"יש שופטים בירושלים!"
לפני שבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני "מקור ראשון" כתבה המהללת את מאמציו של שר המשפטים יעקב נאמן להכניס שינויים מהותיים בהרכבו ודרכו של בית המשפט העליון. לכתבה צורפה קריקטורה המתארת את נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש צועקת בזעם ותסכול כאשר השר נאמן מזיז כלים במהלכים מתוחכמים על לוח השחמט.
אבל לא כל המהלכים מצליחים. השבוע לשכת עורכי הדין בחרה את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים שלא לרוחם של השר נאמן וחבריו מן הימין. לא שזה מרתיע אותם – עכשיו הם מנסים להעביר חוק שישנה את החלטת לשכת עורכי הדין ויכפה עליה לקיים בחירות חדשות ולבחור נציגים אחרים אשר בהם רוצה הממשלה... האם כך נראה משחק שחמט? זה מזכיר יותר התאגרפות בלי כללים.
יעקב כץ, מראשי המתנחלים בשטחים הכבושים וחבר כנסת מסיעת האיחוד הלאומי, יזם חוק שעל פיו השופט אשר גרוניס - הממעט להתערב במעשיהם של הממשלה והצבא - יהיה הנשיא הבא של בית המשפט העליון. "זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה בבית המשפט מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל אביבית" אמר כץ. "בכל הסקרים האמון בבית המשפט העליון הוא עלוב וקטן. רק השמאל והערבים מביעים בו אמון, העם היהודי רוחש לו בוז".
במקרה או לא במקרה, באותו עיתון בו פרסם ח"כ כץ את הגיגיו, פורסמה עוד ידיעה על אותו בית המשפט העליון עצמו. התאומים מוחמד ומחמוד עטון, חיים בשכונת ואדי חומוס שהיא חלק מצור באחר שהוא חלק ממזרח ירושלים. כידוע, במזרח ירושלים יכולים פלסטינים לגור רק אם משרד הפנים של מדינת ישראל העניק להם מעמד של תושבי קבע. מעמד כזה סירב משרד הפנים להעניק לשני התאומים הצעירים, למרות שאביהם הוא תושב קבע בירושלים כדת וכדין. מאז 2008 נאבק אחמד עטון, אביהם של התאומים, על מעמדם של בניו – אך בית המשפט העליון דן בעניין והחליט שהתאומים לא יזכו למעמד קבע.
אכן, נשיאת בית המשפט דורית בייניש קבעה כי לא יתכן פיצול בתוך משפחה, לאב זכות תושבות במקום מגוריו ולילדיו אין זכות לגור באותו מקום – אך היא נותרה במיעוט. השופט גרוניס, הנשיא המיועד לבית המשפט קבע יחד עם חברו אדמונד לוי כי פיצול כזה במשפחה יתכן גם יתכן, "כדי לא לקבוע תקדים".
"עכשיו הילדים שלי יהיו בכלא בתוך הבית. כל שוטר יוכל בכל רגע לעצור אותם. הם לא יוכלו לצאת, לא ללמוד, לא לעבוד, לא להתחתן." אמר האב, שתקוותו האחרונה נכזבה.
אם כך החליט "בית משפט הנוטה שמאלה", מה היה מחליט בית משפט הנוטה לימין?
***
בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא חלק מהממסד השלטוני. יש לו שותפות אינטרסים ומערכת ערכים משותפת עם הממשלה, ועם הכנסת, ועם צה"ל ועם השב"כ והמוסד. הוא פועל על פי חוקי הכנסת (אם כי יש לו סמכות נרחבת לפרש אותם) ויוצא מהנחה שפעולות הממשלה ומדיניותה הם לגיטימיים (אלא אם הוכח ההיפך בבירור). שופטיו מאד לא ירצו לנקוט בשום צעד שיהווה (או יראה) פגיעה בביטחון המדינה או ערעור יסודות המפעל הציוני.
אבל שופטי בית המשפט העליון הם גם חלק מהממסד המשפטי הבינלאומי, יחד עם שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית ושופטי בית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג ושופטי בית הדין הבינלאומי בהאג והמרצים למשפטים בפקולטות היוקרתיות ברחבי אמריקה ואירופה, והם מאד לא רוצים לעשות צעד שיהיה (או יתפרש) כפגיעה בעקרונות השוויון והדמוקרטיה כפי שהתגבשו במדינות הדמוקרטיות המערביות בחמישים השנה האחרונות.
אז מה עושים השופטים? הם מסתכלים לכאן ומסתכלים לכאן מתפשרים לכאן ומתפשרים לכאן. מיד לאחר המלחמה בשנת 1967 החליט מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון אז, שבית המשפט יקבל וידון בעתירות של תושבים פלסטינים מן השטחים שזה עתה נכבשו ויעביר ביקורת שיפוטית על מעשיו של הצבא. אך בית המשפט החליט גם שעתירות כאלה לא יוכלו להתבסס על אמנת ג'נבה הרביעית, וכי מדינת ישראל אינה מחויבת לנהוג לפי האמנה הזאת לכל פרטיה ודקדוקיה אלא רק על פי "העקרונות ההומניטריים" שלה.
כך, למשל, קבע בית המשפט כי מדינת ישראל אינה מחויבת לסעיף באמנת ג'נבה האוסר על מדינה כובשת להעביר ולישב את אזרחיה בשטח הכבוש – שכן קביעה שהייתה הופכת כל התנחלות באשר היא לבלתי חוקית, ויוצאת בהתנגשות חזיתית אל מול מדיניות הממשלה. התנחלויות קמו והתרחבו – באישורו בשתיקה ולעיתים במפורש של בית המשפט. כך למשל, כאשר במרס 1979 הוגשה עתירה נגד הפקעת קרקעות פלסטיניות לצורך הקמתה של התנחלות בית אל מצפון לרמאללה, הגיש אלוף הפיקוד תצהיר לבית המשפט כי "גם התנחלות אזרחית היא חלק ממערכת הביטחון של מדינת ישראל" ולכן ההפקעה דרושה לצרכי ביטחון. בית המשפט לא רצה לחלוק על חוות דעתו המקצועית של אלוף בצה"ל, וקיבל את עמדת המדינה. ראש הממשלה דאז מנחם בגין הצהיר בשמחה מעל במת הכנסת "יש שופטים בירושלים – ההתנחלויות הן חוקיות!" והיו אלה אנשי השמאל אשר רגזו מאד על בית המשפט.
אבל חצי שנה אחר כך, כאשר הוגשה עתירה נגד הפקעת קרקעות ליד שכם למען התנחלות אלון מורה, הגישו האלוף במיל. מתי פלד ורב אלוף במיל. חיים בר לב חוות דעת ביטחונית נגדית לזו של האלוף המכהן וקבעו שהתנחלויות אינן משרתות את הביטחון ורק מעמיסות עליו עומס נוסף. ובית המשפט קיבל את דעתם וקבע שאסור להפקיע קרקעות פרטיות לצורך הקמת התנחלויות, ואת הקרקעות שהופקעו יש להחזיר מיד לבעליהם. ומהרו הפעם אנשי השלום להכריז "יש שופטים בירושלים", ולרגע נבהלו המתנחלים ותומכיהם. אבל עד מהרה מצאה המדינה שיטות להכריז הרבה הרבה קרקעות כאדמות מדינה, תוך שימוש יצירתי בכל מיני חוקים שנותרו מהתקופה העותמנית, וגם אם היו במשך דורות בידי חקלאים פלסטינים הרי הם אדמות מדינה וייעודן להקים עליהן התנחלויות ישראליות, וכל זה חוקי לחלוטין לטעמו של בג"צ...
ומאוחר יותר התעוררה שאלת חומת ההפרדה (או גדר ההפרדה או מכשול ההפרדה וכל יתר שמותיו), והגיעה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג. ושם קבעו השופטים כי אמנת ג'נבה כן חלה ומחייבת את מדינת ישראל, ואסור לישראל להקים חומת הפרדה בתוכו של שטח כבוש, בצורה החוסמת לכפריים פלסטינים את הגישה לאדמותיהם. אם רוצה ישראל להקים גדר גבול כדי לגונן על גבולותיה, המקום הנכון והמתאים הוא על הקו הירוק, גבול 1967, גבולה הבינלאומי המוכר של מדינת ישראל. ואז באו שופטי בג"צ וקבעו פסק דינם השונה באותו ענין, וקבעו שלהקים חומת הפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית כן מותר כשלעצמו, אבל הפגיעה בפלסטינים צריכה להיות מידתית. ולכן קבעו השופטים שבמקומות מסוימים צריך להזיז את הגדר ולהחזיר לפלסטינים (חלק מן) השטח שנגזל מהם. וזעקו אנשי הימין חמס על בית המשפט השמאלני העוזר לערבים ופוגע בביטחון, ושלטונות הצבא לא מיהרו לבצע את ההחלטה והגיעו עד סף בזיון בית המשפט, ובסוף בכל זאת הזיזו את הגדר והחומה בכמה מקומות, ולחקלאים המסוימים שזאת אדמתם זהו בהחלט הבדל משמעותי ביותר.
ובינתיים נושא אחר לגמרי: זוג ישראלים מהמעמד הבינוני בשם קעדאן בקשו לקנות בית בישוב חדש – ונענו בשלילה בגלל היותם ערבים. וכאשר הם עתרו לבג"צ, השיבו רשויות המדינה לשופטים במפורש ובכנות כי אכן מדובר כאן בהקמת ישוב ליהודים בלבד ולערבים אין בו מקום, ואין כאן רבותא משום שהקמת ישובים ליהודים בלבד הייתה מאז ומתמיד מאבני היסוד של התנועה הציונית. ואמר אז נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק "זאת ההחלטה הקשה בחיי" אבל אחרי שנים של התחבטות החליט בכל זאת לקבל את העתירה ולחייב את רשויות המדינה לאפשר לזוג קעדאן לקנות בית, כמו כל אזרח ישראלי אחר בלי הבדל דת, גזע ולאום. ולקח לבני הזוג עוד כמה שנים ומאבקים בירוקרטיים עד שיכלו להיכנס לביתם. אבל בינתיים מצאו הרשויות שיטה חדשה – יש ועדות קבלה והן מוסמכות לדחות את מי שרוצה לקנות בית בישוב כי "אינם מתאימים למרקם החברתי", והשיטה הזאת זכתה לאישור בחוק שהועבר לאחרונה בכנסת. עתירות המערערות על חוקיות השיטה הזאת עדיין תלויות ועומדות בבג"צ...
ועלתה השאלה של שיטות החקירה שנוהג בהן שירות הביטחון הכללי, ובמשך שנים כאשר פנו עורכי דינם של נחקרים פלסטינים וטענו כי לקוחותיהם עוברים עינויים סרב בית המשפט לדון בעתירה בטיעונים טכניים שונים ומשונים, וכאשר הגישו ארגוני זכויות אדם עתירה כוללת על העינויים ("לחץ פיזי מתון") נמשך ונסחב בה הדיון במשך שנים ולא הגיע לכלל הכרעה, וראשי השב"כ רמזו רמיזות חדות כי אם יתערבו השופטים בשיטות החקירה יהיו הם אחראים ואשמים לכל גל מעשי הטרור שיתרחש. ובאותה תקופה נהג נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק להתארח כל שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית בארצות הברית, וסטודנטים שם התכוונו לקיים הפגנת מחאה נגד "השופט העליון המאפשר עינויים". ובמאמץ רב מנעו ראשי הפקולטה את ההפגנה ואת הבושה לאורח הכבוד שלהם, אך זמן קצר לאחר שובו של ברק לירושלים קיבל בית המשפט העליון את עתירת ארגוני זכויות האדם ואסר על השב"כ להשתמש בשיטות של "לחץ פיזי מתון" אשר נוגדות את החוק הבינלאומי. (מאוחר יותר המציא השב"כ שיטות שונות במעט מאלה שעליהן הטיל בג"צ איסור...)
ושוב חזרה לפתחו של בג"צ שאלת ההתנחלויות. ארגוני שלום וזכויות אדם אספו והביאו הוכחות שלמרות השפע הגדול של "אדמות מדינה" שעמדו לרשותם הרשו לעצמם המתנחלים לתפוס אדמות פרטיות של פלסטינים, ללא הפקעה וללא הליך כלשהו – שוד וגזל,פשוטו כמשמעו. והחליט בית המשפט שעל ההתנחלויות האלה להתפנות, ובמיוחד קבע כי התנחלות מיגרון שהפכה סמל ודגל לתנועת ההתנחלות חייבת להתפנות עד מרס 2012. ועל כך זעקו והזדעקו המתנחלים ותומכיהם, ואיימו במרי אזרחי ואלימות בקנה מידה גדול והרב הרבה תגי מחיר, ושר החוץ ליברמן כבר הודיע שאם יבוצע צו בית המשפט במיגרון הוא יפרוש מן הממשלה ויערער את יציבותה. ואולי לכן נוצר מבחינת ממשלת נתניהו מצב חירום ודחיפות מיוחדת לשנות עוד לפני מרס 2012 את הרכבו ודרך פעולתו של בית המשפט העליון.
***
אז מי אתה, בג"צ, בית המשפט העליון של מדינת ישראל? המגן האחרון שנותר לדמוקרטיה וזכויות האדם או בסך הכול "השוטר הטוב" במשחק תפקידים שמשחקת מדינת ישראל בפני העולם? או גם וגם, קצת מזה וקצת מזה ולא בדיוק זה או זה? בית המשפט העליון מביט כל הזמן לשני כיוונים, מתחשב התחשבויות שונות ומנוגדות, ומגיע לכל מיני פשרות שהן לפעמים פשרות רקובות. הרבה שנים, גם ממשלת ישראל רצתה שיהיה בית משפט כזה וגם הפיקה ממנו לא מעט תועלת. "יש שופטים בירושלים" אפשר להכריז רק כאשר בעולם לוקחים ברצינות את השופטים האלה.
אבל באו ימים אחרים וזמירות אחרות וימין אחר – ימין שאינו מתבייש ואינו נבוך ואינו מרגיש צורך לשים מסכה על הפנים, ממשלה אשר בה מכהן אביגדור ליברמן כדיפלומט הראשי ובכוונה תחילה מציבה אותו כפנים אשר מדינת ישראל מציגה כלפי העולם. ועכשיו רוצים שגם בית המשפט העליון ילך בתלם, ויסתכל רק לכיוון אחד, רק לכיוון הממשלה והכנסת והצבא והשב"כ והמוסד, יפנה עורף סוף סוף לקולגות באמריקה ובאירופה ולכל השטויות האלה שנקראות דמוקרטיה וזכויות אדם. ולשם כך מתחבלים תחבולות ומעקמים פרוצדורות ומשנים חוקים במהירות הבזק ורומסים כל מכשול והכול בגלוי ובמצח נחושה. לא עוד צביעות.
האם זה אפשרי? בהחלט זה אפשרי. נגמרו הימים בהם אפשר היה להגיד במדינת ישראל "לא יעלה על הדעת". הכול פתוח, הכול אפשרי. אפילו בית משפט עליון בצלמו ובדמותו של הרוב בכנסת ישראל הנוכחית. למה לא? גם בצפון קוריאה יש מוסד שנקרא בית משפט עליון. גם בסוריה.
