אין-כיבוש ועוקבי מים
כאשר תושבי עין אל חילווה, קהילה פלסטינית קטנה בבקעת הירדן, מטים את אוזניהם לקרקע, הם יכולים לשמוע את פכפוך המים העוברים בצינורות מתחת - צינורות שאליהם אין להם גישה. מי המעין הסמוך, מעיין אשר עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות ואף נתן לה את שמה - "עין אל חילווה" פירושו בערבית "המעיין המתוק".
השם עדיין ישנו - אבל המעיין עצמו, כמו כמעט כל מקורות המים בעמק הירדן, נלקח על ידי "מקורות", חברת המים הממשלתית של מדינת ישראל. המעיין המתוק כבר סגור ומוקף גדרות, והותקנו משאבות יעילות לתעל עד לטיפה האחרונה אל תוך מערכת הצינורות.
האם אי אפשר לחבר לפחות אחד מהצינורות האלה אל הקהילה של עין אל חילווה, הנמצאת כל כך קרוב? בהחלט לא, מבחינתם של פקידי המינהל האזרחי של הממשל הצבאי של צבא ההגנה של מדינת ישראל. ככל הדבר נוגע לאנשים אלה, עין אל חילווה הוא אחד מבין כמה כפריים ערבים בעייתיים שפשוט לא היו צריכים להיות קיימים במקום הזה - כלומר, בבקעת הירדן, שעליה הכריזו כל ממשלות ישראל מאז 1967 כעל אזור בטחוני שצריך להישאר באופן קבוע תחת שלטון ישראל. וכך, אנשי הממשל לא חוסכים כל מאמץ כדי לתת לתושבים האלה להבין,בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הם מהווים מטרד ויהיה זה נחמד מאד מצדם פשוט להסתלק משם.
בלעדי המעיין שלהם נאלצים אנשי עין אל חילווה להביא מים בעוקבים רתומים לטרקטורים, ממרחק של לא פחות מעשרים וחמישה קילומטרים - דרך מסורבלת ויקרה מאד לספק מים לעצמם ולבעלי החיים שלהם. מטר מעוקב של המים שמגיעים בדרך הזאת עולה פי עשרה ויותר ממה שמשלמים מי שיש להם זכות להתבר לאספקת מים מהצינור.
תושבי עין אל חילווה, אשר חיים בחלק הכי חם של הארץ הזאת, אינם יכולים להרשות לעצמם את המותרות של מקלחת לרענן גוף מזיע. ובכל זאת, הם ממשיכים ונצמדים בעקשנות אל חלקת הקרקע הקטנה שלהם.
לפני שבוע, החל הצבא בתרגיל. חיילים פשטו על עין אל חילווה, כמו על קהילות נוספות שונות הנמצאות במצב דומה, החרימו ולקחו משם את עוקבי המים ואת המים היקרים שבתוכם. ומה הנימוק שניתן? ישנו חשד כי העוקבים שימשו לביצוע עבירה פלילית. כלומר - "גניבת מים".
רוב כלי התקשורת לא ידעו ולא היה מאד אכפת להם מפריט החדשות הזה. כרגיל, היה זה גדעון לוי שחשף אותו מעל דפי "הארץ".
השופט לשעבר ורוחו של המלך
רצה המקרה, והגילוי של גדעון לוי על החרמת עוקבי המים ארעה בו זמנית עם הפרסום הבולט שניתן ללוי אחר לגמרי - אדמונד לוי, לשעבר שופט בית המשפט העליון ובשלב מוקדם יותר של הקריירה שלו סגן ראש העיר רמלה מטעם מפלגת הליכוד. אדמונד לוי מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לבחון את דרכים ואמצעים לתת בסיס משפטי קצת פחות רעוע למפעל ההתנחלויות.
נתניהו רצה לשים קץ, או לפחות למזער, את התופעה המביכה של בית המשפט העליון הפוסק שוב ושוב כי התנחלות זאת או אחרת אינה חוקית גם לפי החוק הישראלי, שהוא הרבה יותר מקל בנושאים אלה מאשר המשפט הבינלאומי. אך לא בטוח שראש הממשלה חזה שהשופט העליון לשעבר גם יפרסם מסמך אידיאולוגי מהדהד אשר כל קשר עימו עלול להביך לא במעט את ממשלת ישראל.
לא רק שהשופט הנכבד הכריז כי פשוט אין כיבוש והגדה המערבית (סליחה, "יהודה ושומרון") איננה שטח כבוש. לוי וחבריו לועדה הרחיקו לכת, במבצע מסובך של התפלפלות ולוליינות משפטית, וקבעו כי הצהרת בלפור שפורסמה בשנת 1917 עודנה בתוקף, תשעים וחמש שנה מאוחר יותר. לכן, ההבטחה החגיגית שניתנה על ידי ממשלת הוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי - "לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - שרדה ללא פגע את פירוק האימפריה הבריטית וכל השינויים ללא ספור שהתרחשו מאז בעולם בכלל ובאזור בפרט. ההבטחה של המלך ג'ורג' כנראה ממלאת את מקום ההבטחה האלוהית, אשר בעבר צוטטה לעתים קרובות בהקשרים כאלה. יפה וטהורה ובלתי ניתנת לשינוי, הבטחתו של המלך מספקת למדינת ישראל אישור ללא הגבלה לבנות התנחלויות בכל מקום שתחפוץ, כדי לקדם את צירופו של השטח אל הבית הלאומי היהודי.
השופט אדמונד לוי כנראה מעולם לא שמעתי על עין אל חילווה שבעמק הירדן ועל מצבם של תושביה. כמו רוב תושבי המדינה החמה הזאת בקיץ החם הזה, כאשר הוא קם בבוקר בו אישר את הדו"ח בחתימתו הוא ככל הנראה לקח מקלחת מרעננת, ולא הקדיש איזו מחשבה מיוחדת לפעולה הפשוטה הזאת. וכמו רבים אחרים לפניו שהשתמשו בהצהרת בלפור על מנת לחזק את טענות הציונות והלאומנות הישראלית, הוא התעלם בשקידה מההסתייגות שהוסיפה ממשלתו של המלך ג'ורג' אל ההבטחה להקים בית לאומי: "(...) וזאת בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות הקיימות בפלסטינה".
הפרות האחרונות בארץ האין-כיבוש
וכך, מצאנו את עצמנו, קבוצה של פעילים, מתכנסים בנקודת המפגש הקבועה ליד רכבת ארלוזורוב בתל אביב, ועוד קבוצה הגיעה מירושלים ואחרים ממקומות אחרים בארץ. שני מיניבוסים, כמה מכוניות פרטיות, בתוספת עוקב מים וכמה עשרות בקבוקים של מים מינרליים, כתרומה סמלית של סולידריות והזדהות – תוצאת מאמציו של יעקב מנור מכפר סבא, זרז בלתי נלאה של פעולות שותפות של ארגוני השלום.
למעשה, לא כל כך קשה כדי להגיע לבקעת הירדן, אם כי רק לעיתים רחוקות עולה הרעיון הזה על דעתו של התל אביבי הממוצע.בשנות התשעים של המאה שעברה הקדיש אריאל שרון משאבים עצומים ביצירת סדרה של "כבישי רוחב" החוצים את הגדה המערבית, במטרה מוצהרת להפוך את בקעת הירדן נגישה יותר. במשך רוב אורכו, השימוש בכביש כזה שמור לישראלים בלבד, והכפרים הפלסטינים שבצדדיו אינם מתחברים אליו. השיירה הקטנה שלנו לא התבלטה בקרב המתנחלים הנוסעים בכביש, ובמחסומים החיילים כמעט לא העיפו מבט כשעברנו.
הנהג מכליק את הרדיו, ואנו בעיצומו של דיון נוסף בשאלה האם אפשר וצריך לגייס את החרדים לצבא. אחד המתווכחים, קצין בכיר (מיל.) אומר: "כמה חרדים כבר התגייסו, ביחידות מיוחדות משלהם, והתוצאות היו מוצלחות בהחלט. גדוד נצח יהודה נפרס בבקעת הירדן ועשה שם עבודה מצוינת ...". "מה זה צריך להיות? תפסיק את הטינופת הזאת!" קוראת האישה שמאחורי הנהג,והוא מעביר לתחנה המשדרת מוסיקה קלאסית.
עמק הירדן. 41 מעלות, אבל לח פחות מאשר במישור החוף. עצירה קצרה במרכז קניות קטן. שורת מבנים, חנויות, כלוב מתכת מלא בקבוקי פלסטיק ריקים עם השלט "זה מטורף לא למחזר". כמה פעילים עומדים מתלבטים ליד הפתח של חנות משקאות קלים. "החנויות האלה מופעלות ככל הנראה בידי מתנחלים, אם אנחנו קונים כאן אנחנו עוזרים להם לגנוב את המים של הפלסטינים", אומר אחד הפעילים. המוכר בחנות מתערב בכעס: "אנחנו גונבים מים? אם אתם מדברים ככה, אני לא רוצה למכור לכם!". "מי בכלל רוצה לקנות ממך?". חילופי הגידופים ההדדיים נקטעים ואנו חוזרים למכוניות.
נסיעה קצרה מאוד משם, ואנחנו בעולם השלישי - ליתר דיוק, בחלק מוזנח ואומלל במיוחד של העולם השלישי. אוסף של בקתות וסככות עלובות, כמה בעלי חיים, חבל כביסה עם כמה חולצות ומכנסיים. זהו אבו אל עג'אג', אחד משישה מרכיבים של עיירה פלסטינית,הג'יפטליק. השם נגזר מ"צ'יפטליק", מלה טורקית שפירושה "אחוזה". בתקופה העות'מנית, האנשים כאן היו אריסים שהיו צריכים לשלם חלק גדול מהיבול שלהם לבעלי קרקעות עשירים. בכל זאת, הם לא נדרשו להתמודד עם הרבה מהקשיים שמעיקים על הצאצאים העכשוויים שלהם. מתברר כי מרכז הקניות שבו היינו זה עתה הינו מחוץ לתחום לפלסטינים המתגוררים סמוך כל כך, ועם זאת כל כך רחוק.
פתחי חודיראת מארגון סולידריות בקעת הירדן הגיע לשמש לנו כמארח ומדריך. "אתם רואים את כבלי החשמל העוברים מעל הבקתות? זה ממש מעל הראשים של מי שגרים כאן, אבל הם אינם מורשים להתחבר אליהם", הוא אומר. "אפילו בדרום אפריקה של האפרטהייד לא היה דבר כזה. הייתה הפרדה עמוקה בין השחורים ללבנים, אבל אפילו שם כולם התחברו לאותו צינור מים וכבל חשמלי".
חודיראת, לבבי ולבוש בקפידה, שייך לקבוצה ברת מזל יחסית בין התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן. "בקעת הירדן היא יותר מ 30 אחוזים של הגדה המערבית, אבל רק בכמה חלקים קטנים ממנה הפלסטינים הם בכלל נסבלים מבחינת השלטונות. ישנה מובלעת יריחו וכמה מובלעות קטנות אחרות. עיירת הולדתי, ברדלה, היא אחת מהן. שם אנו לחוצים וחנוקים, אבל לפחות אנחנו יכולים לבנות בתים מוצקים. האנשים כאן פשוט לא יכול לעשות את זה, הם חשופים להטרדות בלתי פוסקת, חייהם הם גיהינום". למעשה, בעבר התגוררו ב ג'יפטליק הרבה יותר פלסטינים. בשנת 1967 גורשו אלפים מזרחה מזרחה, אל מעבר לנהר הירדן, ומאות בתים נהרסו עד היסוד. "רק המסגד נשאר, בתוך מחנה צבאי. אנחנו קוראים לו 'המסגד השבוי'. מאז 1967 לא דרכה בו רגל מוסלמי". נכון לעכשיו, הג'יפטליק הוא ביתם של כ 4000 אנשים.
סולידריות בקעת הירדן היא ארגון פעילים עממי, המוקדש להתנגדות לא אלימה לכיבוש כפי שהוא בא לידי ביטוי באזור שלהם. חבריו מסיירים בכפרים, תומכים במאמצי התושבים להתארגן טוב יותר, עוקבים אחר הפרות זכויות אדם ומתאמצים להביא אותם לידיעת העולם החיצון, ומארגנים עזרה משפטית ובניה מחדש של מבנים שנהרסו בידי פעילים. הם עובדים עם אגודת הקווייקרים, ויחד איתם שפצו מבנה מוזנח בן מאה שנה והפכו אותו למרכז פעולה. תמיד יש שם פעילים, לפעמים חמישה ולפעמים גם עשרים – בינלאומיים, פלסטינים מהבקעה עצמה וממקומות אחרים, ולפעמים גם ישראלים.
הם היו מעריך מאוד נוכחות ומעורבות ישראלית אינטנסיבית יותר, כמו מה שעושים אנשי תעאיוש מזה שנים בדרום הר חברון, שם קהילות פלסטיניות סובלות מבעיות דומות. "אנו מעריכים מאד תרומות של מים או מזון, שמבטאים סולידריות, אבל חשוב לנו הרבה יותר שתעשו מה שתוכלו כדי להביא מה שקורה כאן לידיעת העולם. זאת בושה, בושה גדולה. ראיתי שהבאתם לכאן שלט עם המלים את המילים 'טיפה אחת נגד הבושה'. זה נכון, נכון מאוד. זאת בושה, ולא רק למי שעושה את זה. זאת בושה לכולנו. כולנו בני אדם".
חודיראת מספר על כמה מקרים בהם מטפלת כרגע הקבוצה שלו. ישנו חקלאי מצליח למדי, אחד הבודדים בני המזל שיש להם גם קרקע וגם מים, מספיק כדי להחזיק מטע עצי תמר. אבל עכשיו טוען הצבא שזוהי אדמת מדינה. אם יפסיד בבית המשפט, הוא עלול לאבד את הכל. ביתו של החקלאי הזה – "בית לאיומרני, אבל מסודר ונעים" כבר הוחרב. ושנו גם המקרה של מעיין קורזיליה. "זהו מעיין קטן, שם למעלה בצד ההר. ארבעת אחים גרים שם עם משפחותיהם. הם קיבלו צו פינוי מהמינהל האזרחי. עו"ד תאופיק ג'בארין, ערבי ישראלי מאום אל פחם, פנה בשמם לבית המשפט – וזכה. למחרת הם קיבלו צו פינוי חדש, הפעם מן המשרד לאיכות הסביבה, וזאת על מנת "להגן על משאב טבעי". עורך הדין נלחם עכשיו גם בצו הזה".
בעוד אנו מקשיבים, עצר בצד ג'יפ צבאי וקצין יצא ממנו ועמד בצד. הוא לא התערב, אבל עכשיו כבר היה הצבא ער לנוכחותנו. אחרי כמה דקות יצאנו לדרך צפונה.במחצית המרחק אל עין אל חילווה, שם חיכו לנו אנשי הכפר, נחסמנו במחסום צבאי.
רק אנחנו. לכל הרכבים האחרים אפשרו לעבור בלי בעיות."יש לנו הנחיות ברורות. את שני המיניבוסים האלה צריך לעכב עד הודעה חדשה", אמר אחד החיילים הצעירים, ושם בכיסו את תעודות הזהות של הנהגים. עשרים דקות של מבוי סתום ומתסכל, תחת השמש הקופחת של צהרים בחודש יולי. הפעילים שוקלים להוציא את שלטי מחאה ולקיים הפגנה בו במקום, אם כי היה מעט אנשים יראו אותה מלבד החיילים האדישים. "חכו, יש אצלי מספר הטלפון של מח:ט הבקעה. היו מקרים בעבר שבהם ההתנהגות שלו לא הייתה בלתי סבירה". ואכן, בסופו של דבר החיילים מקבלים פקודות משודרות להחזיר את תעודות הזהות, ואנחנו יכולים להמשיך.
עין אל חילווה. קבוצה של תושבי הכפר, בראשותו של הפטריארך בן ה-91 אליאן דראגמה. נערים צעירים, חלקם די ביישנים, אחרים נועזים למדי כלפי המבקרים. אוהלים וצריפים, במצב מעט יותר טוב מאשר אלו שראינו באבו אל עג'אג'..עופות מתרוצצים. חמור. רפת מקורה, ובה פרות מצטופפות בצל. ו-עוקבי מים. התברר כי הצבא ביקש תשלום של סכום ענק כ"כופר" עבור העוקבים המוחרמים, אבל ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית סלאם פיאד דאג לספק עוקבים חדשים, כאן ובמקומות אחרים.
הפעילים נפרשים בין האוהלים, מניפים שלטים בעברית ואנגלית:
"די להצמאה" / "די לגזל המים" / "לכל אדם יש זכות למים" / "טיפה אחת נגד הבושה" / "לכל אדם יש את הזכות למים" / "כבוד השופט לוי, הכיבוש זה כאן" / "היהודים נותנים מים - מערבים גוזלים מים. האפרטהייד כבר כאן!"
ליד הרפת, כתב של הרדיו הגרמני מראיין כמה מהמשתתפים. "האנשים באירופה צריכים לדעת מה קורה כאן. זאת לא גחמה של איזה קצין, זו המדיניות" אומר אחד הפעילים. "לפני כמה חודשים נתניהו ביקר לא רחוק מכאן ונשא נאום. הוא אמר כי בקעת הירדן חייבת להישאר ישראלית לנצח. זה לא בהכרח אומר שנתניהו הורה באופן אישי על החרמת עוקבי המים ויתר ההתנכלויות לתושבים הפלסטינים כאן. לא היה לו צורך. קצינים בשטח מרגישים שהם מתרגמים את רוח המפקד לצעדים ספציפיים."
אנחנו נכנסים לאוהל הגדול כדי לשמוע את פתחי דראגמה. הוא מדבר בערבית, ומתורגם לאנגלית על ידי חודיראת בתחילה הוא היסס, וברור שאינו כה רגיל לדבר בפני קהל. בהמשך הוא צובר ביטחון עצמי.
"ברוכים הבאים לכאן. ברוכים הבאים! אנחנו, פלסטינים וישראלים, ילידי הארץ כולנו. עלינו למצוא דרך לחיות ביחד, לפתור את הבעיות. אין דרך אחרת!
אנחנו חיים כאן מדורי דורות. חיינו על יד המעיין, המעיין שלנו. חיינו מן המעין. עכשיו, הוא נלקח מאתנו וניתן למתנחלי משכיות". (ההתנחלות הישראלית "משכיות" הוקמה במקורה בשנת 1982, אך נכשלה,וננטשה בידי מי שהיו אמורים להתנחל בה. היא הוקמה מחדש בשנת 2006, עבור מתנחלים שפונו מרצועת עזה.)
"אנחנו לא שונאים את מתנחלי משכיות. ניסינו ליצור יחסי שכנות טובים איתם, אבל זה לא ממש הצליח. פעם, אחד הסוסים שלנו ברח ונכנס להתנחלות. קצין הביטחון שלהם כרך חבל סביב צווארו של הסוס וגרר אותו מאחורי המכונית עד שמת. סתם אכזריות ללא סיבה כלפי יצור חי.
כמה חודשים לאחר מכן, אחד הסוסים שלהם ברח והגיע אלינו. נתנו לסוס אוכל ומים ושמנו אותו באורווה שלנו, ואז קראתי לאותו קצין הביטחון. הצעתי לו קפה, ואמרתי לו: 'אתה הרגת את הסוס שלנו, אנחנו טיפלנו בסוס שלך, עכשיו אתה יכול לקחת אותו בחזרה'. הוא רק אמר 'אנחנו חזקים, אתם חלשים', לקח את הסוס ולא שתה את הקפה.
אנחנו כמעט היחידים שעדיין מגדלים פרות בבקעת הירדן. הפרות הפלסטיניות המקוריות. פעם היו רבים שרעו פרות, בכל רחבי הבקעה. אבל זה נהיה מאוד קשה. פרות צריכות הרבה מים, ואת זה קשה מאוד לספק להן. הן צריכות מרעה. רוב כרי הדשא הם עכשיו בידי הצבא או המתנחלים, אנחנו לא יכולים ללכת לשם. לפני כמה שבועות כמה מהפרות של אחי חצו את הכביש. הצבא החרים אותן, היינו צריכים לשלם הרבה כסף כדי לקבל אותן בחזרה. פרות רוצה להתגלגל בבוץ בקיץ, כדי להתגונן מפני זבובים, אבל כבר אין בוץ. אסור לנו להתקרב לגדות נהר הירדן, זהו שטח צבאי.
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה עבודה זה להחזיק פרות בתנאים שבהם אנחנו חיים. אנחנו חמישה אחים עם האבא הזקן שלנו ועם המשפחות שלנו. כולנו עובדים קשה, יום אחרי יום, כדי שנוכל להמשיך להחזיק את חמישים הפרות חמישים שלנו.
הפרות הן כל מה שנשאר לנו."
תצלומים מהאירוע
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.412591975448840.86483.182888488419191&type=3
