תרבות ישראלית (1)
צה"ל מבטיח – וצה"ל גם מקיים. לפני כמה שבועות צבא ההגנה של מדינת ישראל הבטיח לתושבי הכפר פארסיה שבבקעת הירדן להרוס ולהחריב לחלוטין את כפרם ולהשאיר אותם בחוסר כל תחת כיפת השמיים. הצבא הבטיח וגם קיים. החיילים באו, כלי הרכב הגיעו, הדחפורים התייצבו לפקודה. הבתים הוחרבו, והצריפים הוחרבו, והאוהלים הוחרבו, ודירי הבהמות הוחרבו. הכל מכל כל הוחרב. לא נדרש הרבה זמן וגם לא מאמץ גדול במיוחד כדי להחריב את הכפר כולו ולמחות אותו מעל פני האדמה. (טוב, זה כפר די קטן, רק קצת יותר ממאה תושבים...)
לא שהחיילים שבאו להחריב את פארסיה באותו בוקר בשבוע שעבר היו בהכרח אנשים רעים במיוחד. קרוב לודאי שהם היו אנשים רגילים, אזרחים ישראלים רגילים וחיילים רגילים. כמו רוב החיילים ברוב הצבאות בהיסטוריה האנושית הם נשמעו לפקודות וביצעו את הפקודות שהוטלו עליהם, לשביעות רצון מפקדיהם.
בחוק הישראלי נקבע שישנן פקודות בלתי חוקיות בעליל, פקודות עליהן מתנוסס הדגל השחור של הבלתי חוקיות, ואשר החייל לא רק רשאי אלא חייב לסרב להן. כפי שקבע בית המשפט העליון של מדינת ישראל לאחר הטבח בכפר קאסם בשנת 1956, הפקודה להעמיד אזרחים לא חמושים אל הקיר ולירות בהם למוות היא פקודה כזאת, פקודה בלתי חוקית בעליל.
אבל זה לא מה שקרה בפארסיה. אף אחד לא נרצח, תודה לאל. בסך הכול נהרסו כמה בתים וכמה מבנים וכמה דירי בהמות, וקומץ של אנשים שכבר ממילא היו עניים מרודים יאלצו עכשיו להתחיל מבראשית. זה הכול. האם גם זאת פקודה לא חוקית בעליל? ואולי זאת רק פקודה שהיא סתם בלתי חוקית, בלתי חוקית אבל לא בעליל, ואז לםי החוק החייל צריך קודם לציית ורק אחר כך לשאול שאלות ולהתלונן? ואולי זאת פקודה לא נעימה ולא סימפטית אבל חוקית בתכלית החוקיות, לפי כל חוקיו ודקדוקיו של שלטון הכיבוש הישראלי שכבר מלאו לו 43 שנים?
רק עורכי דין מומחים וממולחים יוכלו לנסות לענות על שאלות כאלה, ולגמרי לא בטוח שאפילו שכמותם יוכלו לתת תשובה ברורה ומוסמכת. וכפי שאוהב הרמטכ"ל להגיד, וגם שר הביטחון, הרי לא יתכן שכל חייל יצטרך להתייעץ עם עורכי דין לפני יציאה לקרב. אפילו לא לפני יציאה לקרב נגד תושבים של כפר קטנטן שאינם נושאים שום נשק ואינם מנסים אפילו להתנגד להריסת בתיהם.
תרבות ישראלית (2)
אחרי שלוש שנות שיפוצים נחנך אתמול בירושלים מוזיאון ישראל המחודש. פרויקט שיפוץ המוזיאון הוא מהגדולים מסוגו בישראל ועלותו הגיעה ל-100 מיליון דולרים. המוזיאון למעשה הכפיל את שטחי התצוגה שלו וחידש את ביתן הכניסה, הגנים והתערוכות.
באירוע הפתיחה הנוצץ השתתפו נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש וכן שרים, חברי כנסת, שגרירים, שופטים, תורמים, נגיד בנק ישראל ואליטת התרבות בישראל.
"אני כל כך גאה על נכס רוחני, לא פחות מאמנותי, שמייצג בדרכו המיוחדת את האופי שלנו", אמר נשיא המדינה.
ראש הממשלה נתניהו סיפר על זיכרונותיו מהמקום בתקופה שלפני הקמת המוזיאון: "אני גדלתי לא רחוק מכאן, וכשהיינו ילדים היינו משחקים על הגבעה הזו. הגבעה היתה מסולעת והיה עליה עץ בלוט. במקום עץ הבלוט אתה יכול למצוא עכשיו את מודליאני, ליפשיץ, פיסארו, ואן גוך ואת כל התרבות העולמית שמיוצגת כאן בצורה שקטה אך מעוררת השתאות. השילוב המופלא בין ערכי המורשת שלנו ותרבות העולם זה בעצם הגשר שמחבר אותנו מהעבר אל העתיד".
תרבות ישראלית (3)
שיר רגב נולד לפני 20 שנה בישוב תובל שבגליל. כאשר נולד כבר היה שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית קיים שנות דור, והוא לא הכיר שום מציאות אחרת.
כאשר הגיע זמנו של שיר רגב להיות מגויס לשורות צבא ההגנה של מדינת ישראל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא לא חיכה עד שיעבור טירונות וישובץ ביחידה ויקבל פקודה להרוס את בתי פארסיה ויתלבט אם הפקודה חוקית או בלתי חוקית.הוא גם לא נזקק לחכות עד לפתיחת מוזיאון ישראל המחודש כדי לקנות הבנה מסוימת במורשת של ההיסטוריה היהודית ובתרבות העולמית ובקשר ביניהן. ביום שנועד להיות יום גיוסו שלח רגב מכתב אל שלטונות הצבא:
אני מרגיש שחובתי היא לסרב ולערוק מצבא, שעיקר עיסוקו היומיומי הוא להיות משטרת כיבוש לשמירת "הסדר הישראלי" וכפייתו על פלשתינים חסרי הגנה ואזרחות. (...). בהיותי בעל פרופיל "קרבי" ללא ספק בהתגייסותי הייתי צפוי לשרת מערכת "מאפיוזית" זו, שאין לה כמעט נגיעה להיות צה"ל – צבא הגנה… זהו צבא המשרת אינטרסים שאינני מאמין בהם. לכן, בדילמה שבין שרות כזה לבין צו המצפון, אין לי כל ספק בבחירתי.
שיר רגב נמצא כרגע בתקופת הכליאה השלישית שלו. כנראה יצטרך לעבור עוד כמה וכמה תקופות בכלא עד שישתכנעו שלטונות הצבא באופן סופי כי הוא לא קורץ מהחומר ממנו נוצרים הורסי בתים פלסטיניים.
לפרטים איך לשלוח מכתבי תמיכה לשיר רגב ומכתבי מחאה לרשויות הצבאיות והאזרחיות אפשר להקליק כאן:
צה"ל מבטיח – וצה"ל גם מקיים. לפני כמה שבועות צבא ההגנה של מדינת ישראל הבטיח לתושבי הכפר פארסיה שבבקעת הירדן להרוס ולהחריב לחלוטין את כפרם ולהשאיר אותם בחוסר כל תחת כיפת השמיים. הצבא הבטיח וגם קיים. החיילים באו, כלי הרכב הגיעו, הדחפורים התייצבו לפקודה. הבתים הוחרבו, והצריפים הוחרבו, והאוהלים הוחרבו, ודירי הבהמות הוחרבו. הכל מכל כל הוחרב. לא נדרש הרבה זמן וגם לא מאמץ גדול במיוחד כדי להחריב את הכפר כולו ולמחות אותו מעל פני האדמה. (טוב, זה כפר די קטן, רק קצת יותר ממאה תושבים...)
לא שהחיילים שבאו להחריב את פארסיה באותו בוקר בשבוע שעבר היו בהכרח אנשים רעים במיוחד. קרוב לודאי שהם היו אנשים רגילים, אזרחים ישראלים רגילים וחיילים רגילים. כמו רוב החיילים ברוב הצבאות בהיסטוריה האנושית הם נשמעו לפקודות וביצעו את הפקודות שהוטלו עליהם, לשביעות רצון מפקדיהם.
בחוק הישראלי נקבע שישנן פקודות בלתי חוקיות בעליל, פקודות עליהן מתנוסס הדגל השחור של הבלתי חוקיות, ואשר החייל לא רק רשאי אלא חייב לסרב להן. כפי שקבע בית המשפט העליון של מדינת ישראל לאחר הטבח בכפר קאסם בשנת 1956, הפקודה להעמיד אזרחים לא חמושים אל הקיר ולירות בהם למוות היא פקודה כזאת, פקודה בלתי חוקית בעליל.
אבל זה לא מה שקרה בפארסיה. אף אחד לא נרצח, תודה לאל. בסך הכול נהרסו כמה בתים וכמה מבנים וכמה דירי בהמות, וקומץ של אנשים שכבר ממילא היו עניים מרודים יאלצו עכשיו להתחיל מבראשית. זה הכול. האם גם זאת פקודה לא חוקית בעליל? ואולי זאת רק פקודה שהיא סתם בלתי חוקית, בלתי חוקית אבל לא בעליל, ואז לםי החוק החייל צריך קודם לציית ורק אחר כך לשאול שאלות ולהתלונן? ואולי זאת פקודה לא נעימה ולא סימפטית אבל חוקית בתכלית החוקיות, לפי כל חוקיו ודקדוקיו של שלטון הכיבוש הישראלי שכבר מלאו לו 43 שנים?
רק עורכי דין מומחים וממולחים יוכלו לנסות לענות על שאלות כאלה, ולגמרי לא בטוח שאפילו שכמותם יוכלו לתת תשובה ברורה ומוסמכת. וכפי שאוהב הרמטכ"ל להגיד, וגם שר הביטחון, הרי לא יתכן שכל חייל יצטרך להתייעץ עם עורכי דין לפני יציאה לקרב. אפילו לא לפני יציאה לקרב נגד תושבים של כפר קטנטן שאינם נושאים שום נשק ואינם מנסים אפילו להתנגד להריסת בתיהם.
תרבות ישראלית (2)
אחרי שלוש שנות שיפוצים נחנך אתמול בירושלים מוזיאון ישראל המחודש. פרויקט שיפוץ המוזיאון הוא מהגדולים מסוגו בישראל ועלותו הגיעה ל-100 מיליון דולרים. המוזיאון למעשה הכפיל את שטחי התצוגה שלו וחידש את ביתן הכניסה, הגנים והתערוכות.
באירוע הפתיחה הנוצץ השתתפו נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש וכן שרים, חברי כנסת, שגרירים, שופטים, תורמים, נגיד בנק ישראל ואליטת התרבות בישראל.
"אני כל כך גאה על נכס רוחני, לא פחות מאמנותי, שמייצג בדרכו המיוחדת את האופי שלנו", אמר נשיא המדינה.
ראש הממשלה נתניהו סיפר על זיכרונותיו מהמקום בתקופה שלפני הקמת המוזיאון: "אני גדלתי לא רחוק מכאן, וכשהיינו ילדים היינו משחקים על הגבעה הזו. הגבעה היתה מסולעת והיה עליה עץ בלוט. במקום עץ הבלוט אתה יכול למצוא עכשיו את מודליאני, ליפשיץ, פיסארו, ואן גוך ואת כל התרבות העולמית שמיוצגת כאן בצורה שקטה אך מעוררת השתאות. השילוב המופלא בין ערכי המורשת שלנו ותרבות העולם זה בעצם הגשר שמחבר אותנו מהעבר אל העתיד".
תרבות ישראלית (3)
שיר רגב נולד לפני 20 שנה בישוב תובל שבגליל. כאשר נולד כבר היה שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית קיים שנות דור, והוא לא הכיר שום מציאות אחרת.
כאשר הגיע זמנו של שיר רגב להיות מגויס לשורות צבא ההגנה של מדינת ישראל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא לא חיכה עד שיעבור טירונות וישובץ ביחידה ויקבל פקודה להרוס את בתי פארסיה ויתלבט אם הפקודה חוקית או בלתי חוקית.הוא גם לא נזקק לחכות עד לפתיחת מוזיאון ישראל המחודש כדי לקנות הבנה מסוימת במורשת של ההיסטוריה היהודית ובתרבות העולמית ובקשר ביניהן. ביום שנועד להיות יום גיוסו שלח רגב מכתב אל שלטונות הצבא:
אני מרגיש שחובתי היא לסרב ולערוק מצבא, שעיקר עיסוקו היומיומי הוא להיות משטרת כיבוש לשמירת "הסדר הישראלי" וכפייתו על פלשתינים חסרי הגנה ואזרחות. (...). בהיותי בעל פרופיל "קרבי" ללא ספק בהתגייסותי הייתי צפוי לשרת מערכת "מאפיוזית" זו, שאין לה כמעט נגיעה להיות צה"ל – צבא הגנה… זהו צבא המשרת אינטרסים שאינני מאמין בהם. לכן, בדילמה שבין שרות כזה לבין צו המצפון, אין לי כל ספק בבחירתי.
שיר רגב נמצא כרגע בתקופת הכליאה השלישית שלו. כנראה יצטרך לעבור עוד כמה וכמה תקופות בכלא עד שישתכנעו שלטונות הצבא באופן סופי כי הוא לא קורץ מהחומר ממנו נוצרים הורסי בתים פלסטיניים.
לפרטים איך לשלוח מכתבי תמיכה לשיר רגב ומכתבי מחאה לרשויות הצבאיות והאזרחיות אפשר להקליק כאן:
