מים בארץ צחיחה
וישא יעקב רגליו, וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. והאבן גדולה, על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקו את הצאן; והשיבו את האבן על פי הבאר, למקומה. ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם. ויאמרו, מחרן אנחנו. ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור, ויאמרו ידענו. ויאמר להם, השלום לו, ויאמרו שלום - והנה רחל בתו, באה עם הצאן. ויאמר, הן עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה. השקו הצאן, ולכו רעו. ויאמרו, לא נוכל, עד אשר ייאספו כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקינו הצאן. עודנו מדבר עימם, ורחל באה, עם הצאן אשר לאביה - כי רועה היא. ויהי כאשר ראה יעקוב את רחל, בת לבן אחי אימו, ואת צאן לבן אחי אימו, ויגש יעקוב, ויגל את האבן מעל פי הבאר, וישקה את צאן לבן אחי אימו. וישק יעקוב לרחל, וישא את קולו, ויבך. (בראשית, פרק כ"ט).
כך מתחיל אחד מסיפורי האהבה העתיקים ביותר והידועים ביותר בתרבות האנושית. סיפור שסופר בחברה של רועים שגידול הצאן והשקייתו בארץ צחיחה היה מרכז חייהם, סיפור שבודאי סופר כאשר נפגשו ליד הבאר, וברבות הימים נכתב, ונהפך חלק מספר קדוש, ותורגם לכל השפות שבעולם, ועדיין לומדים אותו הילדים בכל בית ספר בישראל (לעיתים כבר בגן הילדים). סיפור שהוא חלק מן המורשת עליה הסתמכה התנועה הציונית בבואה לתבוע לעצמה את הארץ בה חיו הרועים יעקב ורחל.
דוד בן גוריון בבואו לארץ כחלוץ צעיר ניסה לעבוד ברעיית כבשים, אבל לא התמיד במקצוע הזה יותר ממספר חודשים. אבל ישנם עדיין בארץ הזאת רועי צאן, שזאת פרנסתם ואלה חייהם מדורי דורות – חיים לא כל כך שונים מאלה של הרועים בזמנם של יעקב ורחל (ואולי הרועים ההם הם גם בין אבותיהם של הרועים האלה...)
נוח אל רג'בי הוא רועה צאן שכזה, ומחזיק בעדר של כמאתיים כבשים ועיזים. הוא נשוי, ויש לו שבעה ילדים. הם מתגוררים ליד העיירה בני נעים, 17 ק"מ מחברון. מקום מגוריהם נמצא תחת שלטונו של צבא ההגנה לישראל, הצבא שאותו הקימה המדינה שאותה הקימה התנועה שדרשה להקים מדינה יהודית בארצם העתיקה של הרועים יעקב ורחל.
בשבוע שעבר – סתם יום של חול, יום שני 11 באוקטובר, בשעה 08:00 בבוקר – הגיעו חיילי צבא ההגנה לישראל למקום בו רעה נוח אל רג'בי את עדרו. הם הרסו את בור המים שלו וגם את אוהלו ומבנה עץ קטן בו השתמש נוח לבישול ולאחסון.
החיילים גם בעטו בכבשים, וכבשה הרה הפילה את עוברה. בנו הבכור של נוח, בן 14, ניסה לגונן על הכבשים. לטענת הצבא, הוא נעצר לאחר שתקף את החיילים.
פעילי צוות השלום הנוצרי פגשו את נוח אל רג'בי בחברון. הוא לא ידע היכן נמצא בנו, וגם לא ידע מהיכן ייקח עכשיו מים להשקות את עדרו. פעילים מבריטניה ושוודיה ליוו אותו בהתרוצצות ממושכת בין שלוש תחנות משטרה ישראליות, ובסופו של דבר קיבל את המידע כי בנו כלוא במחנה המעצר "עופר". עד מתי, איש אינו יודע. את התלונה על התנהגות החיילים, שאותה ניסה נוח להגיש, המשטרה לא הייתה מוכנה לקבל.
בינתיים מטפל בעדר אחיו של נוח, החי בגבעה סמוכה, ואשר בור המים שלו עדיין בלתי פגוע...
מאמר זה מבוסס על דיווח (באנגלית) שפרסמו "עושי השלום הנוצרים"
וישא יעקב רגליו, וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. והאבן גדולה, על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקו את הצאן; והשיבו את האבן על פי הבאר, למקומה. ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם. ויאמרו, מחרן אנחנו. ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור, ויאמרו ידענו. ויאמר להם, השלום לו, ויאמרו שלום - והנה רחל בתו, באה עם הצאן. ויאמר, הן עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה. השקו הצאן, ולכו רעו. ויאמרו, לא נוכל, עד אשר ייאספו כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקינו הצאן. עודנו מדבר עימם, ורחל באה, עם הצאן אשר לאביה - כי רועה היא. ויהי כאשר ראה יעקוב את רחל, בת לבן אחי אימו, ואת צאן לבן אחי אימו, ויגש יעקוב, ויגל את האבן מעל פי הבאר, וישקה את צאן לבן אחי אימו. וישק יעקוב לרחל, וישא את קולו, ויבך. (בראשית, פרק כ"ט).
כך מתחיל אחד מסיפורי האהבה העתיקים ביותר והידועים ביותר בתרבות האנושית. סיפור שסופר בחברה של רועים שגידול הצאן והשקייתו בארץ צחיחה היה מרכז חייהם, סיפור שבודאי סופר כאשר נפגשו ליד הבאר, וברבות הימים נכתב, ונהפך חלק מספר קדוש, ותורגם לכל השפות שבעולם, ועדיין לומדים אותו הילדים בכל בית ספר בישראל (לעיתים כבר בגן הילדים). סיפור שהוא חלק מן המורשת עליה הסתמכה התנועה הציונית בבואה לתבוע לעצמה את הארץ בה חיו הרועים יעקב ורחל.
דוד בן גוריון בבואו לארץ כחלוץ צעיר ניסה לעבוד ברעיית כבשים, אבל לא התמיד במקצוע הזה יותר ממספר חודשים. אבל ישנם עדיין בארץ הזאת רועי צאן, שזאת פרנסתם ואלה חייהם מדורי דורות – חיים לא כל כך שונים מאלה של הרועים בזמנם של יעקב ורחל (ואולי הרועים ההם הם גם בין אבותיהם של הרועים האלה...)
נוח אל רג'בי הוא רועה צאן שכזה, ומחזיק בעדר של כמאתיים כבשים ועיזים. הוא נשוי, ויש לו שבעה ילדים. הם מתגוררים ליד העיירה בני נעים, 17 ק"מ מחברון. מקום מגוריהם נמצא תחת שלטונו של צבא ההגנה לישראל, הצבא שאותו הקימה המדינה שאותה הקימה התנועה שדרשה להקים מדינה יהודית בארצם העתיקה של הרועים יעקב ורחל.
בשבוע שעבר – סתם יום של חול, יום שני 11 באוקטובר, בשעה 08:00 בבוקר – הגיעו חיילי צבא ההגנה לישראל למקום בו רעה נוח אל רג'בי את עדרו. הם הרסו את בור המים שלו וגם את אוהלו ומבנה עץ קטן בו השתמש נוח לבישול ולאחסון.
החיילים גם בעטו בכבשים, וכבשה הרה הפילה את עוברה. בנו הבכור של נוח, בן 14, ניסה לגונן על הכבשים. לטענת הצבא, הוא נעצר לאחר שתקף את החיילים.
פעילי צוות השלום הנוצרי פגשו את נוח אל רג'בי בחברון. הוא לא ידע היכן נמצא בנו, וגם לא ידע מהיכן ייקח עכשיו מים להשקות את עדרו. פעילים מבריטניה ושוודיה ליוו אותו בהתרוצצות ממושכת בין שלוש תחנות משטרה ישראליות, ובסופו של דבר קיבל את המידע כי בנו כלוא במחנה המעצר "עופר". עד מתי, איש אינו יודע. את התלונה על התנהגות החיילים, שאותה ניסה נוח להגיש, המשטרה לא הייתה מוכנה לקבל.
בינתיים מטפל בעדר אחיו של נוח, החי בגבעה סמוכה, ואשר בור המים שלו עדיין בלתי פגוע...
מאמר זה מבוסס על דיווח (באנגלית) שפרסמו "עושי השלום הנוצרים"
