להשתמט או לא להשתמט – האם זאת השאלה?
השבוע פרסמה סוכנות הידיעות הפלסטינית מ'ען ידיעה קצרה. מתנחלים ממאחז "חוות גלעד" שבאזור שכם באו בלילה ועקרו 41 עצי זיתים השייכים לנאיף רייחן, תושב הכפר הפלסטיני הסמוך תל.
חוות גלעד היא מאחז שלתושביו יש עבר עשיר במעשים מעין אלה. זהו אחד המאחזים ההתנחלותיים הנחשבים בלתי חוקיים, גם לפי החוק הישראלי, ואת פירוקם הבטיח אריאל שרון לנשיא ג'ורג' וו. בוש בשנת 2003. בפועל, בתחילת השנה הזאת הגיעו מתנחלי חוות גלעד להסכם פשרה עם ממשלת ישראל, לפיו הם הסכימו להזיז את בתיהם למרחק של מאה וחמישים (150) מטרים ובתמורה העניקה להם הממשלה מעמד חוקי לפי החוק הישראלי, ומסרה לרשותם עוד שטחי אדמה.כפי שמסתבר, הוענק להם גם אישור שבשתיקה לעקור עצי זית.
לכל הסיפור הזה אי אפשר היה למצוא אזכור, ולו הקלוש ביותר, באמצעי התקשורת הישראלים. מתנחלים שהורסים עצי זית פלסטינים הם דבר די שגרתי, לא ממש חדשות – לפי העיקרון התקשורתי הידוע, זה יותר "כלב נשך אדם", לא כל כך "אדם נשך כלב". כך הדבר גם לגבי החלטת רשויות הצבא להחריב את הכפר סוסיא שבדרום הר חברון כולו, על חמישים ושניים בתיו. מעט מאד עורכים באמצעי התקשורת הישראלים ראו בכך חדשה הראויה לפרסום. גם לא בהפגנה של תושבי הכפר יחד עם פעילי שלום ישראלים, למרות שהיא מאד ריגשה והטרידה את צבא ההגנה לישראל אשר טרח ודאג לרכז כוחות ואמצעים רבים ולזמן למפגינים קבלת פנים אלימה במיוחד. גם צווי הריסה בכפרים פלסטינים הם דבר שבכל יום, וגם פיזור של הפגנות על ידי הצבא. גם כל זה הוא בסך הכול "כלב נשך אדם".
הבעיטה ששוטר מג"ב בחברון בעט בילד בן תשע בחברון כן קיבלה קצת תשומת לב תקשורתית – לפחות ליום אחד. דוברי הממשלה הסבירו שמדובר במקרה נדיר ויוצא דופן. (האם מה שנדיר היה הבעיטה בילד או נוכחות המצלמה שהנציחה את הבעיטה הזאת?)
ובדיוק בשבוע הזה נזכר מישהו בצמרת הצבא להשמיע איומים מאד מאד בוטים כלפי לבנון שבצפון. "בפעם הבאה תגובת ישראל תהיה חריפה יותר. דו"ח גולדסטון יחוויר לעומת מה שיקרה כאן. נצטרך לתקוף בצורה חזקה יותר, אלימה יותר, כדי למנוע פגיעה בעורף הישראלי. ( ) צה"ל מתכונן בצורה יסודית למלחמה נוספת. בפעם הבאה יהיו חילופי אש כבדים בשני הצדדים. נצטרך להיכנס בצורה חזקה, כולל הרס רב בתוך הכפרים הלבנונים - לא כעונש אלא כי שם האויב. למדינת לבנון יגרם נזק רב יותר מאשר במלחמת לבנון השניה. ניתן לצבא לבנון הזדמנות לא להיות אויב, אבל ברגע שהצד השני פותח באש נגיב בצורה חדה וכואבת: נהרוג 13 מתוך 15 חיילים מהצד השני, כדי ששני הנותרים יספרו למפקדים שלהם על מה שקרה".
דבריו של תא"ל הרצי הלוי, מפקד אוגדת הגליל, כן פורסמו, אפילו במקום מכובד באמצע עמודי החדשות. אבל בכל זאת הם לא עוררו הרבה הדים, וכמעט אף פרשן אחד לא טרח להתייחס אליהם ולשאול למה האיומים האלה מושמעים דווקא בשבוע הזה, בלי סיבה מיוחדת נראית לעין, והאם תת אלוף אומר דברים כאלה לתקשורת על דעת עצמו או שהייתה לו הנחיה מדרג גבוה יותר, ומיהו הדרג הזה ומה שיקוליו.
כל זה היה מאד מאד בשוליים של השבוע הזה. העיקר שבעיקרים, הנושא החם הלוהט שתפס את כל הכותרות וגרם למשבר שטלטל את ספינת ממשלת נתניהו היה אחד ויחיד – גיוס החרדים. ובסוף השבוע הזה עומדים בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית זה מול זה שני מחנות אדירים, נכונים ומזומנים להתנגשות ענקים.
מצד אחד עומדים אלה הדורשים בכל תוקף לחדור אל הישיבות החרדיות ולגרור משם את תלמידי הישיבה ישר אל בסיס הקליטה והמיון של צבא ההגנה לישראל, ולהטיל סנקציות ועונשים וגזירות מגזירות שונות על מי שיסרב. ויש מי שנזכר גם בדרישה לגרור את אזרחי ישראל הערבים לבצע "שירות לאומי" (בשירות איזה לאום?) וגם עליהם להטיל עונשים כבדים אם יסרבו. קנס בסך מאה אלף שקל הציעה ועדת פלסנר המהוללת להטיל על המסרבים, והפרשן הידוע דן מרגלית מציע להוסיף גם שלילת הזכות לרישיון נהיגה ולקצבאות ביטוח לאומי וללימודים אקדמיים. וברשימת הארגונים הקוראים להפגנה שתתקיים הערב בתל אביב למען "השוויון בנטל" מופיעים ארגונים המגדירים עצמם כמשתייכים ל"שמאל" (או לפחות "שמאלה מהמרכז") ולצידם שמו של "אם תרצו" לגביו סוער הויכוח האם להגדירו כארגון פאשיסטי ממש או סתם כארגון ימני-קיצוני.
ולמה כל זה? כי כולם חייבים לשאת בנטל השירות הצבאי. כי השירות בצבא ההגנה לישראל הוא חובה מקודשת, המעשה הערכי הגדול והחשוב ביותר שיכול לעשות אזרח ישראלי. כי בהגדרה, המשרת בצבא עומד בדרגה מוסרית גבוהה מאה מונים מן "המשתמט". אבל מה משמעותו של שירות צבאי במדינה המקיימת שלטון כיבוש על מיליוני אנשים במשך יותר משני שליש מתולדותיה? כמה "ערכי" השירות בצבא שהכיבוש הזה הוא עיקר עיסוקו בעשרות השנים האחרונות? מה המשמעות המוסרית של מה שעשה צבא ההגנה לישראל בלבנון ב-1982 וב-2006 ובעזה ב-2009 ואולי יעשה ב-2013, שוב בלבנון או שוב בעזה או באיראן? מי באמת עולה על מי, המשרת בצבא בלי טענות ומענות וממלא ללא היסוס כל פקודה הניתנת לו, או "המשתמט"? קשה להניח כי מי מהדוברים הרבים הצפויים הלילה בעצרת יעסוק בשאלות כאלה.
זהו הצד האחד במאבק האיתנים המתפתח לנגד עינינו. ומהצד השני – החרדים. אלה הרואים בלימוד תורה את חזות הכל, ונאבקים בשיניים ובציפורניים לשמור את תלמידיהם בין כותלי הישיבות. החרדים המקימים ומקיימים את ההתנחלויות הגדולות ביותר בשטחים הכבושים, מודיעין עילית וביתר עילית, ומרחיבים ומגדילים אותן על חשבון אדמות בילעין וניעלין ועשרות כפרים פלסטינים אחרים. אך את גזל האדמות הפלסטיניות והשמירה על ההתנחלויות שהוקמו בהן הם דורשים בתוקף שיבצעו עבורם חיילים חילונים, ולבניהם שלהם ישאירו את כל הזמן בעולם ללמוד בישיבות שיוקמו על האדמות האלה.
החרדים קוראים לעצמם "אנטי ציונים" אך תומכים בעקביות בכל צעד תוקפני ומלחמתי והרפתקני, כל עוד בניהם לא ידרשו לשלם את מחירו. החרדים שמנהיג אחת ממפלגותיהם הראשיות העמיד עצמו בראש החץ של מסע ההסתה והשנאה נגד הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה, והמצוד בכל רחבי הארץ אחר אזרחי דרום סודאן להעלותם על מטוסים ל"גירוש מרצון", ומעצר וגירוש ילדים שנולדו והתחנכו בישראל אך לרוע מזלם הוגדרו הוריהם כ"מהגרים בלתי חוקיים". ובכל אלה זוכה אלי ישי לתמיכה וגיבוי של בוחריו וחברי מפלגתו ומנהיגיו הרוחניים, בדיוק כפי שהם מעניקים לו גיבוי במאבק לשמור מכל משמר פן חס וחלילה יגויסו תלמידי הישיבה לצבא ויופסקו לימודי הקודש שלהם.
לצד מי, אם כן, יכול אדם הגון להתייצב במאבק האיתנים הזה? לאיזה תוצאה אפשר לקוות? אולי רק זאת – שבתוך כל הקטטה והמהומה והבוקה ומבולקה תתערער ותיחלש ממשלתו של בנימין נתניהו, הממשלה המנציחה ומעצימה את הכיבוש על הפלסטינים ואת התעשרות העשירים והתרוששות כל האחרים. שהתרגיל המבריק מלפני חודשיים, הכנסת מפלגת קדימה לממשלתו ובנית רוב של 94 חברי כנסת, יתגלה כשער עצמי לרשתו של ראש הממשלה. שהכתר יפול במהרה מראשו של "המלך ביבי". אמן כן יהי רצון.
שלשום פורסם מעל דפי "ידיעות אחרונות" ראיון עם שני חיילי מילואים, איתן טיברג ויובל הררי. שניהם חיילי מילואים ותיקים ומסורים שבמשך שנים רבות באו בכל פעם שהצבא קרא להם ואף התנדבו לשירות מעל ומעבר למה שהחוק חייב אותם. וגם בשנת 2002 הם יצאו ללא היסוס להלחם בסמטאות מחנה הפליטים ג'נין – אותו אירוע שעליו עד היום סוער הויכוח האם היה זה טבח או סתם קרב ברוטאלי בו נהרגו הרבה אזרחים בגלל טעויות מצערות ומפני שלא הספיקו לצאת בזמן מבתיהם שהוחרבו בידי הדחפורים של צבא ההגנה לישראל. ושני חיילי המילואים הותיקים האלה החליטו עכשיו כי המשך אי גיוסם של החרדים הוא הקש האחרון, והודיעו בצער רב למפקדיהם כי לא יצאו עוד למילואים.
"הגדישו את הסאה. משתינים עלינו בפרצוף, מוכרים אותנו – ובסוף נשבר לנו. אין לי שום מוטביציה להמשיך במצב הזה. כבר לא מדובר בשמאל או ימין, בכיבוש או בנושא האיראני. מדובר בעתיד של הילדים שלנו" אמר הררי.
אולי לא צריך להתלונן יותר מדי שדווקא הקש הזה הוא ששבר את גב הגמל.
