מהאסיר איקס עד לורד מונטגו
שום בית משפט לא הוציא צו איסור פרסום על מעצרו של סאמר אל עיסאווי. המידע היה גלוי חופשי לחלוטין לפרסום. כל מי שרצה יכול היה לפרסם את העובדות: סאמר אל-עיסאווי, תושב עיסאוויה שבמזרח ירושלים, הושם בחודש יולי בשנה שעברה במעצר מנהלי ללא משפט והוכנס לכלא רמלה (כן, אותו כלא רמלה שעלה השבוע לכותרות מסיבות אחרות). הוא פתח בשביתת רעב שבימים אלה כבר עברה את היום המאתיים ואיבד שלושים וחמישה קילוגרם ממשקלו ונגרמו נזקים חמורים לכליותיו. לפני מספר ימים הוא הפסיק גם ולשתות וליטול את הויטמינים ותוספי המזון המעטים שהחזיקו אותו בחיים עד עכשיו. כל המידע היה גלוי וחופשי לפרסום - הכל חוץ מאשר ההאשמות בהן הואשם עיסאווי, אשר נמסרו רק כ"עדויות סודיות" לשופט שהאריך את מעצרו ולעיסאווי עצמו שכחו לספר עליהם.
את הכל לא היתה בעיה לפרסם – אבל הכתבים והעורכים בעיתונים ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים במדינת ישראל פשוט לא חשבו שזה מענין את הקוראים והמאזינים. רק כאשר התדרדרות מצבו של סאמר אל עיסאווי הביאה בסוף השבוע הזה לשורה של הפגנות ברחבי הגדה המערבית ועימותים בין מפגינים פלסטינים לחיילים ישראלים, הופיעו אזכורים בודדים באמצעי התקשורת – וגם אז, לא ממש בהרחבה.
אילו היה בן זיגייר פלסטיני, יתכן שגם עכשיו אף אחד לא היה שומע עליו.
***
אז מה באמת קרה שם, באותה פרשה עלומה שלפני מספר ימים רק מעט יודעי סוד שמעו עליה ועכשיו היא בראש הכותרות בישראל ובאוסטרליה ובכל העולם?
איך זה התחיל ידוע היטב: צעיר יהודי גדל במשפחה מכובדת במלבורן, לוקח את הציונות שלו ברצינות ועושה עליה וחי בישראל ומתחתן בה ונכנס לשירות מוסד הריגול שלה ומקבל על עצמו שורה של משימות עלומות, ובהחלט לא ויתר על אזרחותו האוסטרלית. למוסד היתה חשובה מאד יכולתו של האיש לשאת (או להשאיל לאחרים) דרכון אוסטרלי אמיתי שיעמוד בבדיקה המדוקדקת ביותר, ולהיכנס לארצות שחסומות בפני נושאי דרכון ישראלי. ובכלל, הוא לא ניתק את קשריו עם אוסטרליה, שם חיו בני משפחתו, ולשם בא לבקר וגם ללמוד באוניברסיטה.
ובאמצע, הנסתר עודנו עולה על הגלוי: בתחילת 2010 ביצעו סוכנים עלומים מעשה התנקשות בפלסטיני בכיר בנסיכות דובאי. המתנקשים לא הצליחו להעלם בלי עקבות, אלא השאירו אחריהם שובל אדיר ומרהיב של עקבות – תצלומיהם במצלמות האבטחה ושמותיהם בדרכונים אוסטרליים שהתגלו כמזויפים, ושורה של רמזים שהובילו אל מדינת ישראל ואל המוסד. אבל מה בדיוק היה הקשר אל בן זגייר, היהודי האוסטרלי שעשה עליה לישראל והעמיד את דרכונו האוסטלרי לרשות מבצעי הריגול הנועזים שלה?
והסוף – רובו כבר ברור וידוע. ומשפט חשאי ומאסר חשאי בתא בידוד שמור היטב בכלא רמלה וצווי איסור פרסום להסתיר כל שביב מידע מהציבור. אישומים חמורים שהיו עלולים להשאיר אותו בתא השמור והחשאי למשך שנים רבות מאד, ועסקת טיעון מקילה קצת יותר שהוצעה לו ואשר גם היא היתה כרוכה בשנות מאסר לא מעטות, ברירה קשה בין שתי אפשרויות קשות. ואז ההתאבדות בתא השמור עם ארבע מצלמות מעקב. אם אכן זאת היתה התאבדות.
אבל מה בדיוק קרה שם באמצע? מה בדיוק הוא עשה או תכנן לעשות? שלום ירושלמי ב"מעריב" העביר מה שנראה כמסר ישיר מתוככי המוסד: "זיגייר, כך אומרים, החזיק אקדח מעשן. אלמלא נעצר היה גורם נזק אדיר. איש במוסד לא רצה שיתאבד בכלא, אבל אחרי שתלה את עצמו איש גם לא ישב עליו שבעה". ובטלויזיה הפנה רון בן ישי הותיק אצבע מאשימה אל שירותי הביטחון האוסטרלים: "הם אלה שסיבכו את זיגייר!". איך בדיוק?
השערה שאינה מבוססת על שום מידע ממקור ראשון: אי שם בסוף ינואר או תחילת פברואר 2010 פנו שירותי הבטחון של אוסטרליה אל בן זיגייר, אזרח אוסטרלי שהסתובב הרבה בעולם בדרכונו האוסטרלי, ודרשו ממנו למסור להם את הידוע לו על השימוש שעושה מדינת ישראל בדרכונים אוסטרלים בצורה העלולה לגרום נזק לאינטרסים הלאומיים של אוסטרליה, להטיל חשד בתיירים אוסטרלים ובאנשי עסקים אוסטרלים בארצות רבות ולהחשיד אותם כמרגלים ישראלים פוטנציאלים.
אם זה מה שקרה, בן זיגייר לא יכול היה לצאת מזה טוב, יעשה מה שיעשה: אם ימסור את המידע הוא עלול להיחשב על פי חוקי מדינת ישראל כבוגד שמעל בנאמנותו לישראל. אם יסרב למסור את המידע הוא עלול להיחשב על פי חוקי אוסטרליה כבוגד שמעל בנאמנותו לאוסטרליה. בקיצור – חלום הבלהות של יהודים באוסטרליה, כמו בארה"ב ובארצות רבות אחרות – ההאשמה ב"נאמנות כפולה".
האם היתה למדינת ישראל הזכות המוסרית להעמיד יהודי אוסטרלי במצב הבלתי אפשרי הזה? האם היתה לה לפני שלושים שנה הזכות המוסרית לפנות אל יהודי אמריקאי בשם ג'ונתן פולארד ולשכנע אותו שכיהודי הוא חייב לישראל נאמנות הגוברת על נאמנות לארצות הברית?
כמה יהודים בכמה מדינות שלמו במישרין או בעקיפין מחיר על מעשיה ומדינויותה של מדינת ישראל?
בחודש יולי 1994 בוצע מטען נפץ גדול בבנין הקהילה היהודית בבואנוס איירס בירת ארגנטינה, ושמונים וחמישה אנשים נהרגו בו. למרות שלא פוענח עד תום, האירוע נחשב כפעולת נקמה על התנקשות של מדינת ישראל במנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי. היהודים הארגנטינים, שבודאי לא היו שותפים למחמותיה של מדינת ישראל בדרום לבנון, נבחרו כקרבנות זמינים לנקמה נגד "מדינת העם היהודי".
הפרשה הזאת ממשיכה לעורר גלים בפוליטיקה של ארגנטינה ולעלות לדיון חוזר שוב ושוב. לפני כמה שבועות בחרה ממשלת ארגנטינה ליזום חקירה בינלאומית בנסיבות המקרה בה משתתפת גם ממשלת איראן, וממשלת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת ארגנטינה. שר החוץ הארגנטיני הקטור טימרמן - שהוא, אולי לא במקרה, יהודי בעצמו – הזמין אלין את שגרירת ישראל בכדי למחות על המחאה הישראלי ועל התערבות ממשלת ישראל בדרך בה מטפלת ממשלת ארגטינה ברצח של אזרחים ארגנטינים בליבה של בירת ארגנטינה. כפי שדווח באותו זמן, "שר החוץ הארגנטיני היה כה נסער עד שכמעט ולא נתן לשגרירה הישראלית להוציא מלה מפיה וקטע אותה שוב ושוב. 'אין לישראל כל זכות לבקש הסברים, אנחנו מדינה ריבונית' אמר טימרמן לשביט. 'ישראל אינה דוברת בשם העם היהודי ולא מייצגת אותו. יהודים שרצו ורוצים לחיות בישראל היגרו אליה והם אזרחיה ומי שגר בארגנטינה הוא אזרח ארגנטיני. הפיגוע היה נגד ארגנטינה והרצון של ישראל להיות מעורבת בעניין רק נותן תחמושת לאנטישמים שמאשימים יהודים בנאמנות כפולה'”.
***
בשנת 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, בה הודיעה כי תראה בעין יפה "הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל". בדיונים הממושכים שקיים הקבינט הבריטי בטרם פורסמה ההצהרה, הביע הלורד אדווין מונטגו – השר היהודי היחיד בממשלת בריטניה באותו זמן – הסתייגות והתנגדות חריפה מן ההצהרה המתוכננת: "... אני מניח שפירוש הדבר כי מוסלמים ונוצרים יצטרכו לפנות את מקומם ליהודים, וכי היהודים יקבלו מעמד עדיף ויהיו קשורים לפלסטינה כמו שהאנגלים קשורים לאנגליה והצרפתים לצרפת ושהמוסלמים בפלסטינה יחשבו שם לזרים כמו שהיהודים יחשבו מעתה כזרים בכל אחרת מלבד פלסטינה." מונטגו חשש שההצהרה הזאת תגרום ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם - נאמנות לממשלות במדינות מגוריהם לעומת נאמנות לבית הלאומי – ובסופו של דבר תיתן פתחון פה לאנטישמים לערער את מעמדם של היהודים בבריטניה ובארצות אחרות ולגרש אותם גם נגד רצונם אל "הבית הלאומי" שלהם.
כדי לפייס את הלורד מונטגו ומתנגדים אחרים נוספו לנוסח הצהרת בלפור כפי שפורסמה בסופו של דבר מלות הסתייגות ברורות. הקמת "הבית הלאומי" תהיה "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".
תשעים ושש שנים עברו מאז, ובהן קם הבית הלאומי והפך לעובדה והקים את הצבא החזק ביותר וגם יסד שירותי ריגול שרשתם פרושה על העולם כולו. לאור הנסיון הזה, קשה מאד יהיה לטעון כי "התנאי הברור" שהוצב בשנת 1917 התקיים במלואו וכי לא היה בסיס לחששותיו של הלורד אדווין מונטגו.
