דילמת מפצח האגוזים
[חלק ראשון - מאת ביאטה זילוורסמיט]
אחרי הכל, הבחירות היו רעידת אדמה. הגושים פורקו.
המערכת הרב-מפלגתית הישראלית התפתחה יותר ויותר למצב דו מפלגתי דה פקטו, עם גושים קבועים של מרכז-שמאל ומרכז-ימין. עד שנת2000 המפלגות החרדיות נהגו מדי פעם לעבור מצד לצד ובכך צברו כוח רב כ"ממליכי מלכים”, אך נראה שבסופו של דבר הן התקבעו כחלק מגוש הימין. מפלגות חדשות שניסו לזכות בהכרה כ"מפלגות מרכז" התרסקו או שבסופו של דבר תויגו כ"שמאל". קדימה, המפלגה שנוצרה על ידי שרון מעט לפני האירוע המוחי שממנו לא התאושש, הייתה אמורה להיות מפלגת מרכז. השריד שנותר ממנה נחשב בבחירות 2013 כשייך לגוש השמאל.
אולם עתה הגושים חדלו להתקיים. הברית האנטי חרדית בין "הבית היהודי" מן הימין הקיצוני ו"יש עתיד" מן המרכז-שמאל התגברה על נאמנויות אחרות. המשותף ללאומנים הדתיים ולחילונים - שניהם במנהיגות של כוכבים פוליטיים חדשים – הוא הסלידה מכוחם הגובר של החרדים ומהפטורים שהם מקבלים. ליאיר לפיד החילוני יספיק אם יגויסו החרדים לצבא. לנפתלי בנט יש יעד נוסף: להוציא את הרבנות הראשית מידי החרדים. (אם יצליחו בנט ולפיד להכנס יחד לממשלה ולשלול מהחרדים את כוחם, הם יחדלו עד מהירה להיות בעלי ברית, מכיון שיש להם עמדות שונות לחלוטין לגבי הפיל שבמרכז החדר, כלומר היחסים בין ישראל לפלסטינים).
בלי הגושים הקבועים ועל אף שמפלגתו הפסידה בגדול, נתניהו עדיין נראה כיחיד שעליו יכולה להיות מוטלת הרכבת ממשלת קואליציה. עכשיו הוא עושה כל מאמץ כדי לא להימחץ במפצח האגוזים, הלחץ המתואם של שני הטירונים הפוליטיים, מימין ומשמאל בו זמנית . לכן הוא זקוק לתמיכה של כל אחד אחר.
מבחינה אריתמטית טהורה זה לא היה צריך להיות קשה כל כך,כאשר לפיד ובנט מחזיקים יחד לא יותר מ-31 מבין 120 מושבי הכנסת. אבל נתניהו והליכוד נתקלים בכמה מכשולים אחרים. למרות שבמקור היה מפלגה "עממית", תחת הנהגת נתניהו הפך הליכוד מזוהה עם ליברליזם כלכלי קשוח. ובדיוק עכשיו, מפלגת העבודה עם 15 המנדטים שלה, בראשות שלי יחימוביץ, לוקחת את שמה ברצינות ודורשת מדיניות כלכלית הפוכה לחלוטין.
ובכל זאת, נתניהו יכול כנראה לאסוף 57 מתוך 120, עם ציפי לבני שכבר נכנסה ואשר עבור ששת המושבים שלה היה נתניהו מוכן להדגיש את החשיבות של פתרון שתי המדינות; קדימה, שלרשותה רק שני מושבים ובכל זאת מגלה קשיחות משא ומתן; והחרדים (שתי מפלגות, ביחד 18 מושבים) הנמצאים "בכיסו של נתניהו". אם מוסיפים את שלושים ואחד המושבים של ברית הליכוד ביתנו, עדיין אין לנתניהו רוב בכנסת, אבל לא נראה סביר שמישהו אחר יוכל לגייס יותר קולות בלי קיום בחירות חדשות.
אילו היתה מדינת ישראל מקום שונה לגמרי, היתה פתוחה בפני נתניהו דרך להפוך את 57 המושבים ל-61, בלי כל צורך להתפשר על עניינים רגישים כגון הפריבילגיות של החרדים והכיוון הכלכלי. בישראל שונה מזו הקיימת במציאות אפשר היה לפחות לשקול את שיתופם של המוסלמים בישראל. למפלגת רע"מ-תע"ל (4 מושבים) לא יהיו שום בעיות בתחומים שאותם סימן נתניהו כמכריעים.
אבל, הכנסת מפלגה ערבית לקואליציה ומינוי שר ערבי, וכך יצירת איזו תקווה חדשה לישראל מתוך החורבות – זהו כמובן מעשה שנתניהו לעולם לא יעשה, אפילו לא מתוך ייאוש.
אחרי הכל, הבחירות היו רעידת אדמה. הגושים פורקו.
המערכת הרב-מפלגתית הישראלית התפתחה יותר ויותר למצב דו מפלגתי דה פקטו, עם גושים קבועים של מרכז-שמאל ומרכז-ימין. עד שנת2000 המפלגות החרדיות נהגו מדי פעם לעבור מצד לצד ובכך צברו כוח רב כ"ממליכי מלכים”, אך נראה שבסופו של דבר הן התקבעו כחלק מגוש הימין. מפלגות חדשות שניסו לזכות בהכרה כ"מפלגות מרכז" התרסקו או שבסופו של דבר תויגו כ"שמאל". קדימה, המפלגה שנוצרה על ידי שרון מעט לפני האירוע המוחי שממנו לא התאושש, הייתה אמורה להיות מפלגת מרכז. השריד שנותר ממנה נחשב בבחירות 2013 כשייך לגוש השמאל.
אולם עתה הגושים חדלו להתקיים. הברית האנטי חרדית בין "הבית היהודי" מן הימין הקיצוני ו"יש עתיד" מן המרכז-שמאל התגברה על נאמנויות אחרות. המשותף ללאומנים הדתיים ולחילונים - שניהם במנהיגות של כוכבים פוליטיים חדשים – הוא הסלידה מכוחם הגובר של החרדים ומהפטורים שהם מקבלים. ליאיר לפיד החילוני יספיק אם יגויסו החרדים לצבא. לנפתלי בנט יש יעד נוסף: להוציא את הרבנות הראשית מידי החרדים. (אם יצליחו בנט ולפיד להכנס יחד לממשלה ולשלול מהחרדים את כוחם, הם יחדלו עד מהירה להיות בעלי ברית, מכיון שיש להם עמדות שונות לחלוטין לגבי הפיל שבמרכז החדר, כלומר היחסים בין ישראל לפלסטינים).
בלי הגושים הקבועים ועל אף שמפלגתו הפסידה בגדול, נתניהו עדיין נראה כיחיד שעליו יכולה להיות מוטלת הרכבת ממשלת קואליציה. עכשיו הוא עושה כל מאמץ כדי לא להימחץ במפצח האגוזים, הלחץ המתואם של שני הטירונים הפוליטיים, מימין ומשמאל בו זמנית . לכן הוא זקוק לתמיכה של כל אחד אחר.
מבחינה אריתמטית טהורה זה לא היה צריך להיות קשה כל כך,כאשר לפיד ובנט מחזיקים יחד לא יותר מ-31 מבין 120 מושבי הכנסת. אבל נתניהו והליכוד נתקלים בכמה מכשולים אחרים. למרות שבמקור היה מפלגה "עממית", תחת הנהגת נתניהו הפך הליכוד מזוהה עם ליברליזם כלכלי קשוח. ובדיוק עכשיו, מפלגת העבודה עם 15 המנדטים שלה, בראשות שלי יחימוביץ, לוקחת את שמה ברצינות ודורשת מדיניות כלכלית הפוכה לחלוטין.
ובכל זאת, נתניהו יכול כנראה לאסוף 57 מתוך 120, עם ציפי לבני שכבר נכנסה ואשר עבור ששת המושבים שלה היה נתניהו מוכן להדגיש את החשיבות של פתרון שתי המדינות; קדימה, שלרשותה רק שני מושבים ובכל זאת מגלה קשיחות משא ומתן; והחרדים (שתי מפלגות, ביחד 18 מושבים) הנמצאים "בכיסו של נתניהו". אם מוסיפים את שלושים ואחד המושבים של ברית הליכוד ביתנו, עדיין אין לנתניהו רוב בכנסת, אבל לא נראה סביר שמישהו אחר יוכל לגייס יותר קולות בלי קיום בחירות חדשות.
אילו היתה מדינת ישראל מקום שונה לגמרי, היתה פתוחה בפני נתניהו דרך להפוך את 57 המושבים ל-61, בלי כל צורך להתפשר על עניינים רגישים כגון הפריבילגיות של החרדים והכיוון הכלכלי. בישראל שונה מזו הקיימת במציאות אפשר היה לפחות לשקול את שיתופם של המוסלמים בישראל. למפלגת רע"מ-תע"ל (4 מושבים) לא יהיו שום בעיות בתחומים שאותם סימן נתניהו כמכריעים.
אבל, הכנסת מפלגה ערבית לקואליציה ומינוי שר ערבי, וכך יצירת איזו תקווה חדשה לישראל מתוך החורבות – זהו כמובן מעשה שנתניהו לעולם לא יעשה, אפילו לא מתוך ייאוש.
דילמת מפצח האגוזים
[חלק שני - מאת אדם קלר]
אורי אליצור, לשעבר מזכ"ל מועצת יש"ע וראש לשכתו של בנימין נתניהו וכיום אחד הבכירים בבעלי הטור של הימין הישראלי, מתלהב מאד מן הברית הפוליטית שנכרתה בין יאיר לפיד לבין נפתלי בנט. כך הוא כותב: "יש משהו מלהיב בכך ששני אנשים חדשים לגמרי בפוליטיקה, בשנות הארבעים לחייהם, עומדים בראש שתי מפלגות גדולות. מעבר לגיל ולהתלהבות של דבר חדש שמתחיל יש עוד דברים משמעותיים שמשותפים לשתי המפלגות שמאחורי לפיד ובנט. למשל, לא הכל קם ונופל על הוויכוח הישן בין השמאל והימין על עתיד השטחים. יש דור חדש שהחלוקה הזאת נמאסה עליו והוא רואה המון ענינים חשובים ודחופים שבהם שמאל וימין יכולים לעבוד ביחד".
ככל הנראה, לדור החדש הזה השאלה האם החרדים יאולצו להתגייס לשורות צה"ל חשובה ודחופה הרבה יותר מן השאלה מה הם התפקידים והמשימות שמטילה מדינת ישראל על צבאה. ועובדה - משאלי דעת הקהל שעלו לכותרות בעיתוני סוף השבוע מנבאים הצלחה רבתי ללפיד ובנט ומפלגותיהם, אם יערכו בחירות חוזרות בעתיד הקרוב.
ורק ששם מעבר לגדרות ולחומות, קרוב מאד גיאוגרפית והרחק מליבם ומחשבתם של מרבית אזרחי ישראל חיים מיליוני אנשים שעליהם לגמרי לא נמאס הויכוח האם הכיבוש הישראלי ימשך או יסתיים. לא ממש אכפת להם אם חרדים אדוקים או אתיאיסטים כופרים יהיו אלה שילבשו את מדי צה"ל ויצאו להטריד נהגים במחסומי הדרכים על הכבישים הפלסטינים, לשמור על ההתנחלויות הממשיכות להתרחב על חשבון קרקע פלסטינית ולירות גז מדמיע לעבר מפגינים.
השבוע ראינו גל הולך וגדל של הפגנות ומחאות ברחבי השטחים הפלסטינים, שהגיעו גם אל הנקודה הרגישה ביותר, המסגדים בהר הבית שבמזרח ירושלים. סוף סוף נאלצה התקשורת המודפסת והאלקטרונית בישראל להקדיש קצת תשומת לב למה שמתרחש בין האסירים הפלסטינים הכלואים בבתי הכלא בישראל. כבר זמן קצר לאחר חילופי האסירים בשנה שעברה, שירותי הביטחון מצאו תירוצים שונים כדי להתחיל לעצור מחדש פלסטינים אשר שוחררו בתמורה לגלעד שליט. ארבעה מבין אלה שנאסרו מחדש פנו כמוצא אחרון לשביתת רעב ממושכת המסכנת את חייהם - מה שהופך אותם לגיבורים בעיני פלסטינים מכל המחנות הפוליטיים.
סמיר עיסאווי, שכבר יותר ממאתיים יום לא אכל אוכל מוצק, הגיע ביום חמישי האחרון בכיסא גלגלים אל בית המשפט. הוא הואשם כי "הפר את תנאי השחרור שלו בכך שיצא מתחומי ירושלים" – כלומר, הלך למוסך בפרוור ירושלמי שלא סופח לישראל ולכן נחשב חוקית כחלק מהגדה המערבית. על כך הוא נדון לשמונה חודשי מאסר, אשר יחשבו כמתחילים מיום מעצרו
ב-7 ביולי 2012.
לפי פסק הדין הזה, הוא יוכל להשתחרר תוך כמה שבועות מהיום - אבל זה לא בהכרח סוף פסוק. באמצעות תקנות שהותקנו בחופזה, כל עבירה שנעברת על ידי פלסטיני ששוחרר בעסקת שליט עלולה להוביל לביצוע מחודש של פסק הדין המקורי - שנים ארוכות. במקרה של עיסאווי, הנחוש להמשיך בשביתת הרעב שלו עד שישתחרר, זה יהיה שווה ערך לגזר דין מוות.
בכמה מקרים קודמים, הרשויות הישראליות גילו מספיק תבונה וגמישות ומצאו דרך לשחרר אסירים שובתי רעב לפני שמישהו מהם ימות בכלא. יש לקוות שמקבלי ההחלטות יפעלו כחוכמה גם הפעם. אבל לא בטוח שזה יספיק כדי למנוע את התפרצות האינתיפאדה השלישית שכל כך הרבה מדברים עליה וחוזים אותה.
הפלסטינים חשים שהעולם שכח אותם והפקיר אותם לכיבוש ישראלי מתמשך והתרחבות ללא גבול של ההתנחלויות הישראליות הם לא ממש התרשמו כאשר נתניהו חזר על מחויבותו המילולית לפתרון של שתי המדינות ומינה את ציפי לבני המפורסמות לייצג אותו במשא ומתן, אם וכאשר יהיה כזה. בהעדר סיבה אמיתית לתקווה, כל ניצוץ יכול להצית את מצבורי החומר הדליק. לפני 25 שנים בדיוק, תאונת דרכים שבה נהג ישראלי פגע בהולכי הרגל פלסטינים הספיקה כדי להצית את אש האינתיפאדה הראשונה.
האם הנשיא אובמה, בביקורו המתוכנן לחודש הבא, יוכל לספק תקווה אמיתית כלשהיא - או שהביקור רק יוסיף עוד אכזבה לתערובת הדליקה?
בינתיים, יש לפחות ישראלי צעיר אחד שאינו "עייף מהוויכוח הישן בין השמאל והימין על עתיד השטחים". נתן בלנק, ישראלי בן 19 מחיפה, כבר יוצא ונכנס מהכלא במשך חודשים רבים בגלל עמדתו החד משמעית בוויכוח הישן הזה.
כבר שש פעמים חזר הסיפור. בלנק מגיע לבקו"ם, מקבל פקודה להתחייל, עונה "אני לא מוכן לשרת בצבא כיבוש" ונשלח לעוד חודש בכלא 6. יוצא מהכלא - ושוב ישר לבקו"ם, שוב מסרב ושוב חזרה בדלת המסתובבת לכלא. כך כבר כמה וכמה חודשים ועוד היד נטויה. לצבא יש סבלנות, הרשויות הצבאיות מתעקשות בתוקף שהצעיר הזה חייב להיכנע ולשרת בצבא. גם לנתן בלנק יש סבלנות ויש התמדה, והוא בהחלט לא מתכוון להישבר. עוד חודש בכלא ועוד חודש, והסיפור נמשך.
הבוקר עלו מאות פעילים של תנועת יש גבול על ההר מול כלא 6, לחגוג עם נתן בלנק וחבריו לכלא את חג הפורים. אמנים הופיעו בהתנדבות, שרו ועשו שמח, ורמקולים חזקים נשאו את הקולות אל תוך הכלא. ובינתיים שמו של נתן בלנק נודע יותר ויותר ברחבי העולם: בשוויצריה הוציאו פוסטר עם תמונתו, בעיתוני סטודנטים בארצות הברית נכתבו כתבות המהללות אותו כגיבור. גם כשהייתי לפני חודש בהירושימה שביפאן מצאתי שפעילי השלום שם כבר שמעו היטב את השם נתן בלנק.
נתן בלנק כבר דחה את האפשרות לקבל שחרור פסיכיאטרי. אם יעברו עוד חודשים מצטברים של מאסר, מה שעשוי לצפות לו הוא להגיע לבית דין צבאי שבו הוא יכול להיות נידון לתקופת מאסר של שנים, בתנאים הלא סימפטיים שבבתי הכלא הצבאיים. ואז, גם הוא יכול להגיע לכותרות ולמהדורות החדשות של אמצעי התקשורת המרכזיים ברחבי העולם - קורבן נוסף של הכיבוש.
