גבעת התחמושת והכיבוש הלא תיאורטי
לפני כשמונים שנה הקים שלטון המנדט הבריטי בית ספר לשוטרים בסמוך לשכונת שייח ג'ראח בחלקה המזרחי של העיר ירושלים. בשנות השישים הצבא הירדני הקים באותו מקום, שנמצא סמוך לקו החזית העירוני שחצה את ירושלים, מוצב מבוצר היטב.
ביוני 1967 התנהל שם, במקום שהחיילים הלוחמים כינו "גבעת התחמושת", קרב קשה ועקוב מדם, שסביבו נוצר מיתוס של גבורה ואשר לדעת היסטוריונים צבאיים רבים היה מיותר לחלוטין. מן השיר המפורסם שנכתב על הקרב הזה נשארו במיוחד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי המלים "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".
מדי שנה בשנה, ביום הידוע בכינויו "יום ירושלים", נערך במקום הזה טכס רשמי אליו תמיד מגיעים ראש הממשלה ושר הביטחון וראשי הצבא, ותמיד נושא בו ראש הממשלה נאום מלא מליצות ומבטיח חגיגית שירושלים המאוחדת תהיה תמיד תמיד בירתה הנצחית של מדינת ישראל. בשכונת שייח ג'ראח הסמוכה, שנכבשה בידי צבא ההגנה לישראל כמה שעות לאחר אותו קרב ענקים, יושבים המתנחלים בבתים הפלסטיניים עליהם השתלטו ומקשיבים לשידור החי של נאום ראש הממשלה.
לפני מספר שנים נערכה בגבעת התחמושת מפגש בין החיילים הישראלים והירדנים ששרדו את הקרב (שלושים ושישה ישראלים נהרגו בו וכשבעים ירדנים) והם דיברו אלה אל אלה די בידידות ואיש מהם לא השמיע קלישאות לאומניות.
למוריאל רוטמן לא הייתה כוונה מיוחדת להוסיף עוד פרק לתולדותיה של גבעת התחמושת. אבל היו אלה שלטונות הצבא קבעו כי זהו אתר ההנצחה הזה הוא המקום בו צריכים להתייצב צעירים תושבי ירושלים שהגיע מועד הגיוס שלהם.
מוריאל רוטמן נולד בישראל לפני 23 שנה, הרבה אחרי אותו קרב גבורה מפורסם בגבעת התחמושת. כשהיה ילד עברה משפחתו לארצות הברית ושם גדל. הוא חזר לארץ בגיל שמונה עשרה, ובמהרה החל להיות מעורב פוליטית ולפגוש פלסטינים וליטול חלק בפעולות נגד הכיבוש. כמי שלמד התושבים הפלסטינים בכפר סוסיא שבדרום הר חברון, הנאחזים בכל כוחם בפיסת אדמתם ובתיהם הדלים, נראו לו "יותר יהודים" מאשר המתנחלים הזוממים לגרשם ומן החיילים המסייעים למתנחלים – שהם הממשיכים במורשת ההיסטורית של יהודים שנאבקו לקיים את קהילותיהם במשך אלפי שנים של חיי גלויות ורדיפות.
ובדיוק באותו זמן שבו ראה רוטמן יותר ויותר את חיילי צה"ל בפעולתם היומיומית, בירי של גז מדמיע ורימוני הלם ולעיתים גם תחמושת חיה על תושבים פלסטינים, הצבא מצידו שנמצא כאן אזרח ישראלי שחזר מארצות הברית והגיע לגיל 23 וטרם ביצע שירות צבאי. וכך קיבל מוריאל רוטמן צו המורה לו להתייצב באתר ההנצחה בגבעת התחמושת שבירושלים ביום רביעי ה-24 באוקטובר 2012 בשעה 8.00 בבוקר בדיוק, ולעלות שם על האוטובוס שייקח אותו להתחלת בשירותו הצבאי.
מוריאל רוטמן הגיע למקום בדיוק בזמן שנקבע, מלווה בקבוצה של פעילים וידידים - אבל לא על מנת ללבוש את מדי צה"ל. ובכיסו היה המכתב שהכין מבעוד מועד:
''אין דרך קלה לומר את זה: אני סבור כי הכיבוש- שהוא התפקיד המרכזי של צה''ל בימים אלו – הוא עוול מוחלט. הכיבוש הוא אנטי–אלוהים, אנטי–אהבה, ואלים בצורה מזעזעת. הכיבוש מבוסס על מערכת של הפרדה גזעית/לאומית שבמידה רבה דומה למערכת בדרום ארה”ב עד שנות ה60 ולאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה עד שנות ה90. הכיבוש ה'זמני' הזה איננו לקראת סופו, אלא מתחזק ומתקבע. יש כמעט אפס רצון בקרב הממשלה הישראלית לגמור עם הכיבוש, והציבור הישראלי נהיה אדיש לסטטוס-קוו שבו שאלת הכיבוש היא בעיקרה 'שאלה תיאורטית', ושאלה שהרבה כבר התעייפו מלהתעסק איתה. אבל הכיבוש יכול להיות תיאורטי רק אם אינך כבוש, ולכן אני גם רואה את הסירוב שלי כאקט של סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש.''
http://www.flickr.com/photos/activestills/8118552835/
ברגע זה שבו אני כותב, יושב מוריאל רוטמן מאחורי סורג ובריח בתא שבכלא 6 הצבאי, ותורם בכך את חלקו הצנוע במאבק לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים.
אז יש כיבוש? השטחים האלה נמצאים תחת שלטון כיבוש? מי שעוקב אחר המתרחש בשטח, מי שנכח ולו פעם אחת בעימות בין חיילים (ו/או מתנחלים) לבין תושבים פלסטינים, לא יכול ממש להטיל בכך ספק. בית הדין הבינלאומי בהאג, הפרשן המוסמך שקבעה הקהילה הבינלאומית לשאלות שנויות במחלוקת בחוק הבינלאומי, קבע בצורה חד משמעית ומוסמכת שאכן הגדה המערבית היא שטח כבוש, וכי חלות עליה הוראות אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על מדינה כובשת לישב את אזרחיה בשטח הכבוש.
אבל במדינת ישראל יש גם מי שחושבים אחרת. עובדה, ועדה מכובדת של משפטנים ישראלים בראשותו של השופט העליון לשעבר אדמונד לוי ישבה וכתבה דו"ח מפורט הקובע שהשטח אינו כבוש כלל וכלל. בשטף של עבודה יצירתית הכינו ועבדו השופט לוי וחבריו חוק בינלאומי משלהם, חוק בינלאומי יחיד ומיוחד שבו בית הדין הבינלאומי בהאג לא היה מוצא את הידיים ואת הרגלים. בחוק הבינלאומי לפי אדמונד לוי השטח אינו כבוש כלל ועיקר, והוא רכושו הבלעדי של העם היהודי, ומפעל ההתנחלות הישראלית בשטח הוא חוקי וכשר למהדרין. על כן, על ממשלת ישראל להסיר כל מכשול שעוד קיים בדרך להתרחבות והתעצמות מפעל ההתנחלות ולחסום ככל האפשר את דרכם של פלסטינים חצופים המעזים לפנות לבתי המשפט אם נגזלה אדמתם לאור היום.
כבר בחודש יוני השנה הגישו השופט לוי וחבריו את מסקנותיהם לראש הממשלה נתניהו. ולמרות שנתניהו הוא אשר מינה אותם, הוא קצת נבהל מן המסקנות וממה שעלול לקרות אם יאמץ אותן באופן רשמי. כי בסך הכול, אם השטח הזה אינו כבוש מה הוא כן? האם זה שטח מדינת ישראל? ואם זה שטח מדינת ישראל, ואם מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היכן הם חברי הכנסת המייצגים בפרלמנט של מדינת ישראל את תושבי שכם ורמאללה וחברון? ואם זה לא שטח מדינת ישראל וגם לא שטח כבוש, מה זה כן? ועוד כל מיני שאלות ששום ממשלה בישראל מאז 1967 לא רצתה לתת להן תשובה ברורה, וגם השופט לוי לא ממש ענה עליהן.
ולכן מאז חודש יוני שכב דו"ח לוי בארכיון כאבן שאין לה הופכין, והמתנחלים וחבריהם במערכת הפוליטית מחו וזעמו על כך ודרשו שהוא יאומץ ומיד. והנה, בחודש שעבר החליט בנימין נתניהו להקדים את הבחירות ונכנס מיד לקלחת אדירה של מאבקי כוחות. בתוך מפלגת הליכוד צברו המתנחלים כוח לא מבוטל, ויש להם השפעה רבה על תוצאות הבחירות הפנימיות, וכנראה לכן הודיע נתניהו לפתע כי בקרוב יביא את דו"ח לוי לאישור הממשלה. לא, לא את הקביעה העקרונית שהשטח אינו כבוש. רק את המסקנות המעשיות המסייעות למתנחלים ומקדמות את מפעלם. אבל הסתבר שגם זה יכול ליצור בעיות ותסבוכות פוליטיות ומשפטיות לא קלות.
וכך שוב נגנז הרעיון לאמץ את דו"ח לוי. אבל במקומו יצא ראש הממשלה ברעיון פוליטי מבריק והודיע את ההודעה הדרמטית שתפסה את ראש הכותרות בארצנו בימים האחרונים – ההליכה המשותפת לבחירות יחד עם מפלגתו של שר החוץ אביגדור ליברמן, הקרובה ביותר בזירה הפוליטית הישראלית להגדרות שמגדיר מדע המדינה מפלגה פאשיסטית. לא, לליברמן לא ממש חשוב הדו"ח של השופט לוי. המשפט הבינלאומי בכל צורותיו לא ממש מעניין את שר החוץ של מדינת ישראל. בראיון חגיגי לרגל הכרזת השותפות האינטימית החדשה עם ראש הממשלה הכריז ליברמן שבכלל אין טעם לדבר ולעסוק בשאלה הפלסטינית. כידוע אין לנו פרטנר פלסטיני וככל הנראה לעולם לא יהיה פרטנר, ולכן בעתיד הנראה לעין נעשה בשטחים האלה ככל העולה על רוחנו ולא נעסוק הרבה בתיאוריות ודקויות משפטיות. חד וחלק.
ובינתיים, מה עושים הפלסטינים עצמם? בשבוע שעבר, הופתעו נהגים ישראלים שנסעו לתומם בכביש 443 מתל אביב לירושלים כאשר לפתע התפרצו לכביש עשרות מפגינים פלסטינים נושאי דגלים ושלטים וחסמו אותו. מה פתאום הופיעו כאן הפלסטינים?
מי שמכיר את הנושא יודע שהכביש הזה עובר דרך שטחי הגדה המערבית, ושהוא נסלל על שטחי אדמה שהופקעו מתושבי הכפרים הפלסטינים בסביבה, ושמהתושבים האלה נמנעה האפשרות לנסוע בכביש שנסלל על אדמתם, ושגם כאשר פסק בג"צ שצריך לאפשר להם לנסוע בו נמצא חיש מהר התכסיס שבפועל מנע זאת מהם. אבל אזרחים ישראלים רגילים קיבלו את הרושם שזהו סתם כביש ראשי ישראלי המחבר בין שתי ערים בישראל. במיוחד שלאורך הכביש נבנו חומות המסתירות את הכפרים הערביים הסמוכים ועליהם צוירו להנאת הנהגים הישראלים תמונות נוף פסטורליות נחמדות, בלי ערבים. והנה פתאום המציאות שמאחורי החומות התפרצה לשעה קלה אל הכביש, עד שהגיע למקום החיילים שמיהרו להפעיל את רימוני ההלם ורימוני הגז המדמיע שברשותם.
ושבוע מאוחר יותר – עוד הפתעה לא נעימה. פלסטינים נושאי דגלים, ועמם מתנדבים בינלאומיים, חדרו אל חנות הכלבו שהקימה רשת המרכולים רמי לוי בהתנחלות שער בנימין, והניפו שם בתוך החנות את כרזותיהם: "חרם על מוצרי ההתנחלויות" ו"כל עוד לפלסטינים לא יהיה צדק - למתנחלים ולישראלים לא יהיו חיים רגילים". ושוב הגיעו עד מהרה החיילים עם רימוני ההלם ורימוני הגז.
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.508462625830713.122508.136633479680298&type=1
ובשתי הפעמים אמרו הפרשנים באולפני הטלויזיה הממלכתית של מדינת ישראל ש"הפלסטינים הצליחו להשיג הפתעה" וש"היה כאן כשל של שרותי המודיעין הישראלי". והתופעה הזאת מעוררת דאגה בקרב הפרשנים ובקרב קציני הצבא שהפרשנים מפרשנים אותם. במידה מסוימת זה מעורר דאגה אפילו יותר מאשר הסבבים החוזרים של חילופי אש בגבול רצועת עזה. דווקא מפני שהמפגינים בכביש 443 ובמרכול רמי לוי לא השתמשו באלימות וקצת קשה להאשים אותם בטרור.
