השני לנובמבר - והרביעי
בשבוע שעבר חלף לו בשקט ה-2 בנובמבר – 94 שנים מאז אותו היום בשנת 1917 כאשר ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, חתם על המסמך הידוע בהיסטוריה הציונית בשם "הצהרת בלפור". היו זמנים בהם צוין היום הזה בטכסים וחגיגות נלהבות בקרב היהודים שחיו בארץ הזאת ובהפגנות מחאה זועמות של שכניהם הערבים – אך מאז קרו עוד כמה וכמה דברים ונוספו עוד כמה וכמה תאריכים ראויים לציון בשמחה ו/או בזעם, והצהרת בלפור נדחקה אי שם לשוליים. וראוי אולי לנצל את ההזדמנות ולהזכיר אותה שוב.
"מסמך קצר בעל חשיבות היסטורית מרובה. "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - אבל "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". ("בפלסטינה" נכתב במקור האנגלי, ובתרגום לעברית נכתב כמעט תמיד "ארץ ישראל", וההבדל אינו לשוני בלבד).
בכוונת מכוון לא נתנו הבריטים הסבר מפורט מה זה בדיוק "בית לאומי" והשאירו בכך מעט "עמימות קונסטרוקטיבית". אך לאיש לא היה ספק כי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 אכן קם והיה למציאות הבית הלאומי הזה (באותו שלב, אגב, ממשלת הוד מלכותו כבר לא ממש ראתה זאת בעין יפה). ומה עם החצי השני? מי הציוני – ולו הנלהב ביותר - שיעז לבוא ולטעון כי מאז 1917 לא נפגעו ולו כהוא זה זכויותיהן של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל?
איך לבנות ולקיים בארץ הזאת בית לאומי ליהודים מבלי לפגוע בזכויות הערבים? איך להגן על זכויות הערבים בלי לפגוע בבית הלאומי היהודי? איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להיכנס למים ולהישאר יבש? הבריטים ניסו לשמור על המאזן הבלתי אפשרי במשך שלושים שנה של מריבות וסכסוכים ושפיכות דמים, ובסוף הרימו ידיים ועזבו. אחר כך אף אחד לא ממש ניסה לאזן בין הדברים, והיו הרבה הרבה סכסוכים ומלחמות והרבה סבל, והתפיסה המקובלת הייתה של משחק סכום אפס, מה שטוב לנו רע להם ומה שטוב להם רע לנו ונשכים להרגם לפני שיהרגו הם אותנו.
ואז, לרגע אחד של תקווה, נדמה היה שהכללים השתנו. בטכס שנערכת על מדשאת הבית הלבן לחצו מנהיג ישראלי ומנהיג פלסטיני ידיים וחתמו על מסמך בו נאמר כי "ממשלת ישראל וארגון השחרור הפלסטיני מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי ". וראש הממשלה שהיה למדינת ישראל באותו זמן חתם על המסמך הזה ולקח אותו ברצינות וניסה לממש אותו הלכה למעשה והתכוון להגיע להסכם קבע, הסכם שלום עם הפלסטינים, עד לתאריך שנקבע בהסכם שעליו חתם – לא יאוחר מחודש מאי 1999.
אבל הוא לא זכה לראות את היום הזה. ברביעי בנובמבר 1995, שבעים ושמונה שנים ועוד יומיים לאחר שפורסמה הצהרת בלפור, רעמו שלוש יריות אקדח בכיכר שבה הסתיימה זה עתה עצרת שלום גדולה. ראש הממשלה הישראלי הראשון (והיחיד עד היום) שבאמת רצה והתכוון להביא לנו שלום עם שכנינו הפלסטינים שילם על כך בחייו. וחודש מאי 1999 עבר בלי הסכם קבע ובלי מדינה פלסטינית. והכיבוש נמשך ולמעשה גם הוחרף, וההתנחלויות התרחבו, והפיגועים וההפצצות ושפיכות דמים ועוד שפיכות דמים משני הצדדים.
ושוב חזרנו למשחק של סכום אפס, ולהלחם ולהלחם ללא תוחלת ולהרוג ולהיהרג ולהיכנס לנדודים במנהרה אפלה בלי שמץ של אור לפנינו. תשעים וארבע שנים לאחר הצהרת בלפור ושש עשרה שנה אחרי רצח רבין החליטה ממשלת ישראל להעניש את הפלסטינים על חוצפתם לבקש מעמד מדינה בארגון אונסק"ו ולבנות עוד 2000 יחידות דיור השמורות למתנחלים יהודים בלבד, על חלקות קרקע שמדינת ישראל הכריזה עליהן כ"אדמות מדינה" וכך הפקיעה אותן מהפלסטינים. (""בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל" – מי עוד זוכר?).
השבוע קיים ד"ר יובל שטייניץ, פילוסוף ידוע מאוניברסיטת חיפה המכהן כשר האוצר של מדינת ישראל, ביקור לבבי במיוחד בהתנחלות קרית ארבע (כן, אותה ההתנחלות בה עולים לרגל לאחוזת הקבר של ברוך גולשטיין שבלב פארק מאיר כהנא) וציין כמה הוא שמח ומאושר להגביר ולהגדיל את התקציבים הממשלתיים המגיעים להתנחלויות בכלל ולקריית ארבע בפרט. ועוד ציין ד"ר שטייניץ במהלך ביקורו בקרית ארבע כי "יהיה זה מוזר אם תמשיך מדינת ישראל להעביר כספים לאונסק"ו".
הרבה פחות מוזר שחברו לממשלה של שטייניץ, שר החוץ אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בישראל, ישגר את שגרירו באו"ם לפגוש את מרין לה-פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בצרפת (אולי לאחל לה שתגיע גם היא להיות שרת חוץ?)
במוצאי שבת הבאה, ה-12 בנובמבר, בשעה 7.30 בערב,יתכנסו בכיכר רבין בתל אביב האנשים שזוכרים את יצחק רבין ואת מה שיצחק רבין מסמל ועל מה הוא הקריב את חייו. האנשים שחושבים שמדינת ישראל יכולה עדיין לשנות כיוון, לעלות על דרך השלום ולהמשיך בה.
בשבוע שעבר חלף לו בשקט ה-2 בנובמבר – 94 שנים מאז אותו היום בשנת 1917 כאשר ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, חתם על המסמך הידוע בהיסטוריה הציונית בשם "הצהרת בלפור". היו זמנים בהם צוין היום הזה בטכסים וחגיגות נלהבות בקרב היהודים שחיו בארץ הזאת ובהפגנות מחאה זועמות של שכניהם הערבים – אך מאז קרו עוד כמה וכמה דברים ונוספו עוד כמה וכמה תאריכים ראויים לציון בשמחה ו/או בזעם, והצהרת בלפור נדחקה אי שם לשוליים. וראוי אולי לנצל את ההזדמנות ולהזכיר אותה שוב.
"מסמך קצר בעל חשיבות היסטורית מרובה. "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - אבל "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". ("בפלסטינה" נכתב במקור האנגלי, ובתרגום לעברית נכתב כמעט תמיד "ארץ ישראל", וההבדל אינו לשוני בלבד).
בכוונת מכוון לא נתנו הבריטים הסבר מפורט מה זה בדיוק "בית לאומי" והשאירו בכך מעט "עמימות קונסטרוקטיבית". אך לאיש לא היה ספק כי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 אכן קם והיה למציאות הבית הלאומי הזה (באותו שלב, אגב, ממשלת הוד מלכותו כבר לא ממש ראתה זאת בעין יפה). ומה עם החצי השני? מי הציוני – ולו הנלהב ביותר - שיעז לבוא ולטעון כי מאז 1917 לא נפגעו ולו כהוא זה זכויותיהן של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל?
איך לבנות ולקיים בארץ הזאת בית לאומי ליהודים מבלי לפגוע בזכויות הערבים? איך להגן על זכויות הערבים בלי לפגוע בבית הלאומי היהודי? איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להיכנס למים ולהישאר יבש? הבריטים ניסו לשמור על המאזן הבלתי אפשרי במשך שלושים שנה של מריבות וסכסוכים ושפיכות דמים, ובסוף הרימו ידיים ועזבו. אחר כך אף אחד לא ממש ניסה לאזן בין הדברים, והיו הרבה הרבה סכסוכים ומלחמות והרבה סבל, והתפיסה המקובלת הייתה של משחק סכום אפס, מה שטוב לנו רע להם ומה שטוב להם רע לנו ונשכים להרגם לפני שיהרגו הם אותנו.
ואז, לרגע אחד של תקווה, נדמה היה שהכללים השתנו. בטכס שנערכת על מדשאת הבית הלבן לחצו מנהיג ישראלי ומנהיג פלסטיני ידיים וחתמו על מסמך בו נאמר כי "ממשלת ישראל וארגון השחרור הפלסטיני מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי ". וראש הממשלה שהיה למדינת ישראל באותו זמן חתם על המסמך הזה ולקח אותו ברצינות וניסה לממש אותו הלכה למעשה והתכוון להגיע להסכם קבע, הסכם שלום עם הפלסטינים, עד לתאריך שנקבע בהסכם שעליו חתם – לא יאוחר מחודש מאי 1999.
אבל הוא לא זכה לראות את היום הזה. ברביעי בנובמבר 1995, שבעים ושמונה שנים ועוד יומיים לאחר שפורסמה הצהרת בלפור, רעמו שלוש יריות אקדח בכיכר שבה הסתיימה זה עתה עצרת שלום גדולה. ראש הממשלה הישראלי הראשון (והיחיד עד היום) שבאמת רצה והתכוון להביא לנו שלום עם שכנינו הפלסטינים שילם על כך בחייו. וחודש מאי 1999 עבר בלי הסכם קבע ובלי מדינה פלסטינית. והכיבוש נמשך ולמעשה גם הוחרף, וההתנחלויות התרחבו, והפיגועים וההפצצות ושפיכות דמים ועוד שפיכות דמים משני הצדדים.
ושוב חזרנו למשחק של סכום אפס, ולהלחם ולהלחם ללא תוחלת ולהרוג ולהיהרג ולהיכנס לנדודים במנהרה אפלה בלי שמץ של אור לפנינו. תשעים וארבע שנים לאחר הצהרת בלפור ושש עשרה שנה אחרי רצח רבין החליטה ממשלת ישראל להעניש את הפלסטינים על חוצפתם לבקש מעמד מדינה בארגון אונסק"ו ולבנות עוד 2000 יחידות דיור השמורות למתנחלים יהודים בלבד, על חלקות קרקע שמדינת ישראל הכריזה עליהן כ"אדמות מדינה" וכך הפקיעה אותן מהפלסטינים. (""בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל" – מי עוד זוכר?).
השבוע קיים ד"ר יובל שטייניץ, פילוסוף ידוע מאוניברסיטת חיפה המכהן כשר האוצר של מדינת ישראל, ביקור לבבי במיוחד בהתנחלות קרית ארבע (כן, אותה ההתנחלות בה עולים לרגל לאחוזת הקבר של ברוך גולשטיין שבלב פארק מאיר כהנא) וציין כמה הוא שמח ומאושר להגביר ולהגדיל את התקציבים הממשלתיים המגיעים להתנחלויות בכלל ולקריית ארבע בפרט. ועוד ציין ד"ר שטייניץ במהלך ביקורו בקרית ארבע כי "יהיה זה מוזר אם תמשיך מדינת ישראל להעביר כספים לאונסק"ו".
הרבה פחות מוזר שחברו לממשלה של שטייניץ, שר החוץ אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בישראל, ישגר את שגרירו באו"ם לפגוש את מרין לה-פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בצרפת (אולי לאחל לה שתגיע גם היא להיות שרת חוץ?)
במוצאי שבת הבאה, ה-12 בנובמבר, בשעה 7.30 בערב,יתכנסו בכיכר רבין בתל אביב האנשים שזוכרים את יצחק רבין ואת מה שיצחק רבין מסמל ועל מה הוא הקריב את חייו. האנשים שחושבים שמדינת ישראל יכולה עדיין לשנות כיוון, לעלות על דרך השלום ולהמשיך בה.
