טרגדיה, ופארסה, ושוב טרגדיה
ערב אחד בשנה שעברה, במאהל חסרי הדיור בשדרות רוטשילד בתל אביב. באותו זמן כבר היה המאהל בשלבי דעיכה, רבים כבר עזבו אותו ונשארו בעיקר אלה שממש לא היה להם לאן ללכת. פגשנו שם איש לא צעיר שהלך לאיטו בשדרה ומשך אחריו זוג אופנים. אשתי זכרה אותו מהפגנות קודמות. במשך כחצי שעה הוא סיפר לנו על הצרות והחיים הקשים שהביאו אותו לגור באוהל בשדרה, מקלט שביר וזמני תחת החרב המתהפכת של פקחי העירייה. הוא היה נחוש להמשיך במאבק – כחלק מתנועת המחאה החברתית, שעבורו הייתה מתנה משמיים. את הנחישות אני זוכר היטב.
. בשבוע האחרון אנחנו מנסים שוב ושוב לשחזר כל פרט שנותר בזיכרון. האם היה האיש שפגשנו משה סילמן, שהיה אז אלמוני והיום בנסיבות מחרידות ידוע שמו לכל אדם בישראל ולרבים גם בחו"ל? כנראה שזה היה סילמן, שאז עוד לא היה לו זקן. אבל בעצם זה לא כל כך משנה. אולי זה היה הוא ואולי זה היה מישהו אחר לגמרי, מישהו בגיל דומה ובעל נסיבות חיים דומות ונחישות דומה במאבק, ורק שלא הגיע עד כדי לשפוך על עצמו חומר דליק ולמות מוות נורא בניסיון נואש לעורר את מצפונה של החברה הישראלית.
אנשי "החזית החיפאית" שהכירו את משה סילמן היטב כתבו עליו: "אנו מבכים את לכתו בטרם עת של משה סילמן – פעיל החזית וחבר יקר. אנו הכרנו את משה במהלך השנה האחרונה, בה למדנו על קשייו המרובים והתעמרות המערכת בו. במהלך תקופה זו, פנה משה לאין-ספור גורמים, בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל סיוע בדיור, סיוע שיאפשר לו לחזור ולתפקד כאזרח בחברה, אך ללא הואיל. משה היה פעיל במאבק החברתי בחיפה ולחם ללא חת במשך כל השנה למען צדק חברתי, למען מדינה שאחראית לאזרחיה, גם עבורו וגם עבור רבים אחרים. משה היה עני גאה. הוא סירב לקבל את המשוואה המקובלת על-פיה 'עוני = השפלה'. משה הצית עצמו במוצאי שבת האחרון, מול אלפי מפגינים במהלך ההפגנה בתל-אביב. יהי זכרו ברוך."
לפרופסור אמיר חצרוני הייתה דעה קצת שונה על משה סילמן (שאותו כמובן לא פגש מעולם): "אנשים מסוגו מוסיפים מעט מאוד לכלכלה הישראלית. ההצתה לא עושה עליי רושם. ייתכן אפילו שנפטרנו מזול מפרזיט".
הפרופסור חצרוני עובד במוסד אקדמי השוכן בהתנחלות אריאל שבצפונה של הגדה המערבית. כמובן שמיד לאחר פרסום דבריו, שעוררו סערה ציבורית, מיהרה הנהלת המוסד הזה להסתייג ולהדגיש שמדובר בדעתו האישית בלבד של פרופסור אחד. וכנראה שאכן כך הדבר. הפרופסור חצרוני אישית ידוע כתומך נלהב וממש פנאטי בשוק החופשי בטהרתו,והוא מתנגד מושבע להשקעת כספים ממשלתיים בפרזיטים למיניהם. לעומת זאת הנהלת המוסד שבו הוא עובד ומקבל משכורת טובה אינה מתנגדת כלל וכלל לקבל עוד כמה עשרות מיליונים נוספים מקופת המדינה. ובשביל לקבל את הכספים האלה היה חשוב להם מאד מאד לקבל הכרה רשמית כאוניברסיטה ולא סתם מכללה.
וכך עברנו השבוע בהרף עין מטרגדיה אל הפארסה שנקראה "ישיבת המועצה להשכלה גבוהה ביהודה ושומרון". כי זאת לדעת, במדינת ישראל ישנה מועצה להשכלה גבוהה שהוקמה על פי חוק והיא דנה והחליטה שאין צורך להקים אוניברסיטה באריאל, משיקולים אקדמיים טהורים (ולדעת לא מעט אקדמאים מכובדים, גם ובמיוחד מפני שאריאל היא התנחלות שהוקמה באופן בלתי חוקי בשטח כבוש שאינו חלק ממדינת ישראל). אבל נמצאה עצה, הוקמה מועצה מקבילה להשכלה גבוהה מתוקף צו של המושל הצבאי. ותפקידה האחד והיחיד של המועצה להשכלה גבוהה ביהודה ושומרון, שלשמו ולמענו הוקמה ולשמו מונו חבריה, הוא להעניק מעמד של אוניברסיטה למכללה שבאריאל. והפלא ופלא, השבוע התכנסה המועצה הזאת ו... כן, החליטה להעניק את מעמד האוניברסיטה בדיוק כמבוקש. ושר האוצר, הפילוסוף הנודע יובל שטייניץ, פתח מיד את ידו, הקפוצה בדרך כלל, והעביר לאוניברסיטה החדשה חמישים מיליון שקלים טבין ותקילין.
ובינתיים עברנו לעוד פארסה אחת – פירוק הממשלה הגדולה שהקים בנימין נתניהו עם שאול מופז אשר חלשה על רוב של 94 חברי כנסת והחזיקה מעמד שבעים יום בדיוק. והתפרקה הממשלה על רקע הדרישה התקיפה לגייס לצבא את תלמידי הישיבות החרדים שבשום אופן אינם רוצים להיות חיילים והצבא אינו זקוק להם כלל ונתניהו מעולם לא התכוון ברצינות לגייס אותם. ולא נותר לשאול מופז אלא לפנות את כסא המשנה לראש הממשלה שהיה ריק מתוכן וסמכויות ולעבור לכסא ראש האופוזיציה שגם בו לא יצליח להפיח משמעות.
היו בעלי טור שהתאבלו על אבדן מה שהם קראו "ההזדמנות ההיסטורית להקים בישראל ממשלה של המרכז השפוי" וקשה להגיד שאני שותף לאבלם. אך מעל דפי "מקור ראשון" כתב אמנון לורד, מקורבו ובן טיפוחיו של בנימין נתניהו, כמה דברים מענינים וקצת מעודדים: "מטרתם של יריבי הממשלה היא ליצור טלטלה בלתי פוסקת של השלטון, ובכך הם רושמים הצלחה. קואליצית הג'מבו התפרקה במהירות מפתיעה. הרושם הוא שהכל פגיע מאד, הכל רעוע, ולמרות שלוש וחצי שנותיו בשלטון נתניהו לא הצליח עד היום לשבת יציב על האוכף".
ובינתיים אירוע שלא זכה לשום דיווח בתקשורת הישראלית, שהתרחש באותו שטח לא-כבוש בחצרה האחורית האפלה של מדינת ישראל הדמוקרטית. שלטונות הצבא החליטו לשחרר את יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני עזיז דוויק שהוחזק שישה חודשים במעצר מנהלי ללא משפט. למה נעצר לפני שישה חודשים? הסיבות חשאיות ושמורות עם שירותי הביטחון של מדינת ישראל. ולמה שוחרר עכשיו? כנ"ל.
אבל בדיוק באותו יום הגיעו כוחות הצבא לביתו של חבר פרלמנט פלסטיני אחר, אחמד עבד אל עזיז מוברק תושב אל בירה, ולקחו אותו להתחיל במעצר של שישה חודשים ללא משפט. מדוע נעצר? שירותי הביטחון יודעים, ורק הם. וכמה זמן יוחזק? כנ"ל. כנראה חושב מישהו שתמיד חייבים להימצא לפחות רבע מחברי הפרלמנט הפלסטיני בבתי הכלא של מדינת ישראל, וצריך היה למלא בדחיפות את המכסה.
ועדיין בכל ויכוח שומעים את אנשי הימין בישראל מביאים את הטענה הניצחת: "אין כיבוש. הרי אנחנו לא שולטים על הפלסטינים, הם מנהלים בעצמם את חייהם באזורים שנמסרו לשליטתם ובוחרים את הפרלמנט שלהם". נכון, צבא ההגנה לישראל יכול להיכנס לכל מקום באזורים האלה ולעצור כל אחד מחברי הפרלמנט האלה (כרגע, יותר מעשרים מהם עצורים).אבל זה לא כיבוש, חס וחלילה. מה זה כן? אפילו השופט אדמונד לוי בכבודו ובעצמו לא ידע להגיד מה זה בדיוק. אולי זה תפוח אדמה?
ופתאום, בלי התראה, לאחר כמה ימים של פארסה על גבי פארסה, שוב נוחתת הטרגדיה בחיינו, וחמישה ישראלים שיצאו לחופשה חלומית על חוף הים השחור בבולגריה חוזרים הביתה בתוך ארונות. וקיבלנו כולנו תזכורת שמדינת ישראל נמצאת בסכסוך ובמלחמה ושזה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו בכל רגע.ועל מי שהמוות פסח עליהם סיפר כתב ידיעות אחרונות שיצא לשם: "עשרות ישראלים שחשבו שכאן יוכלו לברוח מהלחץ והבעיות של ישראל עלו על האוטובוס חזרה לשדה התעופה בתחושה מעורבת של פחד והקלה. 'לא נחזור לכאן לעולם'".
בטלויזיה ציין שר בטחוננו אהוד ברק כי "אנחנו חיים בשכונה קשה" (הפעם הוא לא השווה את מדינת ישראל ל"וילה בג'ונגל").הצבא נוטה להאשים בעיקר את חיזבאללה שבלבנון, וראש הממשלה מצא שוב נימוק טוב להפנות אצבע מאשימה כלפי איראן. אבל עדיין כנראה לא בשלו התנאים לשלוח את מטוסי חיל האוויר להפציץ את טהראן, ואפילו לא את ביירות. המלחמה הגדולה תצטרך לחכות עוד קצת.
והאם כדאי לנסות לעשות שלום כדי להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל לטווח ארוך? טוב, נכון שהסכם הקואליציה ז"ל בין נתניהו למופז קבע את "התנעת התהליך המדיני" כאחת ממטרותיה העיקריות של הממשלה שהקימו. אבל האם מישהו שם לקח את זה ברצינות, אפילו לרגע אחד? , .
ואז, ביום האחרון של השבוע נפטר משה סילמן לאחר שישה ימים בבית החולים, והובס במאבק האחרון בחיים מלאי מאבק.וכך, מיד לאחר סיום כתיבתו של המאמר הזה נצא לתל אביב, להשתתף במצעד הזיכרון. "נצעד לזכרו של משה סילמן ובעד חיים בכבוד" נאמר במסר שעבר במהירות הבזק ברשתות החברתיות בישראל. "נצעד אל רחוב קפלן 5, היכן שמשה סילמן איבד תקווה ונשבר סופית לנוכח מצבו הקשה וזעק את זעקת כולנו – למען צדק חברתי! לאחר מכן נצעד לרחבת ביטוח לאומי ונדליק נרות לזכרו של משה ולזכרם של קורבנות עבר שבחרו להישאר אנונימים.
אולי כאשר יבוא היום לכתיבת תולדותיה של המדינה המשוגעת והאומללה הזאת, יגידו ההיסטוריונים שקורבנו של משה סילמן לא היה לשווא.
נ.ב.: ראו תיאור ההפגנה בקישור
http://news.walla.co.il/?w=/90/2551832
