערבים מחבלים" / פרשנות: "יודעים איך זה התחיל – אף אחד לא יודע איך זה יגמר" / מהומות פרצו בערים ערביות בישראל ... 
"עוד פיגוע ועוד פיגוע ולהבות האלימות כבר שורפות את כל הארץ, אבל במקום לשאת באחריות ממשלת הימין בוחרת להתבכיין ולהאשים במצב את כל העולם מלבד את עצמם. כבר שש שנים שממשלת הימין שולטת מבלי להציע שום תקווה, חזון או תכנית לאזרחי ישראל, שש שנים שהדבר היחיד שנתניהו ושריו מציעים זה התנחלות, סיפוח, הסתה וכוחניות. והיום מתפלאים שהסכסוך אותו הם מתעקשים לנהל במקום לסיים מתפוצץ לכולנו בפרצוף?
ביום שבת בשעה 20:00 נתכנס מול בית ראש הממשלה בירושלים הפצועה והכואבת, בסמוך לבית ראש הממשלה שהביא אותנו למצב הזה, כדי להגיד שהדם שלנו אינו הפקר, שהגיע הזמן לשים סוף למעגל הדמים, שנמאס לנו מהאלימות וההסתה, שאין לנו שום עניין בנקמה כי עין תחת עין ובסוף כולנו נתעוור, ושהדרך היחידה להפסיק לנוע ממלחמה למלחמה ולחיות בביטחון בארץ הזאת היא באמצעות תקווה וחתירה לשלום.
הסעה תצא מתל אביב בשעה 18:30. מהרו להרשם - מספר המקומות מוגבל".  

 
הזוועה נמשכת. אבל לפחות התחלנו במאבק הנגד.

פורסם על ידי ב-

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

האצבע על הרימון

האצבע על הרימון

מזרח ירושלים השבוע (תצלום: איי.אף.פי)

לעיתים בשדה הקרב, חייל לוקח רימון ומוציא ממנו את הנצרה אבל עדיין לא משליך אותו. זה אפשרי, בעזרת האצבע אפשר להחזיק את הרימון שלא יתפוצץ, אבל זה מצב מסוכן שרצוי לא להמשיך בו הרבה זמן. אם האצבע תחליק או מישהו ידחוף את ידו של החייל והרימון יפול, הוא יכול להתפוצץ גם במקום ובזמן לא מתוכנן ובתוצאות בלתי צפויות. וברגע שהוצאה הנצרה מהרימון, בהחלט לא קל להכניס אותה בחזרה. 

הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) יצא לעצרת האו"ם כשמצבו קשה מכל הבחינות. עברו עשר שנים מאז נבחר למלא את מקומו של יאסר ערפאת, וקשה להגיד שהוא יכול להציג לבני עמו הישגים משמעותיים. 

מאז נבחר הוביל אבו מאזן קו ברור ועקבי – על הפלסטינים להמנע ממאבק מזוין, כמו זה שהגיע לשיאו בימי האינתיפאדה השניה. פעולות כגון פיגועי התאבדות מבאישות את שמם של הפלסטינים בעולם ומביאות עליהם פעולות תגמול הרסניות וקטלניות מצד ישראל. במקום זאת על הפלסטינים לנקוט בפעולה מדינית, לגייס לטובתם את דעת הקהל הבינלאומית, לבנות את כוחם במוסדות הדיפלומטיים הבינלאומיים, ובמקביל לנהל בשטח "מאבק עממי" של הפגנות ומחאות המגייס המונים גדולים ואשר בו לא יופעלו אמצעים אלימים מעבר לזריקת אבנים. במשך עשר שנים הוא הנהיג את מדיניותו של העם הפלסטיני לפי הקו הזה – והתוצאות המעשיות בשטח שואפות לאפס.

אכן, בזירה הדיפלומטית הבינלאומית זכתה מדינת פלסטין להכרה גוברת והולכת ולחברות בפורומים בינלאומיים רבים ומגוונים. האחרון עד כה בשרשרת ההישגים הדיפלומטיים היה טכס הנפת דגל פלסטין לצד יתר דגלי מדינות העולם בחזית מטה האו"ם בניו יורק. עקרונית, לרשות הפלסטינים עומד בסיס דיפלומטי בינלאומי איתן ומוצק הרבה יותר ממה שקיבלה התנועה הציונית בהצהרת בלפור, אשר הבטיחה לא יותר מאשר "בית לאומי" שמהותו נותרה מעומעמת. 

אולם גם לאלפי הפלסטינים שהתכנסו ברמאללה לחזות מסכי טלויזיה ענקיים בטכס הנפת הדגל בניו יורק היה ברור שנכון לעכשיו מדובר במדינה וירטואלית שקיומה הדיפלומטי נוגד את העדרה בשטח. בעשר שנות כהונה לא הצליח אבו מאזן לשנות בשום צורה מהותית את המצב בו רשות פלסטינית מקיימת מידה מוגבלת ביותר של שליטה בשרשרת של מובלעות צרות מוקפות בכוחות צבא והתנחלויות מתרחבות. לכך יש להסיף את הפיצול והפילוג העמוק בקרב הפלסטינים עצמם, בין פת"ח וחמאס ובין הגדה המערבית ורצועת עזה. כל הנסיונות לגשר עליו ולהקים ממשלה פלסטינית מאוחדת הסתיימו בכשלון מבזה. 

בקרב הפלסטינים מתרבה ההתמרמרות נגד המצב הקיים, ובמיוחד נגד "שיתוף הפעולה הבטחוני" בין שירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית ואלה של מדינת ישראל. לפני כשבועיים התעוררה מחאה חריפה בעקבות פרסום סרטי וידאו של שוטרים פלסטינים בבית לחם מכים במכות קשות בחור פלסטיני במהלך נסיון למנוע ממפגינים להגיע ולהפגין מול חומת ההפרדה הישראלית המקיפה את קבר רחל. בקרב הפלסטינים מתחזקת התחושה שהמשך המצב הקיים משרת את הצד הישראלי, כאשר הרשות הפלסטינית מספקת כח של "קבלני משנה פלסטינים לניהול הכיבוש" ומאפשרת ליצור מראית עין של "ניהול עצמי פלסטיני" אשר מפחיתה את עוצמת הביקורת על הכיבוש הנמשך. אחד המקדמים הבולטים של הרעיון להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ו"למסור את המפתחות לישראל" הוא לא אחר מאשר סאיב עריקאת, אחד הבכירים בעוזריו ויועציו של אבו מאזן (אשר עמד בראש צוות המו"מ עם ישראל כל עוד היה משא ומתן...). 

מן הרגע בו הודיע אבו מאזן כי בכוונתו "לזרוק פצצה" בנאומו בעצרת האו"ם, נזעקו דיפלומטים אירופים ואמריקאים לרסן ולמתן אותו. לפי מה שדלף לתקשורת, הרבה לא היה להם מה להציע – כפי שנמסר, שר החוץ קרי הבטיח סיוע חירום של 300 מיליון דולר שיחזיק את הרשות הפלסטינית בחיים אך לא ישנה במאום את המצב הבסיסי. ובנאומו בעצרת האו"ם כלל לא הזכיר הנשיא אובמה את הפלסטינים – וגם לא נשיא רוסיה פוטין.

עד לרגע האחרון  לא היה ברור מה בדיוק יגיד אבו מאזן בנאומו. עשרים וחמש הדקות הראשונות הוקדשו לרטוריקה דומה מאד למה שנשמע בשנים קודמות. מחאה על עוולות הכיבוש ובמיוחד מתקפת הארגונים הקיצוניים הישראלים על מסגד אל אקצא במזרח ירושלים, והרג משפחה פלסטינית שלמה בשריפת ביתה בכפר דומא. ובעקבות זאת מחמאות לפרלמנטים האירופיים שהכירו בפלסטין בשנה החולפת ובמיוחד לממשלת שוודיה, ועוד מחמאות לאפיפיור פרנסיס שנתן מעמד של קדושות לשתי נזירות פלסטיניות מהמאה התשע עשרה, וגם אזכור דבריו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין (שבקרוב ימלאו עשרים שנה להרצחו) כי אם תישאר ישראל בשטחים שכבשה היא תהפך למדינת אפרטהייד. 

אחד העורכים בסי.אן.אן הגיע כנראה למסקנה שדברים בעלי משמעות מעשית כבר לא יאמרו ושאין טעם להמשיך להעביר את הנאום כולו עד תומו בשידור חי עם תרגום סימולטני. וזאת היתה טעות, כי בדיוק לאחר שנפסק השידור הישיר בסי.אן.אן הגיע אבו מאזן סוף סוף אל "הפצצה" (כפי שאפשר היה לשמוע באל-ג'זירה...). 
.
"המשך הסטטוס קוו הוא בלתי קביל לחלוטין, כי הוא מהווה כניעה להיגיון הכוח שאותו מפעילה ממשלת ישראל. (...) הסכם אוסלו קבע תקופת מעבר של חמש שנים ליישום, שהיתה אמורה להסתיים בשנת 1999 עם עצמאות מלאה למדינת פלסטין וסיום הכיבוש הישראלי. אבל ישראל הפסיקה את התהליך של הסגת כוחותיה. (...) אנחנו לא נשאר היחידים שמחויבים ליישום ההסכמים אלה, כאשר ישראל מפרה אותם בעקביות. לפיכך, אנו מצהירים כי לא נוכל להמשיך להיות מחויבים להסכמים אלה. אני חוזר: המצב הנוכחי אינו בר קיימא. בני עמנו צריכים תקווה אמיתית, הם צריכים לראות מאמצים אמינים לסיום הסכסוך הזה, לסיום סבלם ויישום זכויותיהם. מדינת פלסטין, המבוססת על גבולות ה-4 ביוני 1967 עם מזרח ירושלים כבירתה, היא מדינה הנמצאת תחת כיבוש - כפי שקרה למדינות רבות במהלך מלחמת העולם השנייה. המדינה שלנו מוכרת על ידי 137 מדינות ברחבי העולם. זכותו של עמנו להגדרה עצמית, חופש ועצמאות מוכרת בעולם, היא בלתי מעורערת ואינה מוטלת בספק. אחת מהשתיים: או שהרשות הלאומית הפלסטינית תוכל להנהיג את העם הפלסטיני מכיבוש לעצמאות - או שישראל, המדינה הכובשת, תהיה חייבת לשאת בכל מחויבויותיה". 

עקרונית, כאן מופיעים – אך ללא תאריך ביצוע - כל הצעדים שנדונו והוזכרו בחודשים האחרונים, החל מהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם מדינת ישראל ועד לפירוק מוחלט של הרשות הפלסטינית ומסירת המפתחות למדינת ישראל ודרישה שתמלא את חובותיה כמדינה הכובשת. אופציות בעלות פוטנציאל נפיץ מאד. מה יעשו עשרות אלפי פלסטינים חמושים מכוחות הבטחון הפלסטינים אם שוב לא ידרשו לשתף פעולה עם מדינת ישראל ולמנוע מבני עמם הפלסטינים לפעול נגדה? ומה אם יפוזרו כוחות הבטחון הפלסטינים כליל וחבריהם יתפזרו בשטח ונשקם בידם, בלי לקבל משכורות? ומה יהיה על שירותי הבריאות הפלסטינים ובתי הספר בלי רשות פלסטינית שתנהל אותם ותשלם משכורות למורים ולרופאים? האם מדינת ישראל, בהיותה המדינה הכובשת, תיטול על עצמה את הנטל הכספי והאדמיניסטיבי הזה - כפי שהיה עד הסכמי אוסלו? ואם ישראל פשוט לא תעשה זאת, מי כן?

הרבה סימני שאלה, הרבה תסריטים מדאיגים. אין ספק שבכל מצב של תוהו ובוהו, הראשונים לסבול יהיו הפלסטינים עצמם. אבל לעיתים הנכונות לסבול היא הדרך להגיע להישג כלשהו. כך פועלים שובתי רעב, הגורמים לעצמם נזק כדי לעורר תשומת לב לבעיתם. במקרה בדיוק השבוע נחל שובת הרעב המפורסם מוחמד עלאן ניצחון, וזכה באופן סופי להבטחת מדינת ישראל לשחררו ממעצר מנהלי, ועימו עוד שניים מחבריו שובתי הרעב. אך כדי להשיג זאת היה עלאן צריך להתקרב מאד אל נזק מוחי בלתי הפיך. 

בקנה מידה גדול יותר, תוהו ובוהו בגדה המערבית עשוי להכריח את האמריקאים והרוסים המתמקדים כרגע בפתרון המשבר הקשה בסוריה להקדיש תשומת לב דומה גם למשבר הפלסטיני.

ברור כי הנשיא הפלסטיני מאד אינו מעונין לממש הלכה למעשה את התסריטים האלה. הוא עדיין מקווה שהנחת האיום על השולחן בזירה הבינלאומית תספיק, כי הדיפלומטים והמדינאים יתגייסו להקדיש לבעיה הפלסטינית יותר מאשר מס שפתיים ויעניקו לפלסטינים הישג משמעותי, והרשות הפלסטינית באמת תוכל להנהיג את בני עמה לעצמאות   - ולא יהיה צריך באמת לפוצץ את הפצצה. אבל לא בהכרח ההחלטה תישאר בידיו.

יום אחרי נאומו של אבו מאזן באו"ם יצאו פלסטינים (אלמונים נכון לשעה זאת) במכוניתם אל כביש המשמש מתנחלים ישראלים באזור שכם. הם עקפו מכונית בה נסעו זוג של מתנחלים צעירים עם ארבעת ילדיהם ופתחו באש.  בני הזוג איתם ונעמה הנקין נהרגו במקום, ילדיהם שהיו במושב האחורי לא נפגעו. והיום מתחמם השטח בפעולות נקם של מתנחלים, והפגנות אלימות של אנשי הימין הקיצוני, והזרמת תגבורות צבא גדולות לשטח, ומצור על כפרים וחיפושים נרחבים. פוליטיקאים בכירים השמיעו הצהרות מתלהמות לקהל אלפים בהלווית בני הזוג ("המלחמה בטרור דורשת מאתנו נחישות, יד ברזל ואורך רוח. אנו נאבקים באויב צמא דם וחסר מעצורים, נרדוף אחריהם ולא נשקוט עד אשר נניח ידנו על הרוצחים ושולחיהם" אמר שר הביטחון יעלון). 

המתנחלים ונציגיהם בממשלת נתניהו – ויש לא מעט כאלה – מנסים לשנות את הסטטוס קוו לכיוון שלהם. הם דורשים צעדי ענישה "בלתי מידתיים" נגד הפלסטינים וסגירת כבישים לתחבורה פלסטינית ומעל לכל בניה התנחלותית – בניה נרחבת בהתנחלויות הקיימות וגם הקמת התנחלות חדשה במקום בו נהרגו בני הזוג. שר החינוך נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי", הצהיר כי לדעתו "אין לישראל אינטרס בהמשך קיומה של הרשות הפלסטינית". 

ובינתיים נמשכת הבערה בירושלים, שם שוב הוגבלה כניסת מתפללים מוסלמים למסגד אל אקצא ואלה שכניסתם נאסרה התעמתו עם המשטרה ברחובות הסמוכים. וגם בשכונת עיסאוויה, אחד ממוקדי המתיחות הקבועים במזרח ירושלים, התעמת המון גדול עם המשטרה. "צעיר שניסה לזרוק בקבוק תבערה נורה בידי שוטרים בפלג גופו התחתון. חבריו מילטו אותו מהמקום. עכשיו מנהלת המשטרה חיפושים כדי למצוא ולעצור אותו" דיווחה הכתבת בחדשות הערב בטלויזיה. גם בחברון היו עימותים נרחבים, ועל המסך הופיעו מה שכינה הקריין "תמונות האינתיפאדה האופיניות" – זריקת אבנים, וירי גז מדמיע, וצמיגים בוערים.

נכון לעכשיו, שירותי הביטחון הפלסטינים טרם קיבלו פקודה לשינוי המדיניות. הם ממשיכים לקיים שיתוף פעולה עם ישראל. 

האצבע עדיין מחזיקה את הרימון. 
 ----------------------------------------------------------------

מחאת שתיקה - חייבים לשבור את מעגל האלימות!

הערב (מוצ"ש) ב- 19:30, כיכר הבימה, תל אביב

מחאת חירום הערב בכיכר הבימה: בחודשים האחרונים מעגל האלימות של הסכסוך שלנו הולך וגדל. קו ישר עובר בין אירועי תג מחיר וההצתה הקטלנית בכפר דומא, לפיגוע הירי השבוע ולאינספור תקריות אלימות משני הצדדים להן אנו עדים בעת האחרונה. ישראלים ופלסטינים נהרגים - ורה"מ שותק ומפקיר את הזירה המדינית.

למול ההידרדרות וההסלמה לא מציעים לנו שום פיתרון מלבד שנאה, הסתה ונקמה. בימים האלו בוחר ראש הממשלה לשתוק באו"ם ולא לעשות דבר כדי לשבור את הקיפאון המדיני. שני הצדדים חייבים לחזור למשא ומתן.

פעילי לוחמים לשלום הכואבים ומזועזעים מהאירועים הנוראים האלו, באים להגיד: יש דרך אחרת! הקול של הרוב המתון והשפוי שמתנגד לאלימות מושתק, או לא נשמע. לרוב הזה נגמרו המילים - אין מה לומר אל מול אזלת ידה של הממשלה המפקירה את גורלנו וחיינו.

לא ניתן לגורמים הקיצוניים ולמדיניות של אי מעש להשתיק את הקול השפוי הזה. הצטרפו אלינו הערב , מוצאי שבת ב-19:30 בכיכר הבימה כדי להביע מחאה בשתיקה אל מול אוזלת היד הזו. חייבים לעצור את מעגל האלימות!


https://www.facebook.com/events/1477958275866144
פורסם על ידי ב-

יום שבת, 26 בספטמבר 2015

הר געש

הר געש 
צילום: www.geo.mtu.edu

לפני שבועיים התפרץ הר געש במרכז העיר רייקיאוויק, בירת איסלנד. כך לפחות הגדיר משרד החוץ של מדינת ישראל את החלטת מועצת העיר רייקיאוויק, שקראה להחרמת מוצרים מישראל כדי "להביע תמיכה בזכותם של הפלסטינים לעצמאות וליצור לחץ על הרשויות בישראל לסיים את הכיבוש של השטחים הפלסטיניים". בפרשנות של דובר משרד החוץ בירושלים: "הר געש של שנאה לשמה ללא שום סיבה והצדקה". ואילו הליגה נגד השמצה של ארגון בני ברית איימה ליזום חרם כלכלי על איסלנד בארצות הברית – איום של ממש על מדינה קטנה שהיצוא לארה"ב הוא חלק משמעותי בכלכלתה.

ב"הארץ" הגיב גדעון לוי: " פעם רייקיאוויק אהבה מאוד את ישראל, ושלחה את מיטב בנותיה ובניה להתנדב בקיבוצים. רייקיאוויק, כמו רוב העולם, שונאת את הכיבוש הישראלי. היא שונאת עוול ואפרטהייד והפרות של המשפט הבינלאומי וקולוניאליזם. רייקיאוויק היתה פעם אוהבת ישראל, ועכשיו היא לא יכולה לשתוק עוד."

בסופו של דבר פרסם ראש עירית רייקיאוויק הבהרה, והצהיר כי הכוונה היא לחרם על מוצרי ההתנחלויות ולא על כלל המוצרים הישראליים. ובכך יישרה רייקיאוויק קו עם הפרלמנט האירופי אשר החליט ברוב אדיר לסמן בסימון מיוחד את מוצרי ההתנחלויות המגיעים אל השוק האירופי. ובמיוחד, הסוציאל דמוקרטים האיסלנדים המחזיקים ברוב במועצת העיר יישרו קו עם עמדת המפלגות הסוציאל דמוקרטיות בסקנדינביה שכולן מחויבות למאבק בכיבוש הישראלי ובהתנחלויות ולמימוש פתרון שתי המדינות (מועצת העיר קופנהגן כבר קיבלה לפני כמה חודשים החלטה להחרים את מוצרי ההתנחלויות, וזה לא עורר כל כך הרבה רעש...)

ועוד הר געש דיפלומטי – הפעם ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שם שוכנת שגרירות ברזיל. למקום הגיעה משלחת של דיפלומטים ישראלים לשעבר, שהפכו למבקרים חריפים מאד של מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית - שלושת הדיפלומטים הבכירים שנמנים עם חברי הקבוצה הם מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, שגריר ישראל לשעבר בדרום אפריקה אילן ברוך והשגריר לשעבר בפריז אלי בר-נביא. השלושה ביקשו משגריר ברזיל בישראל להעביר פניה בלתי שגרתית אל נשיאת ברזיל דילמה רוסף – הם ביקשו שתסרב לקבל את שגריר ישראל המיועד, דני דיין.

דני דיין הוא אדם מוכשר שמילא תפקידים ציבוריים שונים. הוא גם יליד ארגנטינה, שכנתה של ברזיל, ומדבר ספרדית שוטפת. אלא שחלק גדול מהתפקידים שמילא דיין היו במסגרת מועצת יש"ע, הגוף המאגד את המתנחלים בשטחים הכבושים, שבראשה עמד מספר שנים. הוא אינו סתם מתנחל, אלא מנהיג פוליטי ואידאולוגי אשר אף זכה לכינוי "שר החוץ של המתנחלים". שלושת הדיפלומטים המורדים ציינו כי אם תקבל ממשלת ברזיל את דיין כשגריר המייצג את מדינת ישראל בברזיליה היא תיתן בכך הכרה למפעל ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים. "דיין הוא מתנחל המחויב אידיאולוגית למדיניות שאותה מגדירה ברזיל כבלתי חוקית לפי הדין הבינלאומי. דיין מתנגד לפתרון שתי המדינות,  הסכמה ברזילית למינויו תשלח מסר שלילי מאוד לכל הפלסטינים והישראלים התומכים בפתרון זה".

לפי הפרוטוקול הדיפלומטי, מדינה שמעוניינת למנות אדם לתפקיד שגריר במדינה אחרת צריכה להעביר בקשה רשמית לקבלת כתב הסכמה של המדינה המארחת. אם המדינה המארחת אינה מנפיקה כתב הסכמה לא ניתן לבצע את המינוי. בדרך כלל הדברים לא מגיעים עד כדי סירוב רשמי ופומבי, שכן נהוג לסכם את המינוי מראש במגעים בלתי רשמיים. במקרה זה מיהר נתניהו להודיע על המינוי בברזיל כדי לתת פרס לדני דיין, אשר תמך בו בבחירות האחרונות, וכנראה מבלי לברר את הענין עם הברזילאים. נשיאת ברזיל הביעה באופן בלתי רשמי חוסר נחת הרוח מן המינוי, אם כי עד עתה לא דחתה אותו רשמית.

עם פרסום דבר הפגישה של ליאל וחבריו עם שגריר ברזיל התעוררה סערה של התקפות נגדם. ראשי ה"אופוזיציה" יאיר לפיד, יצחק הרצוג ושלי יחימוביץ הודיעו בפומבי על תמיכתם במינויו של דני דיין. יחימוביץ  אף הגדילה לעשות בהצהרה של ידידותה האישית החמה עם דני דיין:  "הוא איש ראוי מאין כמותו,  קצין בצה"ל, יזם הייטק מוכשר, כלכלן, נבחר ציבור, איש ציבור – אז מה אם הוא גר בהתנחלות? יש הרבה אנשים בעמדות בכירות שגרים בהתנחלויות, אז מה?"). אכן, יש הרבה מתנחלים המחזיקים עמדות בכירות במדינת ישראל – כנראה שבקרוב גם המפכ"ל החדש של משטרת ישראל יהיה שכזה. אבל בדרך כלל מינוי מתנחלים לעמדות השפעה בכירות בישראל אינו מחייב את אישור ממשלת ברזיל... 

ובינתיים השטח ממשיל לבעור. אמנם נכון לעכשיו המתחם הקדוש והרגיש בהר הבית/חראם א-שריף נרגע מעט. אבל בהרבה מאד מקומות אחרים, פחות מפורסמים ופחות קדושים – למעשה, כמעט בכל מקום בו חיים פלסטינים תחת כיבוש שהפך מזמן בלתי נסבל - נמשכות יום יום תקריות, התנגשויות, ירי וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. האם זאת האינתיפאדה השלישית שכל כך הרבה דיברו עליה וציפו לה וחששו מפניה? אמצעי התקשורת ההמונית בישראל חדלו לעסוק בשאלה הזאת, ובמקום זאת המציאו מונח חדש "טרור האבנים". זה פותר את הבעיה, אם זה טרור צריך לדכא אותו ולהדביר אותו. כך אומר יום יום ראש הממשלה נתניהו, שאיום הפצצה האיראנית נגזל ממנו והוא זקוק בדחיפות לתחליף. כך כותב מדי יום "ידיעות אחרונות" אשר מתנגד לנתניהו ובימי בחירות תומך בכל מועמד שירוץ נגדו, אבל בימים אלה מעניק לראש הממשלה רוח גבית ל"מלחמה בטרור האבנים".

שלושה אמצעים דורש ראש הממשלה להנהיג – צלפים שאותם תציב המשטרה לירות ממרחק בזורקי אבנים, עונשי מאסר מינימום כבדים שיוטלו על מיידי אבנים שיגיעו חיים עד ספסל הנאשמים, וקנסות כבדים שיוטלו על הוריהם של מיידי אבנים שהם עדיין מתחת לגיל האחריות הפלילית. השלישי בין האמצעים האלה הוא אולי הדרקוני ביותר. אם הוריו של ילד זורק אבנים לא יוכלו לשלם את הקנס הכבד שיוטל עליהם – ואין ספק שבחלק גדול מהמקרים הם לא יוכלו – הרי לפי הצעת נתניהו תישלל מהם קיצבת הביטוח הלאומי, הקיצבה הקטנה והעלובה שבקושי רב מחזיקה הרבה משפחות במזרח ירושלים מעל פני המים. האם הגברת עוני נורא בקרב הפלסטינים תביא קץ לזריקת האבנים? בכך אפשר להטיל ספק.  

באופן ראוי לציון, היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין שם מכשולים בדרכו של ראש הממשלה לאישור החוקים והאמצעים ל"מלחמה בטרור האבנים", והביא טיעונים רבים מתחום זכויות האדם והאזרח, עצמאות המערכת השיפוטית וההליכים המשפטים הראויים. באופן ראוי לציון,  כי היועץ ויינשטיין נבחר במיוחד כדי שיהיה לראש הממשלה יועץ משפטי כנוע ומאולף, שלא ישים מכשולים בדרכו. 

גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט לא ממש מגלה התלהבות מן המסע המתוקשר שמנהל ראש הממשלה: "הרמטכ"ל העיר לאחרונה כי מתחילת השנה נהרגו 19 פלסטינים בגדה מירי חיילים, בתקריות שאירעו עקב יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. זהו מספר גבוה, שאינו מסייע להרגעת השטח". לכן, ציין הכתב עמוס הראל, "איזנקוט ואלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, אינם נכנעים ללחצים שמפעילים עליהם כעת ראשי המתנחלים וח"כים בימין, להפגין יד נוקשה יותר בפיזור תקריות בגדה או לערוך שינוי נוסף בהנחיות הפתיחה באש בצה"ל".

אולם מאז פורסמו הדברים ביום ראשון השבוע, המספר של 19 פלסטינים הרוגים כבר אינו אקטואלי. ביום שלישי השבוע – בעיצומו של יום הכיפורים, שבו אמורים בני הדת היהודית להתוודת על חטאיהם ולצפות במתח לפסק דינו של אלוהים על מה שצפוי להם בשנה הקרובה – נורתה למוות בעיר חברון הצעירה הפלסטינית הדיל אל־השלמון. לפי גרסת הצבא, מתקן הבדיקה האלקטרו־מגנטי במחסום התריע בזמן שהיא עברה בו, החיילים צעקו לה לעצור והיא המשיכה בדרכה, ירו לכיוון הרצפה כמה קליעים כדי למנוע ממנה להתקדם, ואז ראו שהיא מניפה  סכין שהיה עמה ולכן ירו לעבר רגליה ואחר כך ירו ירי נוסף וקטלני. מהתחקיר שקיים ארגון "בצלם" עולה כי אל-השלמון החזיקה בידה סכין שהוסתרה בבגדיה, ולא נשמעה להוראות החיילים. אולם, היא לא ניסתה לדקור את החיילים, ולאחר שנורתה בשתי רגליה ושכבה על הקרקע לא הייתה כל הצדקה לירי בפלג גופה העליון. "ההתגייסות האוטומטית של גורמי הפיקוד הצבאיים למתן גיבוי ליורים משדרת לחיילים בשטח מסר ברור לפיו אין כמעט שום הגבלה לשימוש בכוח – ובכלל זה כוח קטלני – נגד אזרחים פלסטינים" אומרים אנשי "בצלם". בדיוק ההיפך מן המסר שהמפקד העליון של אותו צבא ניסה להעביר – או כך זה נראה – כמה ימים לפני כן.  


בינתיים מתכונן הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) לנאומו באו"ם הצפוי בשבוע הבא, ב-30 לספטמבר. במשך כמה שבועות עורר עבאס ציפיות והבטיח "להטיל פצצה". את טיבה של הפצצה הוא לא ביאר ועורר גל של ניחושים. בין האפשרויות שהוזכרו ביטול הסכמי אוסלו, הכרזה על פירוק הרשות הפלסטינית והעברת האחריות האזרחית והביטחונית בשטח לישראל ככוח הכובש, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני בין שירותי הבטחון הפלסטיניים לאלה של ישראל, הכרזה על פלסטין כ"מדינה תחת כיבוש" המבקשת את הגנת הקהילה הבינלאומית, ו/או פנייה למועצת הביטחון בבקשה לקבל את פלסטין כחברה מלאה.  

בינתיים, בימים האחרונים התפרסם כי בלחצם של דיפלומטים אירופים ואמריקאים הסכים עבאס לצמצם את גודלה ועוצמתה של "הפצצה" שתכנו להטיל. אפילו כך, עם כיבוש נמשך ללא סימן של תקוה באופק, במוקדם או במאוחר תוטל איזו פצצה. 

 או שבנקודה בלתי צפויה יתפרץ הר געש. 

פורסם על ידי ב-

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

התלקחות באי של יציבות

התלקחות באי של יציבות

אוטובוס בוער בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים
תצלום: מחלקת כיבוי אש, ירושלים

ביום ראשון השבוע פרסם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ברכה לאזרחי ישראל לרגל השנה החדשה וסיפר להם עד כמה טוב מצבם ושפר גורלם. "בשנה החולפת ראינו עד כמה מדינת ישראל היא מיוחדת. האדמה רועדת סביבנו אבל ישראל היא אי של יציבות, של שגשוג, של קדמה. הקמנו פה מדינה לתפארת, דמוקרטיה חופשית, תוססת ויוצרת, מגדלור של שפיות וקדמה". כך אמר ראש הממשלה לאזרחיו,  ומיד הוסיף "המשימה הראשונה במעלה היא להמשיך להקיף את מדינת ישראל בגדר ביטחון". 

יומיים וחצי בדיוק לאחר פרסום הברכה הנלבבת הנ"ל כינס ראש הממשלה ישיבת חרום כדי לדון בבעירה המשתוללת ומתרחבת בעיר ירושלים במרחק לא רב מלשכתו – מהומות נרחבות, עימותים מתמשכים של שוטרים עם מפגינים פלסטינים, תמונות דרמטיות מירושלים עולות אל ראש החדשות העולמיות... 

הנפץ שהצית את האש בירושלים, כמו בהרבה מאד מקרים בעבר, בא מן המתחם הקדוש הידוע ליהודים בשם "הר הבית" ולמוסלמים כ"חראם א-שריף". זהו המקום שם עמד בית המקדש היהודי - ליתר דיוק, שני בתי מקדש בזה אחר זה, שאת השני בהם החריבו לגיונות האימפריה הרומית בשנת 70 לספירה. את זכרו של בית המקדש נטלו עמם היהודים בכל ארצות נדודיהם, ובזכרונם הקולקטיבי התנקה בית המקדש מכל השחיתות שאפיינה את כוהניו בדורות האחרונים לקיומו והפך לכליל היופי והשלמות, התגלמות חלומות הגאולה היהודיים מדור לדור. לאחר מאות שנים בשלטון הרומי המאוחר והבינזטי המוקדם, בהם שימש המקום הזה כמזבלה, הגיעו לירושלים צבאות האיסלם. המוסלמים ניקו את גלי האשפה ובנו שם את מסגד אל-אקצה, שהוא מזה 1300 שנה המקום השלישי בקדושתו לדת האיסלאם לאחר מכה ומדינה. לפי אמונת האסלאם, זהו המקום אליו הגיע הנביא מוחמד ב"מסע הלילה" הפלאי על גב סוסו המעופף. 

במשך דורות רבים הנהיגו את הדת היהודית ומאמיניה רבנים פקחים שהיו ערים לסכנות החמורות של עימות בין דתי במקום הכל כך רגיש הזה. הם מצאו פתרון תיאולוגי מתוכחם לנטרל את הפצצה, והנחו את המאמינים כי מקום המקדש הינו קדוש מדי ואין לחלל אותו במדרך כף רגלם. את העליה אל המקום נורא ההוד הזה יש לדחות עד לבואו של המשיח. בינתיים הונחו היהודים המאמינים להמשיך להתפלל ליד הכותל המערבי, שריד המקדש - כפי שעשו מזה דורות על גבי דורות, מאה אחרי מאה. 

אולם בימינו עברה הדת היהודית, בגרסתה השליטה במדינת ישראל, מוטציה מסוכנת. מנהיגים דתיים רבים יותר ויותר מנחים את תומכיהם לעלות בהמונים אל הר הבית, כדי להתפלל בו ולתקוע בו יתדות ובסופו של דבר להחריב את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש השלישי. פעם היו "שוחרי המקדש" מסוג זה קבוצות קטנות שנחשבו כתמהונים אפילו בחוגי הימין הישראלי -  אך לא עוד. כמו יתר גידולי הפרא בחברה הישראלית הם גדלו והתרבו והתרחבו וזכו לתמיכתם של חברי כנסת ממפלגות ממוסדות, כולל שרים בממשלה. 

עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל היא שיהודים – ומבקרים לא מוסלמים אחרים – צריכים להנות מהאפשרות לבקר בהר. לכך לא הביעו הרשויות המוסלמיות כל התנגדות, והן אף מוכרות כרטיסי כניסה למקום וזוכות בכך למקור הכנסה בלתי מבוטל. אולם בחודשים האחרונים גבר והלך מספר הקבוצות המאורגנות של יהודים ישראלים מאנשי הימין הקיצוני, שאינם מסתירים את כוונתם ושאיפתם להפוך ממבקרים לבעלי הבית ולדחוק מהמקום את רגלי המוסלמים. כך התרבו התקריות וההתנגשויות. המשטרה החלה לאסור כניסת גברים מוסלמים מתחת לגיל חמישים, אך התירה כניסת נשים מוסלמיות - ואז התארגנו קבוצות של נשים מוסלמיות אשר התעמתו עם אנשי הימין. בעקבות זאת נשמעו דרישות למנוע גם את כניסת הנשים. בחודש האחרון החלה המשטרה בנוהל חדש, למנוע כניסת כל המוסלמים להר בשעות הבוקר "כדי למנוע התקפות על מבקרים יהודים" – מה שעורר את החשד שיש כוונה ליצור סטטוס קוו חדש של שעות תפילה שייוחדו ליהודים. 

כך הגענו אל השבוע הזה, שבוע ראש השנה היהודית החדשה, שאותו ניצלו מרבית אזרחי ישראל לחופש ונופש ומנגל - אך מאות מאנשי הימין הקיצוני הודיעו על כוונתם לחגוג את ראש השנה בעליה על ההר ותפילה שם. בראשם עמד אורי אריאל, שר החקלאות בממשלת נתניהו, וביניהם היו גם צעירי מפלגת הליכוד של נתניהו עצמו שהודיעו כי יעלו על ההר כדי "לממש  את הריבונות היהודית". עשרות צעירים פלסטינים נזעקו לבוא ולהגן על המקום הקדוש להם, וכדי לעקוף את ההגבלות המשטרתיות הם הגיעו לשם כבר בלילה הקודם ולנו  במסגדים - לקדם את פניהם של אנשי הימין. בשעות הבוקר המוקדמות פשטו שוטרים  על המסגדים כדי "לאבטח את קיום ביקורם של היהודים" והתעמתו עם הצעירים באלימות רבה. עשרות צעירים פלסטינים נעצרו והאחרים נהדפו  אל תוך מבנה המסגד, ואז הגיעו השר אריאל וחבריו תחת אבטחה משטרתית כבדה. השר אריאל התפלל בהפגנתיות על ההר והבטיח לחזור גם למחרת. 

למשמע הידיעה, החלו מאות מוסלמים לנהור אל המסגדים. המשטרה החלה למנוע את כניסתם של "עושי צרות מוסלמים" לפי רשימת שמות ותצלומים שהוכנה בידי שירותי הבטחון. האנשים שכניסתם נמנעה התעמתו  עם המשטרה בסמטאות שמסביב למתחם ההר הקדוש. העימותים התרחבו  והתפשטו לכל רחבי מזרח ירושלים. לכל אורכו של "קו התפר" המתפתל, המפריד בין השכונות הערביות לבין השכונות היהודיות שהוקמו על קרקע פלסטינית מופקעת, התרבו המהומות, העימותים והשלכת אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה. נהג ישראלי, אלכסנדר לבלוביץ בן ה-64, נהרג בתאונת דרכים ליד "קו התפר". המשטרה קבעה כי התאונה נגרמה בגלל אבנים שפגעו ברכבו וגרמו לו לאבד שליטה.

אמצעי התקשורת הישראליים הדגישו בעיקר את מותו של לבלוביץ – הרבה פחות את האירועים שקדמו לו. הכותרות רדפו זו את זו בעיתונים בעלי התפוצה ההמונית: "אלכסנדר נרצח בדרך מסעודת החג"/"טרור האבנים משתולל!"/"האבן הורגת, אבן היא נשק רצחני!"/"לעצור את הרוצחים!"/"טרור ללא הפסקה ברחובות ירושלים"/"עיר בירה תחת מתקפה"/"די לסלחנות למיידי האבנים!"/"צריך יד חזקה!". ואכן בהתיעצות החרום שקיים ראש הממשלה, בלב ליבו של מגדלור היציבות והקדמה, נדונו צעדים חריפים נגד זורקי אבנים ונגד הוריהם של זורקי אבנים, קנסות כבדים וחיוב שופטים להטיל עונשי מאסר ארוכים ושינוי הוראות הפתיחה באש לשוטרים וחיילים וגם הצבת צלפים שירו במיידי האבנים ממרחק.

באותו זמן, התגובות בזירה הבינלאומית שמו את האצבע על מקור הבעיה – הנסיונות להשתלטות יהודית על מקום קדוש מוסלמי. רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם וגם הסטטיט דפרטמנט פרסמו קריאות תקיפות לממשלת ישראל לקיים ולשמר את הסטטוס קוו בהר ולא לשנותו. עבדאללה מלך ירדן, אשר לממלכתו ניתן בהסכם השלום מ-1994 מעמד רשמי בנושא המקומות הקדושים בירושלים, פרסם אזהרה תקיפה כי "כל פרובוקציה נוספת בירושלים, שבה יתעמתו שוטרים עם מתפללים מוסלמים באל-אקצא, עלולה לפגוע ביחסים בין המדינות". ואילו סלמן מלך סעודיה יצא בשורת שיחות טלפון דחופות ומתוקשרות עם מנהיגי העולם – החל מנשיא רוסיה פוטין, דרך מנהיגי אירופה ועד אובמה בבית הלבן, מכולם ביקש המלך את עזרתם והתערבותם למנוע את הבערה העלולה לפרוץ בירושלים. רק ימים ספורים לפני כן התגאה דורי גולד, איש אמונו של נתניהו שמונה כמנכ"ל משרד החוץ, ביחסים הטובים שנרקמו בשנים האחרונות בין ישראל וסעודיה...

הבוקר, מועצת הביטחון של האו"ם קראה לישראל - פה אחד ובתקיפות - לשמור על הסטטוס קוו בחראם א-שריף (בהחלטה נקרא המקום בשם זה ולא אחר). לשווא מחה שגריר ישראל רון פרושאור על "ניסוח חד-צדדי שלא הזכיר את יידוי האבנים הפלסטיני".  

עם זאת, בו בזמן זכה נתניהו לפרס תנחומים בלתי מבוטל בנושא אחר. בהשפעת ארצות הברית ועם תמיכה אירופאית, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית דחתה על הסף הצעה להטיל  פיקוח בינלאומי על הכור הגרעיני הישראלי בדימונה. 
השילוב של שתי ההחלטות באותו היום מבטא מסר פושר מן הקהילה הבינלאומית: ישראל נדרשת לנהוג בזהירות ביחסיה עם הפלסטינים כעם ועם המוסלמים כקהילה דתית - אך בו בזמן ניתנה לה יד חופשית לשמור מאחורי הקלעים מונופול גרעיני, כולל טילים הנישאים בצוללות המסוגלים למחוק מן המפה כל עיר במזרח התיכון. אכן, אי של יציבות...


פורסם על ידי ב-

יום שבת, 5 בספטמבר 2015

בהחלט, שבוע חינוכי מאד

בהחלט, שבוע חינוכי מאד


ב-2008 נולדה בגדה המערבית "נקודת חיכוך" חדשה. מתנחלים מהתנחלות חלמיש ירדו אל המעין שבו השתמשו במשך דורות רבים תושבי הכפר הערבי הסמוך נבי סלאח. המתנחלים  נטלו פחיות ספריי וציירו סביב המעין מגיני דוד כחולים. הם הציבו במקום סככות וספסלים, והעיקר - חסמו את הכניסה לתושבי נבי סלאח. בתחילה הוצב במקום שלט בו נכתב ""אתר עתיקות – הכניסה אסורה". אחר כך הוסיפה יד אלמונית לשלט מלים מפורשות יותר, בכתב יד "אין כניסה לערבים". 


תושבי נבי סלאח  לא השלימו עם אבדן המעין. תחילה פנו אל המנהל האזרחי והציגו בפניו מסמכים המעידים על בעלותם ארוכת הימים על המעין. למנהל לא אצה הדרך לטפל בענין. מסמכי הבעלות הועברו ל"בדיקה משפטית" מתמשכת, ובינתיים נשאר המעין ברשותם הבלעדית של המתנחלים.  

בעקבות זאת אימצו לעצמם תושבי נבי סלאח את צורת הפעולה שהחלה בכפר בילעין כמה שנים לפני כן. מדי יום שישי יוצאים תושבי הכפר – ועמם מתנדבים ישראל ובינלאומיים – לצעדת מחאה הצועדת לעבר המעין שנגזל, ובדרך כלל נחסמת ונבלמת באלימות בידי כוחות הצבא המוצבים בשטח. המיוחד בפעולות המחאה בנבי סלאח, לעומת בילעין וכפרים אחרים, היא הנוכחות וההשתתפות הבולטת של נשות הכפר.

בבדרך כלל, אמצעי התקשורת הישראליים אינם מדווחים על העימותים השבועיים בנבי סלאח: המטחים הכבדים של רימוני גז מדמיע בהם מקבל הצבא את פני המפגינים, לעיתים עוד בטרם יצאה התהלוכה מבין בתי הכפר, ואשר לא פעם מסלימים גם לירי חי; המספר הרב של פצועים ועצורים, כולל ובמיוחד של קטינים; הפשיטות והמעצרים שמקיים הצבא בבתי הכפר בשעות הקטנות של הלילה. בסך הכל, זוהי שגרה החוזרת על עצמה כל שבוע כבר מזה שש או שבע שנים, התצלומים וקטעי הוידאו, המגיעים מתוככי הכפר נבי סלאח ומהשדות בדרך אל המעין, בדרך כלל זהים לאלה שצולמו בשבוע שעבר ויצולמו גם בשבוע הבא. בסך הכל, מבחינת עורכי החדשות באמצעי התקשורת הישראליים, אלה פשוט לא חדשות.

התמונות שהגיע מנבי סלאח בשבוע האחרון היו אחרות. מעצרו של נער בן 12 והוצאתו מידי החיילים בידי קבוצת נשים זכו לתשומת לב עולמית. תמונה שווה אלף מלים – אבל מה בדיוק אמרו התמונות האלה? 
תצלום: איי.אף.פי.

לאנשי הימין למיניהם  לא היה ספק מה הם רואים: "התמונות המבישות שבהן נראה חייל צה"ל מותקף ומוכה על ידי נשים וילדים פלסטינים משדרות חולשה וחוסר אונים של צה"ל" / " לא החייל אשם, אלא קברניטי הצבא והמדינה שכובלים את ידי החיילים" / "הערבוש הקטן זרק אבנים כמו מחבל גדול ואחר בכה כמו תינוקת כשהחייל תפס אותו. כל הכבוד לחייל שגילה איפוק ונהג במוסריות" / "חייל לא צריך לרוץ כמו עז בין הסלעים כדי לתפוס זורק אבנים, זה מבזה וחסר תועלת. צריך במקום זה לשים צלף שירה לכל מיידה אבנים כדור בברך ממרחק 300-400 מטרים". 

"שום חייל לא הותקף בנבי סאלח, זו פסיכוזה לאומית ישראלית. עדות לנתק הגובר של הציבור מהמציאות שהוא מחולל." כתב רוגל אלפר ב'הארץ'. "מי שמביט בסרטון המתעד את התקרית בנבי סאלח ומגיע למסקנה שחייל מותקף לוקה בכשל קוגניטיבי שנובע מהשחתה מוסרית עמוקה. עיניהם של הישראלים האלה רואות חייל מנסה לעצור בברוטאליות ילד פלסטיני בן 12 שידו מגובסת, וכמה נשים פלסטיניות וילדה אוחזות בו בכוח בניסיון נואש, היסטרי, למנוע זאת ממנו. החייל חמוש ברובה ובגז מדמיע. הן לא חמושות. ניכר בעליל כי אינו שרוי בסכנה. ברגע שהוא מרפה מהילד, הן מרפות ממנו. אבל מוחם של הצופים האלה מספר להם סיפור אחר ממה שהם רואים." 


לפתע הוסט מוקד הויכוח מן החייל הישראלי והנשים הפלסטיניות אל ישראלי אחר (לא חייל) שגם הוא נכח שם במקום. התברר שבין פעילי השלום הישראלים שהיו בנבי סלאח נמצא גם הרצל שוברט, מורה ותיק להיסטוריה בבית הספר אורט ברמת גן. עד השבוע מעטים הכירו את שמו, אבל הוא זכה לחשיפה תקשורתית מירבית בו ברגע שמישהו זיהה אותו באחת התמונות מן ההפגנה. תוך פחות מעשרים וארבע שעות מרגע הגילוי פתחו פעילי ימין קיצוני במסע לחצים נרחב ומתוקשר היטב ופנו אל שר החינוך נפתלי בנט, לרשת אורט, לחברי כנסת מהימין ולעיריית רמת גן בניסיון להפעיל לחץ ולהביא לפיטוריו של שוברט. ראש העיר רמת גן ישראל זינגר תפס מיד את הכדור: "אם הנתונים שהוצגו בתקשורת נכונים, אין לאדם שפגע בחיילי צה"ל שום מקום בחינוך ילדי העיר". (לאמיתו של דבר, לא הובאה שום עדות שהרצל שוברט תקף  חייל כלשהו). ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ (הבית היהודי) כתב: ״מורה אמור לשמש דוגמה אישית גם מעבר לשעות ההוראה הפרונטלית ועליו להתנהג בהתאם, יש לבדוק את התאמתו של מר שוברט לשאת בתואר הנשגב 'מורה' במערכת החינוך בישראל".

לבעל הטור ערן רולניק  התשובה בענין היתה שונה ממה שהתכוון סמוטריץ'. במאמר בכותרת "כולנו הרצל שוברט" כתב רולניק: "בצרפת של 1968 צעדו מאות אלפים ברחובות וקראו בקול גדול 'כולנו יהודים גרמנים', בהבעת הזדהות עם דניאל כהן-בנדיט, מנהיג סטודנטים שנרדף אז בידי ממשלת צרפת. בישראל של 2015, היוצא מן הכלל הוא מורה להיסטוריה המשתתף בהפגנה נגד הכיבוש, ונחלץ לעזרתו של ילד פלסטיני המותקף בידי חייל חמוש. והנה הוא מוקע מכל עבר כבוגד ושאלת התאמתו לתפקיד של מורה בישראל מוטלת בספק. דומה שלפנינו הוכחה נוספת לכך שלא הרכב הקואליציה יקבע את גורלה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא נכונותם של אנשים הגונים להוות אופוזיציה לכוחות הכבידה של הפשיזם. בעת הזאת, לא להחלפה של שלטון הליכוד בשלטון המחנה הציוני זקוקה הדמוקרטיה הישראלית, אלא למחנכים אמיצים מסוגו של המורה מרמת גן. ביום שבו נהיה כולנו הרצל שוברט, ולא נחשוש להזדהות עם חלשים, נדע שיש משמעות לאופוזיציה גם כאשר הסיכויים לסיום הכיבוש נראים קלושים מאי פעם. להיות באופוזיציה בעת הזאת משמע להמשיך ולחפש דרכים שיאפשרו לחיות בארץ הזאת מבלי לוותר על מקומנו בהיסטוריה כיהודים." 


במקרה, התנהלה כל המהומה הזאת בדיוק בשבוע הזה בו נפתחה שנת הלימודים החדשה. אמצעי התקשורת ההמונית התמלאו בתצלומים של ילדים חמודים המגיעים ליום הראשון בכתה א'. אבל היה בזמן האחרון ארוע חינוכי אחד שלא זכה לשום אזכור באמצעי התקשורת בישראל. הארוע כן הוזכר כאן, בבלוג הזה:" בבוקר ה-20.8.15 החריב הצבא את בית הספר בכפר חירבת סמרה שבבקעת הירדן. תושבי הכפר בנו את בית הספר בעזרת חברי ועד הסולידריות עם בקעת הירדן ומתנדבים בינלאומיים. לפני כן, נאלצו ילדי הכפר לנסוע  25 קילומטרים באוטובוס לבית הספר בעין אל ביידה. כל ארבע הכיתות נהרסו על-ידי הצבא, והחומרים החינוכיים נקברו תחת ההריסות". ועד הסולידריות עם בקעת הירדן שיגר את הידיעה הזאת לכל אמצעי התקשורת – אבל שום עורך לא חשב שאלה חדשות הראויות לפרסום. 


ארגון המתנחלים "רגבים", אשר מקיים מעקב שוטף אחד הנעשה בשטח, כן שם לב. הם בהחלט הביעו שביעות רצון על הריסת בית הספר בחירבת סמרה, אך מבחינתם זה לא מספיק – הם רוצים עוד! ביום שלישי השבוע חשפו אנשי "רגבים" שערוריה של ממש: האיחוד האירופי בונה לפלסטינים בתי ספר. כן, כך הצהיר עובד ארד מתנועת רגבים. "האיחוד האירופי הקים בית ספר לא חוקי במרחב הר חברון. זה בניגוד לחוק הישראלי, כדי לחזק את ההתיישבות הפלסטינית בשטח סי. יש לנו תצלומים - האיחוד האירופי מצפצף על החוק במדינת ישראל.  זה בית ספר בלתי חוקי לחלוטין וצריך להרוס אותו מיד. וזה כבר מקרה שני, כבר באוקטובר 2014 חשפנו שהאיחוד האירופי הקים בית ספר לא חוקי באזור כביש 60, ממזרח לירושלים, הם עשו את זה באופן גלוי לחלוטין, דגל האיחוד מתנופף בגאווה על בית הספר הבלתי חוקי. הם פשוט מצפצפים עלינו. זאת הפרת הריבונות הישראלית, הם מלמדים את התלמידים הפלסטינים איך משתלטים על אדמות. ולא רק בתי ספר, האירופים גם מספקים לפלסטינים טורבינות המייצרות חשמל באמצעות רוח, וגם בתי שימוש מקימים להם. את כל זה צריך להרוס, לבלום את ההשתלטות של הפלסטינים על שטח סי בעזרת האירופים."


האם עובד ארד מתנועת רגבים היה נחשב כמתאים לשאת בתואר הנשגב 'מורה' במערכת החינוך בישראל? במצב הנוכחי, בהחלט סביר שכן.  

עצומה - שמים קץ למקארטיזם

פורסם על ידי ב-

יום שבת, 22 באוגוסט 2015

כסף לקנית דחפורים

 
כסף לקנית דחפורים


צילום: עארף דראר'מה, בצלם

את השבועות האחרונים בילינו בדירת נופש בעיירה הולנדית ציורית, בה בדרך לקניות בסופרמרקט צריך לחכות לסגירת הגשר שנפתח למעבר ספינות. גם באזור השקט והשלו הזה היו פעם מלחמות וסכסוכים עקובים מדם. במהלך הפלגה על תעלה ששימשה פעם חלק ממערכת הביצורים סיפר לנו המדריך: "בעקבות הטבח שהצבא הספרדי ביצע כאן בשנת 1572 ובו נרצחו מרבית התושבים, נבנתה העיר מחדש כעיר מצודה לכל דבר. ביצורים אדירים נבנו, מערכת כפולה של חומות וסוללות עפר ותעלות, ובכל מקום הוצבו תותחים כדי לכסות באש תופת כל כיוון וכל זווית שמהם עלול צבא אויב להגיע. במשך מאות שנים כמעט חצי מתושבי העיר היו חיילים." כל זה הוא כמובן נחלת העבר הרחוק. כפי שיכולנו לראות, כיום מטפסים נערים על התותחים העתיקים ובימים חמים קופצים מראש החומה לשחיה ארוכה ומרעננת בתעלות. 

גם בהולנד השלווה לא יכולנו להתחמק לגמרי מן המתרחש בארץ המשוגעת שבלב המזרח התיכון אשר חיה גם כיום כמצודה נצורה. בדוכן עיתונים שהיה ממקום בקומת הקרקע של בית מהמאה השבע עשרה ראינו כותרת גדולה באחד העיתונים הנפוצים בהולנד: "בהתנחלויות יצרה לעצמה מדינת ישראל מפלצת אנטי דמוקרטית". גם עם ידע בלתי מושלם בהולנדית אפשר היה להבין בלי קושי שהמאמר, שהשתרע על עמוד שלם, מתיחס אל המתקפה הרצחנית על מצעד הגאווה בירושלים ומיד אחריה הצתת בית המשפחה הפלסטינית בכפר דומא שליד שכם, בו נספו אב ובנו התינוק. מירושלים תיאר הכתב דרק וולטרס לקוראים בהולנד את התרחבותן המבהילה של קבוצות ימניות קיצוניות אלימות בעלות אידאולוגיה לאומנית-דתית ומשיחית. הוא הזכיר את הקריאות המושמעות בגלוי ובמפורש לפגיעה אלימה בערבים ובהומוסקסואלים ולשריפת כנסיות נוצריות, וציטט בהרחבה את הגינויים החריפים ששמע מכל צידי הקשת הפוליטית בישראל. הכתבה הסתיימה בשאלה: "האם מסוגלת ממשלת נתניהו לפעול ברצינות נגד המתנחלים, כאשר כמה משרי הממשלה הם מתנחלים בעצמם?". גם לא מעט ישראלים שואלים את עצמם את אותה השאלה. 

מיד לאחר שחזרתי בטיסת הלילה אל נתב"ג מצאתי על המשיבון בביתי הודעה של חג' סמי סאדק, ראש הכפר הקטן עקבה בבקעת הירדן, אשר ביקש להתקשר אליו בדחיפות. הכפר עקבה סבל במשך שנים רבות מהתנכלויות של הצבא, אשר נפסקו לאחר שראש הכפר קיים מסע הרצאות בארצות הברית בחסות "האגודה לבניה מחדש" וגם קיים מספר פגישות בבירה וושינגטון. כשמה כן היא, האגודה גם גייסה תרומות לשיקום מה שנהרס בכפר. 
כנראה שעכשיו נגמרה תקופת החסד. "למה הם עושים לנו את זה? מעולם לא זרקו אצלנו אבנים, אף פעם לא. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" אמר חג' סאמי. "הם באו פתאום, בלי שום התראה. מאות חיילים עם שני דחפורים ענקיים. הרסו לנו שבעה מבנים וגם עקרו והפילו את עמודי החשמל. דיברתי עם אשר צור מהמנהל האזרחי, זה שכבר שנים רודף אותנו. אמרתי לו 'יש לי מכתב מראש הממשלה אהוד ברק, הוא אישר שמותר לנו להקים עמודי חשמל, מותר לנו שיהיה לנו אור בבתים ומיזוג אויר בקיץ'. אשר אמר לי 'הכפר שלכם כולו בלתי חוקי, אנחנו עוד נמחוק אותו מעל פני האדמה. האמריקאים נותנים לכם כסף לבנות, אבל לנו הם נותנים כסף לקנות דחפורים' ". 

מקרהו של הכפר עקבה בהחלט אינו היחיד, אם כי לא בכל הכפרים הנפגעים יש תושבים שמכירים את מספר הטלפון שלי. בשבועיים האחרונים מתנהל ברחבי השטחים הכבושים מסע הרס הבתים הנרחב ביותר מאז 2012. ארגון בצלם מתעד בקפידה את המתרחש: 

"הבוקר, 17.8.15 בסמוך לשעה 6:00 הגיעו כוחות של המנהל האזרחי והצבא לקהילת א-סעידי השוכנת בסמוך לכפר א-זעיים. הכוחות הרסו את בתיהן של ארבע משפחות המונות 32 בני אדם, בהם 21 קטינים. בקהילת א-סעידי חיות בסך הכול שש משפחות המונות כ-40 תושבים. משם עברו לקהילת אבו פלאח שבאזור ח'אן אל-אחמר, שם הרסו צריף מגורים מעץ ויריעות ניילון בשטח שלו שלושים מטרים רבועים, שהוצב בסמוך לבית משפחה והתגוררו בו שניים מילדי המשפחה הבוגרים. בהמשך הרסו הכוחות 12 מבנים בקהילות ביר אל-מסכוב וואדי שניסייל הסמוכות. תשעה מהמבנים שנהרסו היו בתיהן של תשע משפחות, המונות 60 נפשות, מתוכן 39 קטינים. שלושה מהמבנים שימשו לגידול צאן. קהילות ביר אל-מסכוב וואדי שניסייל כוללות 32 משפחות המונות כ-150 תושבים, שכמחציתם קטינים."


"ב-18.8.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לכפר פסאייל שבצפון בקעת הירדן, והרסו 17 מבנים, עשרה מהם אוהלים וצריפים ששימשו למגורים והיתר מבנים לגידול צאן. ההריסות הותירו 48 נפשות, בהן 31 קטינים ללא קורת גג. רוב המשפחות שבתיהן נהרסו כבר איבדו את בתיהן בפעולות הרס קודמות של המנהל האזרחי בשנת 2014." 

והעדכון האחרון, נכון לרגע זה: "הבוקר, 20.8.15 הגיעו כוחות של המנהל האזרחי לקהילת ח'ירבת עינון השוכנת כחמישה קילומטרים מזרחית לעיר טובאס. הכוחות הרסו מבני מגורים של שתי משפחות המונות 11 נפשות, בהן שבעה קטינים, ומבנה נוסף המשמש לגידול צאן. בהמשך הגיעו נציגי הצבא והמנהל לקהילת ח'ירבת א-דיר השוכנת בין הכפר הפלסטיני עין אל-בידא לגבול עם ירדן. הכוחות הרסו את מבנה המגורים של משפחה המונה שמונה נפשות, בהן שלושה קטינים. בנוסף הרסו נציגי המנהל והצבא שלושה מבנים נוספים לגידול צאן. בסך הכל, היום הותיר המנהל 19 נפשות, בהן עשרה קטינים ללא קורת גג. (...) גם בית הספר בכפר חירבת סמרה הוחרב. תושבי הכפר בנו את בית הספר בעזרת חברי ועד הסולידריות עם בקעת הירדן ומתנדבים בינלאומיים. לפני כן, נאלצו ילדי הכפר לנסוע  25 קילומטרים באוטובוס לבית הספר בעין אל ביידה. כל ארבע הכיתות נהרסו על-ידי הצבא, והחומרים החינוכיים נקברו תחת ההריסות."

"בבקעת הירדן שררו היום 41 מעלות חום. ישראל מונעת מהפלסטינים ברוב הקהילות בבקעה, כמו גם באזורים נוספים בגדה המערבית, להקים בתי קבע ולחבר את בתיהם לתשתיות המים והחשמל, ובכך היא מותירה אותם חשופים לפגעי מזג האוויר לכל אורך השנה. המנהל הותיר את המשפחות שבתיהן נהרסו ללא שום פתרון וללא שירותים בסיסיים בתנאי החום הקיצוניים."
למה דווקא עכשיו נפתח מסע ההרס הזה? אולי מפני שהצבא והממשלה נלחצו "לאזן" את פעולת ההריסה של שני בתים בהתנחלות בית אל, שבית המשפט העליון הורה על הריסתם לאחר שהוכח כי נבנו באופן בלתי חוקי בעליל על קרקע בבעלות פרטית פלסטינית. 

מאז חזרתי מהולנד בדקתי מדי בוקר את העיתונות הישראלית. חוץ מאשר ב"הארץ" לא היה שם סימן וזכר למסע ההרס של הבתים הפלסטינים בידי שלטונות הצבא. בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" התנוססה הכותרת "טרור בלי הפסקה", אשר התיחסה אל מספר נסיונות של פלסטינים לדקור חיילים, ושבח לפעולתם המהירה של החיילים אשר הצליחו "לנטרל" (כלומר, להרוג) את הדוקרים. גם זריקת אבנים הוגדרה בידי כתבי העיתון כ"טרור" לכל דבר.

בעמודי הפרשנות המשיכו בעלי הטור להתווכח האם כבר הגענו אל "האינתיפאדה השלישית" שכל כך הרבה שנים מצפים לה וחוששים מפניה, או שאולי מה שקורה עכשיו זה עדיין "טרום-אינתיפאדה". מצידו, ראש המחנה הציוני שבאופוזיציה יצחק הרצוג נסע לרמאללה להפגש עם הנשיא אבו מאזן והצהיר כי ניתן וצריך להגיע לשלום עם הפלסטינים תוך שנתיים – אך מיהר להוסיף: "ביחס לטרור עמדתנו חד משמעית – כל מי שמנסה לפגוע בישראלי, דמו בראשו." 

וכמובן, הרבה מאד מהכותרות עסקו בשובת הרעב מוחד עלאן. עלאן, עורך דין ופעיל פוליטי מהכפר עינאבוס שליד שכם פתח בשביתת רעב לאחר שהושם במעצר מנהלי ללא משפט ומבלי שהוכחה נגדו אשמה כלשהי (מה שלא מנע מכמה אנשי ימין לכנות אותו "מחבל עם דם על הידיים"). רשויות המדינה ביקשו להפעיל כלפיו את החוק החדש שנחקק בחיפזון והמאפשר להאכיל שובתי רעב בכפיה – אך הסתבר כי הרופאים במדינת ישראל בחרו לפעול על פי הנחית ד"ר ליאוניד אידלמן, ראש ההסתדרות הרפואית, אשר קבע כי האכלה בכפיה היא צורה של עינוי ומהווה הפרה של האתיקה הרפואית. גם העברתו של עלאן מבית חולים אחד למשנהו לא בניבה לרשויות רופאים נוחים וצייתנים יותר. בינתיים הפך שמו של מוחמד עלאן מוכר לכל קוראי העיתונים בארץ (ורבים בעולם) ומול הכניסה לבית החולים אליו נשלח פרצו עימותים אלימים בין קבוצות מנוגדות של מפגינים. 

בסופו של דבר, אחרי שהתברר באופן חד משמעי כי למוחמד עלאן נגרם נזק מוחי הורה בית המשפט העליון על שחרורו, והשופטים זכו למטר של מתקפות חריפות מצד פוליטיקאים מהימין ("השופטים נכנעו לטרור!"), כאשר חלק גדול מזעמם של הפוליטקאים מופנה אל העוסקים במקצוע הרפואה בישראל. ואולם, פסק הדין כלל את האפשרות כי אם יתברר שהנזק המוחי שנגרם למוחמד עלאן יתגלה כהפיך והוא "יחזור להוות סכנה לבטחון המדינה", אפשר יהיה לחדש את מעצרו המנהלי...

"זה כנראה הססטוס קוו החדש שנוצר ביחסים בין מדינת ישראל לבין העצירים המנהליים הפלסטינים. תביא בדיקת אם.אר.איי שמצביעה על נזק מוחי ותוכל להשתחרר" העירה איילה חסון, מגישת חדשות יום שישי בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית. הפרשן ארי שביט הוסיף: "אין מה לעשות, שובתי רעב תמיד מקבלים הרבה פרסום וגם הרבה אהדה, ולא חשוב איזה מדיניות נוקטים כלפיהם. הבריטים למדו את זה שוב ושבו בכל מיני מקומות וזמנים, עכשיו גם אנחנו לומדים את זה. (...) הבעיה המהותית היא שמתעלמים מן הפלסטינים. אין כיום שום יוזמה מדינית ישראלית אפילו בקצה האופק, הישראלים חושבים שאפשר לסגור את הפלסטינים מאחורי חומות וגדרות ולשכוח מהם, הקהילה הבינלאומית מעלה הרבה נושאים אחרים אל ראש סדר היום וגם בעולם הערבי יש בעיות חמות שמטרידות יותר. הפלסטינים מרגישים שכולם שכחו אותם, ואני חושש שזה עלול להגמר רע". 

בינתיים, הציבור הישראלי הרחב גילה הרבה יותר ענין בפיצוץ המבוקר של גשר מעריב בתל אביב. הגשר שימש במשך ארבעים שנה להסדרת התנועה בעיר הגדולה, אך גורלו נחרץ לאחר שהתברר שהוא מפריע להקמת הרכבת הקלה.  

ברגע שנודע כי תושבי תל אביב יוכלו לחזות במו עיניהם בפיצוץ והריסת גשר  גדול הנשען על ארבעה עשר עמודי בטון החלו הסקרנים לנהור למקום, והמשטרה נדרשה להקדיש כוחות רבים כדי למנוע מהם להתקרב לתחום הסכנה. שר התחבורה ישראל כץ עמד בתוקף על זכותו לפוצץ במו ידיו את הגשר. הרגע הגדול הונצח על מסכי הטלויזיה - ספירה לאחור :"שלוש, שתיים, אחת – בום!" ואז נראה חיוך מאושר על פניו של כבוד השר כאשר לחצה ידו על מתג ההפעלה והגשר הגדול התפוצץ והתמוטט.  

"זה היה לגמרי מיותר" אמר בטלויזיה מהנדס גמלאי שהיה בין הקהל במקום הפיצוץ, ועל פניו לא היה שום חיוך. "אני מכיר היטב את הגשר הזה, הוא תוכנן מראש כך שאפשר יהיה לפרק אותו בצורה מסודרת ולהעביר אותו למקום אחר ולהשתמש בו שוב. זה גם היה יכול להיות הרבה יותר זול מאשר לאסוף ולהיפטר מכל השברים שהתפזרו אחרי הפיצוץ. כתבתי להם, כתבתי שוב ושוב והסברתי את זה עם כל המפרטים הטכניים, אבל אף אחד לא רצה להאזין לי".

פורסם על ידי ב-
הירשם ל- רשומות (Atom)