אמריקה הלטינית מנובמבר עד ספטמבר
בשבוע שעבר יצא סגן החוץ דני איילין (כן, זה הדיפלומט הלא דיפלומטי שאוהב להשפיל שגרירים על ידי הושבתם על כסא נמוך) דחוף ובהול אל ועידת מדינות אמריקה באל סלוודור, בניסיון אחרון לבלום את הסחף בקרב מדינות אמריקה הלטינית, אשר בזו אחר זו מודיעות על כוונתן להכיר במדינת פלסטין ולהצביע כך בהצבעה הגורלית הצפויה בעצרת האו"ם בספטמבר השנה.
זה קצת מזכיר אירועים היסטוריים. גם בשנת 1947 התרוצצו נציגיה של המדינה בדרך, מדינת ישראל שטרם קמה, בין ארצות אמריקה הלטינית וגייסו במרץ ובמאמצים אדירים את תמיכתן לקראת הצבעה גורלית בעצרת האו"ם. אז הוכתרו המאמצים בהצלחה גדולה. ראש המשלחת הציונית אבא אבן, שר החוץ לעתיד, הצליח לארגן את שגרירי אמריקה הלטינית באו"ם לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית לחלוקת שטחה של פלסטינה (א"י) המנדטורית לשתי מדינות, יהודית וערבית. בלעדי הגוש הזה של מדינות אמריקה הלטינית, תכנית החלוקה לא היתה עוברת ואולי מדינת ישראל כלל לא הייתה קמה. מדינת ישראל הכירה תודה מקרב לב לשגרירים שנטלו חלק מרכזי במאמץ - אוסוולדו ארניה מברזיל ואנריקה פברגט מאורוגואי וחורחה גרנדוס מגואטמלה. רחובות נקראו על שמם בערים וכפרים ברחבי ישראל, וגם מצבות זיכרון הוקמו לידידים האלה שעמדו לצידה של ישראל כאשר נזקקה להם.
והיום? ברזיל כבר תומכת בהקמת מדינת פלסטין, וגם אורוגואי, וגם ארגנטינה, ורק סגן השר איילון עוד עומד כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. מה קרה כאן? לאן נעלמה הידידות ההיא? למה הם נטשו אותנו לאנחות? בעצם, הדרום אמריקאים לא כל כך השתנו. בשנת 1947 הם תמכו בחלוקת הארץ הזאת לשתי מדינות, וגם היום הם תומכים באותו העיקרון. (אם משהו, היום הם מוכנים להעניק לישראל יותר שטח מאשר ב-1947, ולפלסטינים – הרבה פחות).
מי שהשתנה מאד מאד היא מדינת ישראל. מי שלפני שישים וארבע שנים נאבקו למען יחליט האו"ם על חלוקת הארץ ויצאו לרקוד לילה שלם משמחה ברחובות תל אביב כשהחליט האו"ם כך, נאבקים היום בשיניים ובציפורניים למען לא יחליט האו"ם שוב על חלוקה. רק לא חלוקה, למען השם! אדוני השגריר, אולי אולי הפעם אתה מוכן לעשות עימנו חסד גדול ולהצביע "לא"? אנא, אנא ממך...
בשבוע שעבר יצא סגן החוץ דני איילין (כן, זה הדיפלומט הלא דיפלומטי שאוהב להשפיל שגרירים על ידי הושבתם על כסא נמוך) דחוף ובהול אל ועידת מדינות אמריקה באל סלוודור, בניסיון אחרון לבלום את הסחף בקרב מדינות אמריקה הלטינית, אשר בזו אחר זו מודיעות על כוונתן להכיר במדינת פלסטין ולהצביע כך בהצבעה הגורלית הצפויה בעצרת האו"ם בספטמבר השנה.
זה קצת מזכיר אירועים היסטוריים. גם בשנת 1947 התרוצצו נציגיה של המדינה בדרך, מדינת ישראל שטרם קמה, בין ארצות אמריקה הלטינית וגייסו במרץ ובמאמצים אדירים את תמיכתן לקראת הצבעה גורלית בעצרת האו"ם. אז הוכתרו המאמצים בהצלחה גדולה. ראש המשלחת הציונית אבא אבן, שר החוץ לעתיד, הצליח לארגן את שגרירי אמריקה הלטינית באו"ם לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית לחלוקת שטחה של פלסטינה (א"י) המנדטורית לשתי מדינות, יהודית וערבית. בלעדי הגוש הזה של מדינות אמריקה הלטינית, תכנית החלוקה לא היתה עוברת ואולי מדינת ישראל כלל לא הייתה קמה. מדינת ישראל הכירה תודה מקרב לב לשגרירים שנטלו חלק מרכזי במאמץ - אוסוולדו ארניה מברזיל ואנריקה פברגט מאורוגואי וחורחה גרנדוס מגואטמלה. רחובות נקראו על שמם בערים וכפרים ברחבי ישראל, וגם מצבות זיכרון הוקמו לידידים האלה שעמדו לצידה של ישראל כאשר נזקקה להם.
והיום? ברזיל כבר תומכת בהקמת מדינת פלסטין, וגם אורוגואי, וגם ארגנטינה, ורק סגן השר איילון עוד עומד כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. מה קרה כאן? לאן נעלמה הידידות ההיא? למה הם נטשו אותנו לאנחות? בעצם, הדרום אמריקאים לא כל כך השתנו. בשנת 1947 הם תמכו בחלוקת הארץ הזאת לשתי מדינות, וגם היום הם תומכים באותו העיקרון. (אם משהו, היום הם מוכנים להעניק לישראל יותר שטח מאשר ב-1947, ולפלסטינים – הרבה פחות).
מי שהשתנה מאד מאד היא מדינת ישראל. מי שלפני שישים וארבע שנים נאבקו למען יחליט האו"ם על חלוקת הארץ ויצאו לרקוד לילה שלם משמחה ברחובות תל אביב כשהחליט האו"ם כך, נאבקים היום בשיניים ובציפורניים למען לא יחליט האו"ם שוב על חלוקה. רק לא חלוקה, למען השם! אדוני השגריר, אולי אולי הפעם אתה מוכן לעשות עימנו חסד גדול ולהצביע "לא"? אנא, אנא ממך...
