רוחות רפאים ליד השולחן
עדכון: בינתיים, דחפורי הצבא פסחו על הכפר הקטן אל-פרסיה, שהוזכר ברשומה הקודמת: תעופו - לא משנה לאן! הצבא מסר לתושביו צווים לגירוש תוך 24 שעות, אך המכה המיידית נפלה על שכניהם בראס אל אחמר.
דפנה בנאי, פעילת "מחסום ווטש" המקדישה הרבה זמן ואנרגיה לתושבי בקעת הירדן, מסרה את הדיווח הבא, ישר מהשטח:
שרה , אישה יפה בת 68, עייפה. היא נושאת עיניים למרחק, ומוחה דמעה. היום בבוקר בא הצבא, על דחפוריו והרס את ביתה. גם את בתי השכנים הוא הרס. סה"כ 15 משפחות, כ-100-150 איש נותרו בשמש הקיץ האכזרית ללא קורת גג. ילדים, זקנים, וצאן. על אף אחד לא חסו.
אבל שרה לא יכולה יותר, באותה עת בשנה שעברה גם הרסו לה את הבית. וגם אם את הבית , שאיננו אלא אוהל וכמה פחונים, אפשר לבנות מחדש, הרי את הטאבון היקר לה מכל, לא פשוט לבנות. ובכל פעם הדחפורים עולים על הבית ועל כל מה שיש בו ללא אבחנה.
לפני שנים, היא נזכרת, היו באים ג'יפים, וגם מטוס , ויורים בכבשים והורגים אותם. אחר כך היו באים ולוקחים כבשים לקרנטינה בעוג'ה והיה צריך לפדות אותם מהצבא. 2 דינר לראש !
אבל מזה עשרים שנה, כל שנה, באים הצבא והורסים. אוהלים, דירים , מחסנים, וגם את הטאבון. חיים שלמים נהרסים שם כל שנה. הצעירים כבר רגילים, אבל היא זקנה, עייפה.... הייתה מוכנה לעזוב - אבל לאן תלך עם הצאן ? לעיר?
והאדמה - אדמה פרטית . שייכת לבעליה מטובאס. יש לו קושאן עליה. כמו אלפי דונאמים אחרים, כמעט כל מקום בו גרים אנשים- שצבא הכריז עליהם כעל "שטח אש" כדי לגרש את האנשים מהם. טיהור אתני.
אמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים של מדינת ישראל לא פרסמו אף מלה מהסיפור הזה. מר גורלם של תושבים כפריים בבקעת הירדן לא נמצא בראש סדר העדיפויות של הכותבים, וזה גם לא סוג החדשות שהישראלי הממוצע מתעניין לקרוא. אבל עמוק בתוך דפי הכתבה של בן כספית בעיתון מעריב ביום שישי אפשר היה למצוא רמז מדוע מתעקש הצבא החזק ביותר במזרח התיכון להלחם במשפחות הכפריים העניים בראס אל אחמר. כפי שסופר מעל דפי העיתון, בארוחת ערב אינטימית עם הנשיא שמעון פרס הצהיר ראש הממשלה נתניהו "אין מצב שאוותר על בקעת הירדן".
בקעת הירדן היא שטח נכבד למדי, הנאמד ב33% אחוז לפחות משטח הגדה המערבית (40% ויותר לפי חלק מהחישובים). שלטון ישראלי בבקעת הירדן שתסופח לישראל לפי "תכנית אלון" הישנה ינתק את המדינה הפלסטינית מכל קשר ישיר עם העולם החיצוני. זאת לא תהיה בדיוק מדינה עצמאית, יותר בגדר של מובלעת מנותקת בתוך שטח ישראלי. ובכדי לבצע את הסיפוח בצורה אלגנטית וחלקה, עדיף שהשטח יהיה "נקי מערבים". הערבים הפלסטינים בשטח הזה מהווים מטרד. צריך להפציץ אותם בצווי הריסה וצווי גירוש, עד שייכנעו ויעזבו.
מחר בערב יבוא ראש הממשלה לפגישה של ראש הממשלה עם הנשיא אובמה בבית הלבן בוושינגטון. שם הוא כנראה יידרש להצהיר במסגרת איזה גבולות הוא מתכוון למקם את המדינה הפלסטינית שלהקמתה הוא אומר שהוא מסכים.
שרה מהכפר ראס אל אחמר בבקעת הירדן, ובני משפחתה ושכניה, יהיו נוכחים בלתי נראים ליד השולחן הזה.
עדכון: בינתיים, דחפורי הצבא פסחו על הכפר הקטן אל-פרסיה, שהוזכר ברשומה הקודמת: תעופו - לא משנה לאן! הצבא מסר לתושביו צווים לגירוש תוך 24 שעות, אך המכה המיידית נפלה על שכניהם בראס אל אחמר.
דפנה בנאי, פעילת "מחסום ווטש" המקדישה הרבה זמן ואנרגיה לתושבי בקעת הירדן, מסרה את הדיווח הבא, ישר מהשטח:
שרה , אישה יפה בת 68, עייפה. היא נושאת עיניים למרחק, ומוחה דמעה. היום בבוקר בא הצבא, על דחפוריו והרס את ביתה. גם את בתי השכנים הוא הרס. סה"כ 15 משפחות, כ-100-150 איש נותרו בשמש הקיץ האכזרית ללא קורת גג. ילדים, זקנים, וצאן. על אף אחד לא חסו.
אבל שרה לא יכולה יותר, באותה עת בשנה שעברה גם הרסו לה את הבית. וגם אם את הבית , שאיננו אלא אוהל וכמה פחונים, אפשר לבנות מחדש, הרי את הטאבון היקר לה מכל, לא פשוט לבנות. ובכל פעם הדחפורים עולים על הבית ועל כל מה שיש בו ללא אבחנה.
לפני שנים, היא נזכרת, היו באים ג'יפים, וגם מטוס , ויורים בכבשים והורגים אותם. אחר כך היו באים ולוקחים כבשים לקרנטינה בעוג'ה והיה צריך לפדות אותם מהצבא. 2 דינר לראש !
אבל מזה עשרים שנה, כל שנה, באים הצבא והורסים. אוהלים, דירים , מחסנים, וגם את הטאבון. חיים שלמים נהרסים שם כל שנה. הצעירים כבר רגילים, אבל היא זקנה, עייפה.... הייתה מוכנה לעזוב - אבל לאן תלך עם הצאן ? לעיר?
והאדמה - אדמה פרטית . שייכת לבעליה מטובאס. יש לו קושאן עליה. כמו אלפי דונאמים אחרים, כמעט כל מקום בו גרים אנשים- שצבא הכריז עליהם כעל "שטח אש" כדי לגרש את האנשים מהם. טיהור אתני.
אמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים של מדינת ישראל לא פרסמו אף מלה מהסיפור הזה. מר גורלם של תושבים כפריים בבקעת הירדן לא נמצא בראש סדר העדיפויות של הכותבים, וזה גם לא סוג החדשות שהישראלי הממוצע מתעניין לקרוא. אבל עמוק בתוך דפי הכתבה של בן כספית בעיתון מעריב ביום שישי אפשר היה למצוא רמז מדוע מתעקש הצבא החזק ביותר במזרח התיכון להלחם במשפחות הכפריים העניים בראס אל אחמר. כפי שסופר מעל דפי העיתון, בארוחת ערב אינטימית עם הנשיא שמעון פרס הצהיר ראש הממשלה נתניהו "אין מצב שאוותר על בקעת הירדן".
בקעת הירדן היא שטח נכבד למדי, הנאמד ב33% אחוז לפחות משטח הגדה המערבית (40% ויותר לפי חלק מהחישובים). שלטון ישראלי בבקעת הירדן שתסופח לישראל לפי "תכנית אלון" הישנה ינתק את המדינה הפלסטינית מכל קשר ישיר עם העולם החיצוני. זאת לא תהיה בדיוק מדינה עצמאית, יותר בגדר של מובלעת מנותקת בתוך שטח ישראלי. ובכדי לבצע את הסיפוח בצורה אלגנטית וחלקה, עדיף שהשטח יהיה "נקי מערבים". הערבים הפלסטינים בשטח הזה מהווים מטרד. צריך להפציץ אותם בצווי הריסה וצווי גירוש, עד שייכנעו ויעזבו.
מחר בערב יבוא ראש הממשלה לפגישה של ראש הממשלה עם הנשיא אובמה בבית הלבן בוושינגטון. שם הוא כנראה יידרש להצהיר במסגרת איזה גבולות הוא מתכוון למקם את המדינה הפלסטינית שלהקמתה הוא אומר שהוא מסכים.
שרה מהכפר ראס אל אחמר בבקעת הירדן, ובני משפחתה ושכניה, יהיו נוכחים בלתי נראים ליד השולחן הזה.
