יום שבת, 3 בנובמבר 2012

שבוע של דמוקרטיה

שבוע של דמוקרטיה


השנה הזאת התנהל מאבק איתנים על דמותה של עצרת הזיכרון ליצחק רבין. מי שיצאו וידם על העליונה, במיוחד ראשי תנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה וגם עם מפלגת העבודה,  החליטו לבצע השנה שינוי מהותי בתכנים וסדר היום של העצרת.
לפני תשע עשרה שנה לחץ יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, את ידו של יאסר ערפאת, ראש ארגון השחרור הפלסטיני, על מדשאת הבית הלבן, בטכס שעורר אז תקוות רבות שמאז נופצו שוב ושוב. לפני שבע עשרה שנה בדיוק, ב-4 לנובמבר 1995, רעמו שלוש יריות בכיכר שבלב תל אביב ויצחק רבין שילם בחייו על לחיצת היד הזאת.
מאז, בכל שנה, התכנסו עשרות אלפים בכיכר הזאת כדי להזכיר את הרצח הזה. רבים מהדוברים בעצרות האלה נהגו לדבר על מפעל החיים שנקטע ועל השלום עם הפלסטינים שלא הושלם ועל הכיבוש שלא בא אל קיצו, ולא פעם גם הפנו אצבע מאשימה אל מתנגדי השלום ותומכי הכיבוש וראשי הממשלה שלא המשיכו בדרכו של רבין. ובאופן טבעי, היו מי שלא מצאו את מקומם בעצרות הזיכרון לרבין - מי שלא רצו את השלום הזה בחייו של רבין וגם לא לאחר מותו, מי שאינם רוצים שהכיבוש יבוא אי פעם אל סופו ומאד רוצים שההתנחלויות ימשיכו לעמוד על תילן לדורי דורות.
אבל הפעם נקבעה מדיניות חדשה: " לא מדובר כאן בחלוקות המסורתיות של שמאל וימיןיגיעו כל מי שמאוחד בדרישה לקבלת עול הדמוקרטיה. זיכרון רצח רבין ישוב להיות הדלק המניע ליצירת מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יהיה המניע להיאבק בכל סוגי הגזענות והתרת הדם. אנו מאמינים ומקווים כי מיקוד העצרת דווקא בתכנים נוקבים אלה, ולא רק בגעגוע לדרכו המדינית של רבין, יאפשר לציבורים רחבים יותר להשתתף בעצרת בטווח הארוך. כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו ימצא בה מקום – ולא רק הציבור המצומצם והמסוים המגיע לעצרות בשנים האחרונות".
האמת היא שבין הקהל שנאסף בכיכר במוצאי השבת האחרונה - כעשרים עד עשרים וחמישה אלף להערכת המשטרה - היה קשה למצוא נציגים לציבור אחר מזה שהגיעו לשם בעבר, אותם האנשים המגיעים בדרך כלל להפגנות למען השלום ונגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות. אבל על הבמה היו כמה וכמה נואמים מסוג שלא נראה מקודם בעצרות הזיכרון  ליצחק רבין. למשל, הרב אבי גיסר, הרב של התנחלות עופרה.
עופרה הוקמה בשנת 1975, חלק גדול ממנה על אדמות פרטיות של תושבים פלסטינים. מבחינת תנועת ההתנחלות דאז, גוש אמונים, נחשבה הקמתה כפריצת דרך פשוטו כמשמעו, פריצה חזיתית ראשונה (אך בהחלט לא אחרונה) של מתנחלים ישראלים אל תוך לב ליבו של השטח הפלסטיני המאוכלס בצפיפות. עפרה נחשבת במידה רבה כבירתם של המתנחלים האידאולוגיים, המאמינים ששטחי יהודה ושומרון שייכים לעם היהודי מתוקף הבטחה אלוהית וזכות היסטורית. רבים ממנהיגיהם ואנשי הרוח שלהם מתגוררים שם עד היום.
הרב גיסר שבא מעופרה אל כיכר רבין ידע שהוא אינו במגרש הביתי שלו, ואכן עלייתו לבמת הנואמים לוותה במטר של קריאות בוז. לזכותו של הרב גיסר אפשר להגיד שדאג להכין נאום המתאים לנסיבות ולציפיות של מי שהזמין אותו לשם. "הערבים גם הם בני אברהם. חובה עלינו לאהוב את כל הנברא בצלם אלוהים. אין לנו חלק עם שונאי האדם ואין לישראל תורה המתירה שפיכות דמים. מי שאינו מודה בכך אין לו חלק בתורת ישראל."
יתכן בהחלט שהדברים כנים. כי אכן הרב גיסר מתנגד בכל ליבו לספרים כמו "תורת המלך" המפרטים מתי מותר ואף רצוי להרוג בגויים, ברבנים המפרסמים ספרים כאלה ובתומכים הנלהבים שקוראים בהם ויוצאים בלילה להצית עצי זית, מסגדים וגם כנסיות ומנזרים. ומה עם הפתרון המדיני? מה יהיה גורלם ועתידם של מיליוני פלסטינים החיים תחת שלטון צבאי ישראלי מזה 45 שנה? מה על תושבי רמאללה, העיר הפלסטינית השוכנת כחמישה קילומטר מדרום מערב לעפרה והרב גיסר מעולם לא ביקר בה? האם גם הם חלק מן הדמוקרטיה הישראלית שלהגנתה נקראה עצרת הזכרון? ובכן, הרב גיסר ואחרים ממחנהו הפוליטי הסכימו להופיע בעצרת לזכר רבין בתנאי שהיא "לא תהיה פוליטית" ולא תעסוק בפתרונות פוליטיים. "יש להיות מחוייבים לכך שהוויכוח על עתיד הארץ לא יקרע את החברה הישראלית" הוא אמר לקהל שומעיו בכיכר. אולי מוטב בכלל להפסיק את הויכוח הזה, לעבור לנושאים אחרים ולנהל עליהם את הפוליטיקה הישראלית ואת מערכת הבחירות הנוכחית. שלי יחימוביץ, מנהיגת מפלגת העבודה שנכחה בעצרת אם כי לא דיברה בה, בודאי מסכימה איתו.
למחרת היום קיימה הכנסת ישיבה מיוחדת לזכרו של רבין. פתח את הדיון יושב ראש הכנסת רובי ריבלין, שבחר להדגיש את המחלוקת האידאולוגית בינו לבין רבין המנוח. "מורשתו המדינית הייתה ברורה: לחתור להיפרדות העמים באמצעות חלוקת הארץ ויצירת שתי ישויות נפרדות. חלקתי על רבין אז ועודני חולק עליו היום. אני סבור שהקונספציה מקורה בטעות. היא אינה ישימה בין הירדן לים. ניתן לקבוע שרעיון ההיפרדות כשל. הוא לא התנחל בלבבות שני העמים". ואם לא חלוקה ולא שתי ישויות נפרדות, מה כן? מדינה אחת דמוקרטית מהים עד הירדן? זכות הצבעה לפלסטינים בבחירות הבאות לכנסת, או באלה שיבואו אחריהן? את השאלה הזאת שאלו את ריבלין כמה וכמה חברי כנסת בויכוח הסוער שהתפתח, וגם כמה בעלי טור בעיתונות. ריבלין לא מצא לנכון לענות.

במפלגת הליכוד, מפלגתו של ריבלין, לא כל כך מדברים על הפלסטינים ועל זכויותיהם והאם תינתן להם זכות הצבעה בהחלטות שיקבעו את גורלם. אבל בעצם, גם לחברי ועידת הליכוד בעצמם לא ניתנה הרבה ברירה. נוסח ההסכם בין ראש הממשלה נתניהו לבין שותפו החדש-ישן אביגדור ליברמן לא הובא בפניהם, והצבעה חשאית לא הייתה שם, ובהצבעה הגלויה היו הרבה הרבה לחצים וצריך היה אומץ לב רב להצביע נגד. קצת כמו הבחירות שערך ולדימיר פוטין ברוסיה לפני מספר חודשים, ואשר השותף ליברמן יצא למוסקבה כדי להעניק להן את חותמת הכשרות שלו...

ולביום שני הופנה לרגע אור הזרקורים אל יאיר לפיד, הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית המבשר לנו שעוד יש עתיד. ואת חזונו לעתיד הזה מצא לנכון לפרוס דווקא בהתנחלות אריאל שבחלקה הצפוני של הגדה המערבית. זאת ההתנחלות אשר עלתה לכותרות כאשר התארגנו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים והודיעו שיסרבו להופיע ב"היכל התרבות" שלה כי לא תיתכן תרבות במובלעת חמושה בליבו של שטח כבוש, ואך לאחרונה עלתה המחלוקת האם המכללה שבהתנחלות הזאת צריכה וראויה להיות משודרגת לאוניברסיטה ולקבל לשם כך שפע של תקציבים ומשאבים. את יאיר לפיד כל זה לא עניין. כפי שהראה במעשים ולא רק בדיבורים, הוא מתנגד לחרם על אריאל ובכלל "לא מוכרת לו מפה שבה אריאל לא שייכת למדינת ישראל". וגם התנחלות מעלה אדומים. וגם גוש עציון. ואין מה לדבר על ירושלים המאוחדת בירת ישראל ועל מאתיים אלף תושבים פלסטינים שימשיכו לחיות בה תחת שלטון ישראל והמתנחלים ימשיכו להשתלט על בתיהם. אבל יאיר לפיד בהחלט תומך בהיפרדות מן הפלסטינים והוא גם בהחלט לא יכנס לממשלה אשר לא תפתח איתם במשא ומתן. ועל מה ידברו במשא ומתן הזה? מה בדיוק יציעו לפלסטינים? האמת שאף אחד לא ממש הקשה על יאיר לפיד בשאלות נוקבות כאלה.

בכל מקרה יאיר לפיד ירד מהר מן הכותרות ועלה אליהן אל עוד כוכב חדש, הלא הוא משה כחלון. משה כחלון, שר התקשורת החברתי שבמשך כמה ימין עמד ברגל אחת מחוץ למפלגת הליכוד והסקרים ניבאו גדולות ונצורות למפלגה העצמאית שהוא עשוי היה להקים. האיש אשר נלחם בחברות הסלולר ויכול להן ובזכותו כולנו משלמים פחות לכיסי הטיקונים המנוולים. וזאת רק ההתחלה לקראת המאבקים החברתיים האדירים שעוד יוביל האיש הזה. ומנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ מיהרה לברך את כחלון בכל פה לקראת עזיבתו הצפויה את הליכוד: " אני חושבת שכחלון הוא נציג ציבור מצוין. הכניסה של כחלון לזירה הפוליטית משרתת בדיוק את הדבר הזה שאני נאבקת עליו: הפסקת הדיכוטומיה בין ימין לשמאל מדיני. אין יותר שני גושים, זה הכל קיבעון מחשבתי וצריך ליצור תפישה חדשה של מהי מפלגה פוליטית".

ומה אומר נציג הציבור המצוין, האיש השובר את הדיכוטומיה בין ימין ושמאל, על הכיבוש ועל הפלסטינים? ובכן, אצל המתנחלים הוא אורח רצוי ומכובד אשר תומך בכל דרישותיהם של המתנחלים ומוחה על כך שהיקף הבניה בהתנחלויות אינו מספיק. וכאשר נשאל על הפניה הפלסטינית לאו"ם הייתה למשה כחלון, האביר החברתי, תשובה ברורה ומוחצת: "אם הפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה מהאו"ם, צריך מיד סיפוח של כל השטחים באותו יום. הכרזתם על מדינה? אין שום בעיה, גם אנחנו גם נכריז. כמו שאומרים הילדים - אתם התחלתם". והאם סיפוח הפלסטינים כולל זכות בחירה לכנסת? את זה איש לא שאל את כחלון, אם כי כנראה לא בדיוק לכך כוונתו.

http://www.haaretz.co.il/news/barakravid/1.1854041

אמיר שיבלי, המכין ומפיץ ברשת קריקטורות ותצלומי מונטג' לרוב, כבר הגדיר את משה כחלון ומפלגתו (אם תהיה) כבחירה אלקטורלית מוצלחת ומתאימה למי שרוצים לסמס ממש בזול ויחד עם זה להשאיר ארבעה מליון בני אדם ללא זכויות אזרח בסיסיות. אבל לפי החדשות האחרונות, כחלון מעדיף בינתיים לא לרוץ. כמה חבל.

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151123732389372&set=a.10150471870259372.372405.702569371&type=1&theater

ואחרון חביב במצעד הדמוקרטיה לשבוע הזה הוא לא אחר מאשר נתן שרנסקי, האיש שהיה לפני הרבה שנים לוחם זכויות אדם אמיץ בברית המועצות ובשלב מאוחר יותר עמד בראש המפלגה ששאפה לייצג את האזרחים הישראלים דוברי הרוסית עד שאביגדור ליברמן דחק את רגליו.  האיש אשר משמש כיום כיושב ראש הסוכנות היהודית, תפקיד מכובד אשר בדרך כלל מעורר פיהוק אצל הישראלי הממוצע. והוא נזכר השבוע בימיו הטובים כאשר מי שהיה נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש שתה בצמא את משנתו על הפצת הדמוקרטיה בעולם וגם הושפע ממנה בהחלטה  לפלוש אל עיראק ולהביא אליה את ברכת הדמוקרטיה. וכה כתב אביר הדמוקרטיה שרנסקי:
"על המערב להתנות תמיכה פיננסית ודיפלומטית בקבלת ראיות ממשיות לרפורמות דמוקרטיות ולכיבוד זכויות האדם. אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות. זו חייבת להיות מדיניות עקבית וחסרת פשרות שתשתרע על פני שנים רבות ותיושם באותה נחישות כלפי כולם - מערב הסעודית והרשות הפלסטינית ועד מצרים ולוב" (מעריב, 1.11.2012).

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/412/993.html?hp=1&cat=479&loc=10

אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות? בכל המדינות שמקבלות סיוע מהמערב, בלי הבדל? האם באמת נתן שרנסקי, יושב ראש הסוכנות היהודית וידידו הטוב של בנימין נתניהו, קורא לארצות הברית להפסיק את הסיוע הפיננסי והדיפלומטי למדינת ישראל, כדי ללחוץ על ישראל לאמץ  נורמות דמוקרטיות בסיסיות ולחדול מלקיים שלטון כיבוש ודיכוי על מיליוני אנשים? לא צריך להגזים, כמובן. אף אחד לא מעלה בדעתו להפנות לנתן שרנסקי שאלות כאלה.

ובכל זאת, אולי דווקא הבוחרים בארצות הברית הם שיחליטו. אולי דווקא הם, שחלק גדול מהם אינם יכולים להצביע על מיקומו של המזרח התיכון במפה ומצב האבטלה במערב התיכון מעניין אותם הרבה יותר, יקבלו ביום שלישי הקרוב את ההחלטה שהפוליטיקאים בישראל מתחמקים ממנה. אם הבוחרים האמריקאים יבחרו באובמה לכהונה שניה ויתנו לנשיאם את הכוח (אם כך ירצה) לסיים את הכיבוש ולא לתת לו להתגלגל בשובה ונחת אל יובל החמישים.

אחרי הכל, אם אתם מנהלים מערכת בחירות מעל ראשם של הפלסטינים וקובע את גורלם בלי לשאול ולבלי להתעניין בדעתם, לא תוכלו להתלונן אם בסופו של דבר גם מידיכם תוצא ההחלטה.