המנוולים שינו כאן את הכללים
כאשר קמה מדינת ישראל והקמתה הפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים, זה היה רק זמן קצר לאחר שבאירופה נעקרו וגורשו מיליוני אנשים מבתיהם ומארצות בהן חיו מאות שנים, מעשים שהיום היו נקראים "טיהור אתני" ואז בוצעו בסמכות וברשות ולפי החלטות רשמיות של המנצחים במלחמה שהתכנסו בועידת פוטסדאם בשנת 1945. בעיקר נעקרו וגורשו מבתיהם גרמנים במזרח אירופה (בשנת 1945 היתה הדעה המקובלת שכל מה שקורה לגרמנים הם הביאו על עצמם) אבל גם לא מעט פולנים ואוקראינים ובני עוד כמה וכמה עמים נעקרו בכח הזרוע מבתיהם...
ובשנה שבה קמה מדינת ישראל, וגם עוד כמה וכמה שנים אחר כך, הייתה מקובלת בארצות הברית של אמריקה הפרדה ואפליה על פי החוק בין לבנים ושחורים, וחלקים גדולים ומשמעותיים במערכת הפוליטית האמריקאית חשבו שכך בדיוק צריך להיות. ובאותן שנים גם חשבו רוב הצרפתים שאלג'יריה היא חלק מצרפת ותישאר שכזאת לנצח נצחים, ומליון וחצי מתנחלים צרפתים ישבו באלג'יריה וקיימו בה שליטה פוליטית וכלכלית, ולערבים באלגי'ריה הצרפתית לא היו זכויות אזרח ורק כל מיני רדיקלים וקיצונים בצרפת חשבו שזה לא בסדר. ולא במקרה, כאשר התמרדו הערבים האלה ופתחו במלחמת שחרור, ראתה צרפת במדינת ישראל הצעירה את בעלת הברית הטבעית והמובנת מאליה.
הרבה שנים לא היה כל כך קשה להיות להיות חברים במועדון המדינות הדמוקרטיות המערביות. תנאי הקבלה לא היו מאד נוקשים, ונורמות ההתנהגות של החברות האחרות במועדון לא היו כל כך שונות. אבל בשנות השישים זה התחיל להשתנות והדרכים החלו להיפרד ולפנות לכיוונים מנוגדים. אלג'יריה זכתה לעצמאות לאחר מלחמה קשה ואכזרית, וכל המושבות הצרפתיות והבריטיות והאחרות זכו לעצמאות, וכל רעיון הקולוניאליזם וההתנחלות בשטחו של עם אחר הפכו בלתי מקובלים ובלתי לגיטימיים. ובדרום ארצות הברית יצאו מרטין לותר קינג וחבריו השחורים וגם הלבנים למאבק קשה ואינטנסיבי ובסופו של דבר ניצחו, וחוקי ההפרדה והאפליה בין לבנים ושחורים בוטלו והאפליה הפכה בלתי חוקית ובלתי לגיטימית ונסללה הדרך שתוביל לכניסת נשיא שחור לבית הלבן ונקבעה נורמה מחייבת שכל המתגוררים תחת שלטונה של ממשלה חייבים להיות שותפים בבחירות בהן נבחרת הממשלה הזאת.
ובדיוק בזמן הזה, בשנות השישים בהן יצאו הסטודנטים להפגנות סוערות באירופה ואמריקה ונאבקו נגד מלחמת וייטנאם ונגד הממשל בצרפת, יצאה מדינת ישראל למלחמה של שישה ימים וכבשה שטחים בהם היא יושבת עד היום. וסגדה המדינה לצבאה המנצח ופורסמה סדרה של אלבומי ניצחון והרב הראשי של הצבא המנצח יצא לחפש מקומות קדושים בשטחים שנכבשו ולהריע בהם בתרועת שופרות. ותנועת ההתנחלות ב'ארץ אבותינו' החלה כבר למחרת הכיבוש, בעזרתם ותמיכתם האדיבה של שרים ממפלגת העבודה שלא הבינו שאת קברה הפוליטי של מפלגתם (ולא רק שלה) הם כורים. והאנשים שהבינו כבר אז את גודל הסכנה וגודל האסון ויצאו בלילה לכתוב על קירות תל אביב סיסמאות נגד הכיבוש שזה עתה החל נותרו במיעוט וקולם לא נשמע.
ומאז ועד היום מתרחב הפער ומדינת ישראל הפכה לכבשה השחורה במועדון הזה של המדינות הדמוקרטיות המערביות שאליו היא כל כך רוצה להשתייך. יותר ויותר, מי שמסתכל מבחוץ רואה את גולית הישראלי המשוריין ומולו עומד דוד הפלסטיני הקטן עם האבן ביד.
היה רגע של הפסקה בימיו של יצחק רבין - אדם שבילה את מרבית חייו במלחמות, אך גם כשעבר את גיל שבעים ניחן בגמישות מחשבתית ויכולת לבחון מחדש דברים בהם האמין כל חייו. כשראה שישראל מבודדת את עצמה לדעת, נכנסת למסלול של מלחמת נצח עם שכניה באזור ואבדן ידידיה בעולם, החליט יצחק רבין בנחישות לשנות כיוון וללחוץ את ידו של יאסר ערפאת ולהיכנס להסכם שעתיד היה להביא להקמת מדינת פלסטין לא יאוחר מחודש מאי 1999.
אבל אז רעמו שלושת היריות של המתנקש בכיכר, ובין כל ראשי הממשלה שכיהנו מאז הרצח לא קם יורש ליצחק רבין. מורשת רבין עדיין חיה בקרב בני הנוער שהגיעו לכיכר ביום שבת לפני שבוע, כדי לכבד את זכרו של האיש שנרצח כשהיו תינוקות או לא עדיין לא נולדו, ולהישבע אמונים לדרך שבה הלך בשנים האחרונות חייו ואשר למענה מת. אבל ישראל כמדינה הפנתה עורף ליצחק רבין ומורשתו ובחרה בדרך ההפוכה, בכל הכוח ישר אל התהום.
בסקר דעת קהל שנערך בישראל לפני מספר שנים תמכו כשישים אחוז מהנשאלים ברעיון של הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי. בינתיים זה עוד לא קרה, אבל ישראלים שמחים מאד לעובדה שקבוצות הכדורגל והכדורסל שלנו זוכות להשתתף באליפויות אירופיות. גם תחרות הזמר של האירוויזיון זוכה בישראל לתשומת לב ציבורית זהה לפחות לזאת במדינות שנמצאות ביבשת אירופה עצמה.
אבל כמה ישראלים היו רוצים לקבל את סמכות בית הדין האירופי לזכויות האדם היושב בשטרסבורג?
***
בנימין זאב הרצל היה מתפלא מאד לשמוע שפעם "קולוניאליזם" תהיה מלה גסה וכל מיני ציונים יכתבו מאמרים וגם ספרים בניסיון להוכיח שאין שום קשר ושום דמיון בין ציונות וקולוניאליזם. "Jewish Colonial Trust" היה שמו של המוסד הפיננסי שהקימה התנועה הציונית בתחילתה (כיום בנק לאומי לישראל). הרצל הקדיש זמן ומאמץ רבים למפגשים עם שר המושבות הבריטי וניסיונות לשכנע אותו שהציונות יכולה להיות בעלת ברית נאמנה לאימפריה הבריטית חובקת העולם. כאשר קמה התנועה הציונית היה ברור ומקובל, בעולם שנחשב אז נאור ותרבותי, שלאירופים יש זכות לתפוס שליטה ביתר חלקי העולם ולהתיישב בהם, עם או בלי הסכמתם של "הילידים". כאשר קמה מדינת ישראל והקמתה הפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים, זה היה רק זמן קצר לאחר שבאירופה נעקרו וגורשו מיליוני אנשים מבתיהם ומארצות בהן חיו מאות שנים, מעשים שהיום היו נקראים "טיהור אתני" ואז בוצעו בסמכות וברשות ולפי החלטות רשמיות של המנצחים במלחמה שהתכנסו בועידת פוטסדאם בשנת 1945. בעיקר נעקרו וגורשו מבתיהם גרמנים במזרח אירופה (בשנת 1945 היתה הדעה המקובלת שכל מה שקורה לגרמנים הם הביאו על עצמם) אבל גם לא מעט פולנים ואוקראינים ובני עוד כמה וכמה עמים נעקרו בכח הזרוע מבתיהם...
ובשנה שבה קמה מדינת ישראל, וגם עוד כמה וכמה שנים אחר כך, הייתה מקובלת בארצות הברית של אמריקה הפרדה ואפליה על פי החוק בין לבנים ושחורים, וחלקים גדולים ומשמעותיים במערכת הפוליטית האמריקאית חשבו שכך בדיוק צריך להיות. ובאותן שנים גם חשבו רוב הצרפתים שאלג'יריה היא חלק מצרפת ותישאר שכזאת לנצח נצחים, ומליון וחצי מתנחלים צרפתים ישבו באלג'יריה וקיימו בה שליטה פוליטית וכלכלית, ולערבים באלגי'ריה הצרפתית לא היו זכויות אזרח ורק כל מיני רדיקלים וקיצונים בצרפת חשבו שזה לא בסדר. ולא במקרה, כאשר התמרדו הערבים האלה ופתחו במלחמת שחרור, ראתה צרפת במדינת ישראל הצעירה את בעלת הברית הטבעית והמובנת מאליה.
הרבה שנים לא היה כל כך קשה להיות להיות חברים במועדון המדינות הדמוקרטיות המערביות. תנאי הקבלה לא היו מאד נוקשים, ונורמות ההתנהגות של החברות האחרות במועדון לא היו כל כך שונות. אבל בשנות השישים זה התחיל להשתנות והדרכים החלו להיפרד ולפנות לכיוונים מנוגדים. אלג'יריה זכתה לעצמאות לאחר מלחמה קשה ואכזרית, וכל המושבות הצרפתיות והבריטיות והאחרות זכו לעצמאות, וכל רעיון הקולוניאליזם וההתנחלות בשטחו של עם אחר הפכו בלתי מקובלים ובלתי לגיטימיים. ובדרום ארצות הברית יצאו מרטין לותר קינג וחבריו השחורים וגם הלבנים למאבק קשה ואינטנסיבי ובסופו של דבר ניצחו, וחוקי ההפרדה והאפליה בין לבנים ושחורים בוטלו והאפליה הפכה בלתי חוקית ובלתי לגיטימית ונסללה הדרך שתוביל לכניסת נשיא שחור לבית הלבן ונקבעה נורמה מחייבת שכל המתגוררים תחת שלטונה של ממשלה חייבים להיות שותפים בבחירות בהן נבחרת הממשלה הזאת.
ובדיוק בזמן הזה, בשנות השישים בהן יצאו הסטודנטים להפגנות סוערות באירופה ואמריקה ונאבקו נגד מלחמת וייטנאם ונגד הממשל בצרפת, יצאה מדינת ישראל למלחמה של שישה ימים וכבשה שטחים בהם היא יושבת עד היום. וסגדה המדינה לצבאה המנצח ופורסמה סדרה של אלבומי ניצחון והרב הראשי של הצבא המנצח יצא לחפש מקומות קדושים בשטחים שנכבשו ולהריע בהם בתרועת שופרות. ותנועת ההתנחלות ב'ארץ אבותינו' החלה כבר למחרת הכיבוש, בעזרתם ותמיכתם האדיבה של שרים ממפלגת העבודה שלא הבינו שאת קברה הפוליטי של מפלגתם (ולא רק שלה) הם כורים. והאנשים שהבינו כבר אז את גודל הסכנה וגודל האסון ויצאו בלילה לכתוב על קירות תל אביב סיסמאות נגד הכיבוש שזה עתה החל נותרו במיעוט וקולם לא נשמע.
ומאז ועד היום מתרחב הפער ומדינת ישראל הפכה לכבשה השחורה במועדון הזה של המדינות הדמוקרטיות המערביות שאליו היא כל כך רוצה להשתייך. יותר ויותר, מי שמסתכל מבחוץ רואה את גולית הישראלי המשוריין ומולו עומד דוד הפלסטיני הקטן עם האבן ביד.
היה רגע של הפסקה בימיו של יצחק רבין - אדם שבילה את מרבית חייו במלחמות, אך גם כשעבר את גיל שבעים ניחן בגמישות מחשבתית ויכולת לבחון מחדש דברים בהם האמין כל חייו. כשראה שישראל מבודדת את עצמה לדעת, נכנסת למסלול של מלחמת נצח עם שכניה באזור ואבדן ידידיה בעולם, החליט יצחק רבין בנחישות לשנות כיוון וללחוץ את ידו של יאסר ערפאת ולהיכנס להסכם שעתיד היה להביא להקמת מדינת פלסטין לא יאוחר מחודש מאי 1999.
אבל אז רעמו שלושת היריות של המתנקש בכיכר, ובין כל ראשי הממשלה שכיהנו מאז הרצח לא קם יורש ליצחק רבין. מורשת רבין עדיין חיה בקרב בני הנוער שהגיעו לכיכר ביום שבת לפני שבוע, כדי לכבד את זכרו של האיש שנרצח כשהיו תינוקות או לא עדיין לא נולדו, ולהישבע אמונים לדרך שבה הלך בשנים האחרונות חייו ואשר למענה מת. אבל ישראל כמדינה הפנתה עורף ליצחק רבין ומורשתו ובחרה בדרך ההפוכה, בכל הכוח ישר אל התהום.
