בידיים ריקות לשדה הקרב
פסק דין ארוך ומנומק כתב כבוד השופט עודד גרשון מבית המשפט המחוזי בחיפה, לא פחות מ-162 עמודים. וכמובן ששום אמצעי תקשורת לא פרסם את כל הטכסט הזה. אבל כמה משפטים נבחרים כיכבו בכל הכתבות, מעט המחזיק את המרובה:
"ציר פילדפי היה זירת מלחמה יומיומית, ירי יומיומי של צלפים, ירי טילים ופיצוץ מטענים. רק חיילים שהם לוחמים קרביים נכנסו לשם... הדחפור ומפעיליו ביצעו פעילות מלחמתית של חישוף תחת אש. רייצ'ל קורי המנוחה בחרה להסתכן, וסופה שמצאה בדרך זו את מותה... המנוחה הכניסה את עצמה לסיטואציה מסוכנת... היא לא התרחקה מן המקום כפי שכל אדם בר דעת היה עושה. מות המנוחה נגרם בשל תאונה שהמנוחה הביאה על עצמה, זאת למרות כל ניסיונות כוח צה"ל להרחיק אותה ואת חבריה מהמקום... בנסיבות שנוצרו במקום האירוע הייתה פעולת הכח ללא דופי".
אכן, השטח הידוע בכינוי "ציר פילדפי" - במקורו שם קוד שנקבע באופן אקראי על ידי מחשב צה"לי – היה זירת מלחמה יומיומית. זירה של מלחמה מהסוג הקשה והמתסכל ביותר שכוח צבאי יכול להימצא בו, להחזיק שליטה בפיסת שטח צרה מאד וארוכה מאד הכלואה בין רצועת עזה מצידו האחד לבין מצרים מצידו האחר, וכאשר עיקר משימתו בשטח הזה הייתה לקיים מצור חונק על מיליוני תושבים ברצועת עזה ולמנוע מהם גישה למוצרים חיוניים. מה שהפך תושבים בעזה לאנשים נואשים וממורמרים, והעניק להם מניע ברור להתעמת עם החיילים הישראלים בכל דרך שמצאו.
אכן, הייתה זו זירת מלחמה יומיומית, מלחמה קשה ומתסכלת גם לחיילים שנפל בחלקם להישלח לשם, וזכור היום המר והנמהר בו ראינו בטלוויזיה חיילים יורדים על הברכיים באדמת ציר פילדפי לחפש את שרידי גופות חבריהם מן הנגמ"ש שהתפוצץ.
ובכל זאת, בהחלט לא דייק כבוד השופט גרשון כאשר כתב שרק חיילים, לוחמים קרביים היו שם, בגיהנום של שדה הקרב שנקרא ציר פילדלפי. הרבה הרבה אזרחים היו שם, גברים ונשים וזקנים וילדים, אלפים וגם עשרות אלפים. אנשים שהיו שם כי זה היה ביתם, ביתם היחיד גם אם דל ועלוב. אנשים שחיו שם לפני שזה היה זירת קרב ולפני שקראו לו ציר פילדלפי. אנשים שחלקם הגדול הגיע לשם מפני שבתיהם המקוריים הפכו לזירת קרב במלחמה קודמת, זאת שהתרחשה בארץ הזאת בשנת 1948. אנשים שנשארו שם גם כשזה נהפך להיות ציר פילדפי וציר פילדלפי נהפך לזירת קרב, גם כאשר כמה וכמה מהם נהרגו מכדורי הצלפים והמטענים המתפוצצים, כי פשוטו כמשמעו לא נשאר להם לאן עוד ללכת.
ואז היה איש שהגה רעיון מבריק. שמו של האיש היה יום טוב סמיה והוא היה קצין מצטיין בשורות צבא ההגנה לישראל וטיפס בסולם הדרגות עד שהגיע להיות אלוף פיקוד הדרום. והאלוף סמיה הגה את הרעיון כיצד לנצח במלחמה האבודה בציר פילדלפי. לבצע "חישוף" – מלה שאותה המציא צבא ההגנה לישראל, מסוג המלים שצבאות ממציאים כדי להסתיר זוועות מאחורי מלים נייטרליות – בקנה מידה אדיר. ליצור שטח "סטרילי", סטרילי לחלוטין, שטח ללא חיים, שטח ברוחב של קילומטר או שני קילומטרים, שטוח ומשוטח וריק מבתים ומבני אדם ומחיות ומצמחים ומכל דבר, ובו רק ואך ורק חיילים וכלי מלחמה שינועו להם בביטחון כי יוכלו להבחין מרחוק בכל מי שירצה לאיים עליהם ולפעול מיד לנטרל את האיום. מבחינה צבאית טהורה, יש להגיד, היתה מידה של הגיון ברעיון הזה. ורק שפירושו היה להרוס ולהחריב אלפי בתים בהם חיו עשרות אלפי אנשים, חצי או שלושת רבעים מעיר שנקראה רפיח.
האלוף יום טוב סמיה אולי היה רוצה לעשות את הכול במכה אחת, למחוק ו"לגלח" את כל אלפי הבתים ביום אחד ולמחרת היום להשלים את הסטריליזציה של השטח. אבל זה היה עלול לעורר קצת יותר מדי רעש בעולם ולעמוד במוקד דיווח בהול בסי.אנ.אנ. ויתר הרשתות, והדרג המדיני לא אישר. ולכן פעלו דחפורי הדי-9 מתוצרת חברת קטרפילאר בשיטה הישנה והטובה, לקבוע "עובדות בשטח" דונם פה ודונם שם. כל פעם מחקו ו"גילחו" עוד שורת בתים ועוד שורה, פעם עשרים בתים ופעם שלושים. ובדרך כלל הצליחו תושבי הבתים האלה לקפוץ ולברוח ברגע האחרון, אבל היו גם כאלה שלא הספיקו ונקברו תחת גלי ההריסות שהיו בתיהם. ובעיר רפיח היה מי שהדפיסו את תמונותיהם של הרוגים כאלה והדביקו אותם על קירות הבתים, אבל בעולם הגדול אמצעי התקשורת לא ממש גילו עניין.
וזה היה הזמן בו התחילו להגיע לשם המתנדבים של תנועת הסולידריות הבינלאומית, האיי.אס.אם. כן, הארגון הזה שלו הקדיש כבוד השופט גרשון מקום רב בפסק הדין שלו, ועליו כתב שהוא "מנצל לרעה את שיח זכויות האדם והמוסריות" וכי "מעשיו מתבטאים באלימות בפועל". פעילים מאירופה ומאמריקה ומכל רחבי העולם הגיעו לרצועת עזה ושאלו היכן המקום שבו פלסטינים סובלים הכי הרבה מנחת זרועו של הכיבוש וזקוקים הכי הרבה לסיוע ולסולידריות בינלאומית. והיה מי שהסביר להם שרפיח הוא מקום כזה. והם באו לרפיח והתארחו אצל משפחות שנמצאו בקו החזית הראשון, בבתים שבקצה השטח ה"מחושף", והמארחים כבר ידעו שהם הבאים בתור ובקרוב גם אליהם יגיע הדי9.
והיו פעילים שלאחר חודשים ברפיח הנצורה יצאו להתרענן בבית השקט והבטוח בקופנהגן או בברצלונה או בסידני – או באולימפיה שבמדינת וושינגטון בארצות הברית – וכשחזרו שוב לרפיח מצאו שהבית בו התארחו כבר אינו קיים, ולא נותר ממנו שריד וזכר, והחלקה עליו עמד הפכה לחלק מן השטח הסטרילי. בית אחר, שהיה מקודם מאחור, הפך עכשיו להיות קו החזית.
ואז הם החליטו לעשות מה שאדם שאכפת לו, שמאד מאד אכפת לו, יכול לעשות במצב כזה. להיכנס בלתי חמושים אל תוך שדה הקרב וזירת המלחמה שנקרא ציר פילדלפי, ולעמוד בידיים ריקות אל מול הטנקים והדחפורים, ולצעוק צעקה ולזעוק זעקה אל מול מי שלא ממש רצה לשמוע. לצאת בידיים ריקות וללא נשק אל מול עוצמתו של צבא ההגנה לישראל, ולהפריע בגופם למימוש תכניתו האסטרטגית המבריקה של האלוף יום טוב סמיה.
אולי במשהו צדק כבוד השופט עודד גרשון. אדם בר דעת – אדם בר דעת כמו השופט גרשון עצמו וחבריו ומכיריו – בודאי לא היה עושה זאת. השופט עודד גרשון בודאי לא היה מתייצב בידיים ריקות אל מול דחפורים ענקיים. "המנוחה הכניסה את עצמה לסיטואציה מסוכנת". אכן, אין ספק שכך עשתה. סיטואציה מסוכנת מאד. בתולדות העם היהודי ובהיסטוריה העולמית מוזכר נער צעיר בשם דוד, שגם הוא הכניס עצמו לסיטואציה מסוכנת ביותר אל מול ענק מפחיד שנקרא גולית. יכול להיות שגם הוא לא היה בדיוק אדם בר דעת.
"לנהג הדחפור ולמפקדו היה שדה ראיה מוגבל ביותר. הם לא יכלו להבחין במנוחה" כתב השופט גרשון. ואפשר להוסיף שגם שדה הראיה של מפקדו של המפקד, ושל המפקד של המפקד של המפקד, היה שדה ראיה מוגבל מאד. שדה ראיה מוגבל מאד שבו נראו אך ורק שיקולים צבאיים מיידיים. שדה ראיה מוגבל מאד שבו לא נראו יצורי אנוש, לא נראתה עיר שנועדה להיחרב ולהמחות מעל פני האדמה ולהפוך לשטח סטרילי מחושף. שדה ראיה מוגבל מאד שבו לא נראתה אשה צעירה שנענתה לצו המצפון ובאה מהחוף המערבי של ארצות הברית לרפיח שברצועת עזה כדי לסכן את חייה בפעולה של מחאה נואשת.
ביציאה מבית המשפט המחוזי בחיפה דיברה סינדי קורי, אמה של רייצ'ל, עם העיתונאים. פגועה ונרעשת מפסק הדין היא אמרה "בבית הזה שרייצ'ל ניסתה להגן עליו היו ילדים. כולנו היינו צריכים להיות שם, לעמוד יחד איתה".
שנתיים.לאחר היום בו רמס הדחפור את רייצ'ל קורי החליטו ממשלת ישראל ופיקוד צה"ל לסיים את הלחימה חסרת הסיכוי בציר פילדלפי ולהוציא משם את החיילים שעברו גיהנום בעצמם והעבירו גיהנום לאחרים. תשומת הלב התקשורתית עיכבה והקשתה על ביצוע תכניתו הגדולה של האלוף סמיה, ורק חלק קטן מהעיר רפיח הפך לשטח סטרילי "מחושף", וסמיה עצמו עזב בתסכול את הצבא ופתח קריירה מצליחה בעולם העסקים.
לא שמצבם של הפלסטינים שפיר. הכיבוש ממשיך בצורות רבות ומגוונות של דיכוי. גם כדי להמשיך את המצור ההדוק על רצועת עזה נמצאו דרכים חדשות ויצירתיות, מבלי להחזיק חיילים ישראלים בציר פילדלפי . אבל זירת הקרב המסוימת ההיא השתתקה וכבר אין שם חיילים, גם לא דחפורים. הבית ההוא שרייצ'ל קורי ניסתה להגן עליו נבנה מחדש זמן קצר אחרי שהצבא עזב, וגם כל שורת הבתים שלפניו ומאחוריו. הילדים משחקים שם בשלווה (פחות או יותר).
היא לא מתה לשווא.
