אין רגע דל בארץ המשוגעת הזאת
כותרות בעיתוני ישראל מוקדם יותר השבוע דיברו על "רוחות מלחמה", ושדה התעופה בחיפה נסגר למשך כמה ימים כי חיל האויר החליט לפנות את המרחב האוירי בצפון. זוג קשיש, ידידים של הורי, טלפנו אלי בבהלה בשעה מאד מאוחרת: "האם המלחמה התחילה?". הם שמעו תנועה רבה ולא שגרתית של מטוסים באויר, ולא ישנו הרבה באותו הלילה. כאשר ראש הממשלה נתניהו היה ילד, האם אף אחד לא אמר לו שמסוכן לשחק באש? אתה בהחלט עלול להיכוות או להצית דלקה גדולה.
אבל המלחמה לא התחילה השבוע, ומי ששחקו באש לא נכוו. לפחות בינתיים. שורת הפצצות בוצעה בסוריה כדי להשמיד "נשק שובר שוויון" בטרם יועבר ללבנון. (האם באמת זה היה "נשק שובר שוויון"? כמה וכמה מומחים הטילו בכך ספק.) ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון ומפקדי צה"ל הימרו שיש לנשיא בשאר אסאד יותר מדי בעיות ואויבים מתוצרת בית, ושהוא יחליט להבליג גם על השפלה פומבית ופגיעה גסה בריבונות הסורית בהפצצות של מטוסי חיל האויר של מדינת ישראל לא רחוק מארמון הנשיאות. ואכן, התקיפה הישראלית לא נענתה במטח טילים מדמשק, ואחרי יומיים ירדה הכוננות במדינת ישראל.
מה שכן קרה הוא שלאחר ארבעים שנה בדיוק באה לסיומה המחויבות של ממשלת סוריה למנוע התקפות משטחה על מדינת ישראל, מחיובות אשר הפכה את הגולן לגבול השקט ביותר של מדינת ישראל. בשאר אסאד הזמין רשמית כל קבוצה חמושה שתרצה בכך לחדור דרך הגבול – ואכן בשטח פעילות כמה וכמה קבוצות, הן מידידיו של אסאד והן מאויביו, העשויות לנצל את ההזדמנות. ארגון האו"ם כבר הודיע על פינוי משקיפיו, שסייעו לשמור על היציבות בגבול הזה בארבעת העשורים האחרונים.
ובינתיים, מה על מעשי הטבח המתרחשים בסוריה חדשות לבקרים? ובכן, זה לא ממש מענינה של מדינת ישראל (חוץ מאשר כאשר רוצה ראש הממשלה לנגח פעילי זכויות אדם המעזים להגיד מלה על הפלסטינים...).
ובכל אופן, דיה לצרה בשעתה. בינתיים ירד המצב בגבול סוריה מן הכותרות, ובמקומו העפיל ועלה אליהן תקציב המדינה, והגזרות שגזר שר האוצר הטרי יאיר לפיד. בוחריו מהמעמד הבינוני זועמים ומתוסכלים מן הפגיעה הקשה שיפגעו בהם הגזרות האלה.
האם באמת היו בוחרי לפיד צריכים להתאכזב או שיכלו לדעת מראש שכזאת תהיה מדיניותו? אחרי הכל, הרי עוד לפני הבחירות כבר נכתבו מאמרים רבים שתיארו מראש איך יראה התקציב החדש שמכינים פקידי האוצר. כבר באותו יום בו מונה יאיר לפיד לשר האוצר בממשלתו החדשה של בנימין נתניהו כבר היה מי שאמר שזה בדיוק יהיה התקציב שהוא יגיש.
ומה יהיה הערב בתשע בכיכר הבימה בתל אביב, מוקד הפגנות המחאה החברתית מלפני שנתיים? האם שוב ינהרו המונים אל הפגנת המחאה המתוכננת הערב שם ובעוד כמה וכמה מקומות בארץ?
בדעת הקהל הישראלית נהוג לשמור הפרדה הרמטית בין המאבקים החברתיים והכלכליים לבין נושא המלחמות וההכנות הצבאיות. אייל גבאי, שהיה לא מזמן מנכ"ל משרדו של נתניהו והכיר היטב את כל מה שהתרחש שם, שבר קצת את המחיצה האטומה וסיפר שבשנה שעברה היו הכנות למלחמה נגד איראן שבסופו של דבר לא התרחשה (לפחות לא בשנה שעברה) וההכנות האלה עלו כעשרה מיליארד שקל. וזהו במקרה חלק גדול מן "הבור התקציבי" שבכדי למלא אותו אזרחי ישראל (ולאו דווקא העשירים) יצטרכו לשלם יותר מסים ולקבל פחות שירותים חברתיים. והדברים נאמרו בשידור חי ברדיו אבל איכשהו לא זכו להרבה הדים.
וכאשר טען שר האוצר לפיד בשידור חי משלו שהתקציב החדש שהכין (או פקידי האוצר הכינו עבורו) לוקח מכל הכיסים, ולא רק מן המעמד הבינוני, היו מי שהזכירו שהתקציב לא ממש פוגע במתנחלים ובהתנחלויות ובתקציבי ההתנחלויות. אבל זה כידוע בעיקר טיעון ישן של השמאלנים. ומה עם תקציב הביטחון? האם הוא באמת יקוצץ? ואם הוא יקוצץ, האם לא יוחזר לו כל סכום הקיצוץ בריבית דריבית מיד לאחר שהמשבר הביטחוני הבא יתפוס את הכותרות? נחיה ונראה.
ובינתיים יצא לו ראש הממשלה לסין ומשם השקיף מרחוק על מהומת התקציב ואולי לא הצטער לדחוף את לפיד לחזית. הקשרים עם סין הם בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל, כך חזר ואמר נתניהו, ואולי היו אלה דברים חוזי עתיד שבו ישתנה פעם מאזן הכוחות הבינלאומי וארצות הברית כבר לא תשלוט בעולם וראש ממשלה ישראלי שזה עתה סיים להרכיב את ממשלתו החדשה ימהר לבייג'ין עוד לפני שיטוס לוושינגטון. ובינתיים מיהר נשיא סין לפרסם, יום לפני שהגיע אורחו הישראלי, תכנית מפורטת לשלום במזרח התיכון הכוללת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ומאידך חתם עם נתניהו חוזים כלכליים רבים האמורים לתת דחיפה גדולה לכלכלת ישראל. האם זו הדרך הטובה ביותר לשכנע את נתניהו לקחת ברצינות את תכנית השלום הסינית?
את הרושם הגדול ביותר כנראה עשתה על בנימין נתניהו חומת סין הגדולה. למרבית המבקרים זהו לא יותר מאתר תיירות מרשים מלפני קרוב לאלפיים שנה, אבל ראש ממשלת ישראל מצא הרבה מאוד מסקנות והשלכות אקטואליות. "כמו שהסינים הגנו על עצמם וביצרו את עצמם עם החומה הגדולה, כך גם אנחנו נמשיך לבצר את עצמנו בגבול הדרום, ברמת הגולן ובכל החזיתות" הצהיר ראש הממשלה בעודו הולך בפיתולי החומה העתיקה והמרשימה. אולי היסטוריון הבקי קצת יותר בנבכי ההיסטוריה הסינית היה מספר לראש הממשלה שהחומה לא תמיד הצליחה להגן על הסינים, וכי יש הרואים בהסתגרות מאחורי החומה דבר שגרם לניתוקה של סין מהעולם והחלשתה. אבל מורה הדרך שהועמד לרשות פמלית נתניהו כנראה לא נכנס לכל הדקויות האלה.
ובעוד ראש הממשלה מסייר בסין ומדי פעם משגר מסרים אל העיתונות הישראלית, נחוג בירושלים המאוחדת בירת ישראל הנצחית יום ירושלים, שבו חגגה העיר ירושלים את יום השנה הארבעים ושישה לשחרורה ואיחודה בשנת 1967. כך לפחות נאמר בהודעה הרשמית של עירית ירושלים וגם בחלק מן הדיווחים התקשורתיים שסיפרו בהתלהבות על "עיר מלאה דגלים". כמעט רק מעל דפי "הארץ" נמסר כי את המוני דגלי הכחול לבן החזיקו המוני צעירים דתיים לאומיים שחלקם הגדול הגיעו לירושלים בהסעות מאורגנות מכל רחבי ההתנחלויות והם צעדו ברחובות העיר העתיקה וקראו קריאות נאצה לעבר כל עובר ושב ערבי שנקרה בדרכם. ברק שמש, פעיל שלום ירושלמי, העביר אתמול בפייסבוק מסר הראוי לפרסום גם כאן:
"לכורדים יש סהרנה, למרוקאים - מימונה, ולדתיים הלאומיים יש 'יום ירושלים'. זהו החג החשוב ביותר של מערכת החינוך שלהם. שיאו – במצעד ברחובות הרובע המוסלמי של העיר הכבושה, על פני תריסים מוגפים, ובתוך הבתים ילדים מחכים בחיק הוריהם, המרגיעים אותם: עוד מעט יגמרו להשפיל אותנו.(...) מצעד הדגלים הלאומני סוגר את העיר לשעות רבות, ומונע מרבים לשוב לבתיהם בשם חגיגות 'האחדות' החד-לאומית. ירושלים היא לא עיר מאוחדת. זו עיר מחולקת, שלפחות שליש מתושביה מתמודדים עם אפליה קשה, רדיפה פוליטית, הצקות גזעניות, פשעי שנאה, עמותות מתנחלים, פקחים, מחסור באישורי בנייה, חוסר בתשתיות, וזאת בנוסף על הקשיים הרגילים של פרנסה, גידול ילדים ועוד".
גם השנה כמו ביום ירושלים כל שנה נתנה משטרת ישראל "עצה" לתושבים הפלסטינים בעיר העתיקה לסגור את חנויותיהם ולהסתגר בבתיהם ולחכות עד יעבור זעמם של הצעירים הרוקדים ברחובותיהם עם דגלי הכחול לבן. אבל השנה בניגוד לשנים קודמות היו צעירים שלא נענו לקריאת המשטרה וחגגו יום ירושלים משלהם והניפו בשער שכם, מרכז החיים בעיר העתיקה, את דגל פלסטין האדום-ירוק-שחור-לבן והמשטרה מיהרה לבוא ולפזר אותם ובטלויזיה הישראלית נמסר על "מהומות שהפרו את שמחת חגיגות איחוד ירושלים".
משפחת שמאסנה משכונת שייח-ג'ראח לגמרי לא בטוחה שבשנה הבאה תהיה לה אפילו האופציה להסתגר בביתה בעוד המתנחלים ודגליהם מציפים את הרחוב. עמותות המתנחלים סימנו את בית המשפחה כמטרתם הבאה להשתלטות בנימוקים וטיעונים משפטיים מפולפלים, תוך הסתמכות על מערכת חוקי קרקעות בלתי הוגנת בעליל. זה כבר קרה לכמה וכמה משפחות פלסטיניות שהמשטרה באה לגרשן באמצע הלילה ותוך מספר שעות כבר התמקמו המתנחלים בבית והניפו את דגל הכחול לבן על גגו.
בעוד קצת יותר משבוע – ביום 20 למאי שעה 9:00 - ידון בית המשפט העליון בערעורם של בני משפחת שמאסנה. אתמול בבוקר נערכו בכמה מקומות בעולם הפגנות בהזדהות עם המשפחה. בירושלים התכנסו המפגינים בגן העצמאות ממול לקונסוליה האמריקאית, ובדרך מקרה בדיוק כאשר עמדו שם עם שלטים בעברית וערבית ואנגלית בהם נאמר "לא לגירוש בשייך ג'ראח" נמסר ברדיו כי מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי יגיע לכאן בעוד שבועיים כדי לנסות שוב לחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני ולהתניע את תהליך השלום התקוע. ובמקרה, מטוסו של מזכיר המדינה ינחת בנתב"ג בדיוק עשרים וארבע שעות לאחר הדיון בעתירת משפחת שמאסנה.
האם ירצה ויוכל מזכיר המדינה למנוע את הגירוש הזה המתקרב, עוד בטרם ישלוף מאמתחתו את יוזמת השלום הערבית הותיקה שנמצאת על השולחן מאז שנת 2002 ובנימין נתניהו לא מתלהב ממנה כלל? אם לא יוכל, אולי מוטב שיעלה על המטוס חזרה לוושינגטון ויגיש לנשיא ברק אובמה דו"ח בשתי מלים: "אחרינו המבול".
הערה: כתבתי כאן הרבה על השבוע המשוגע הזה ועוד לא נגעתי אפילו על קצה המזלג במחצית ארועיו. למשל תכנית ישוב הבדואים בנגב שעברה בממשלה ומשמעותה כנראה לגרש 30,000 בדואים אזרחי ישראל ולהרוס עשרות כפרים "בלתי מוכרים" ולשם מימושה דורש שר המשטרה גיוס 250 שוטרים חדשים (הערכה מאד מאד אופטימית לגבי הכח שידרש). וחוק המשילות שעבר בקריאה טרומית ויערים קשיים רבים על יכולתה של האופוזיציה לפעול בכנסת נגד הממשלה וגם על יכולתן של מפלגות קטנות להכנס בכלל לכנסת. וחוק "ג'נין ג'נין" שנקרא על שמו של סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת ומיועד למנוע יצירת סרטים כאלה בעתיד כי יוצריהם יהיו עלולים להתבע בתביעת דיבה על "השמצת צבא ההגנה לישראל". ועקירת קרוב למאה עצי זית בכפר הקטן טואני שמדרום לחברון וכתובות נאצה שמתנחלים השאירו שם. והפיזיקאי הנודע סטיבן הוקנינג שהצטרף לרישמה המאתרכת והולכת של אנשים ידועין בעולם שכבר אינם מרגישים נוח לקפוץ לביקור בארץ הזאת שלנו, והבדיחות בטעם רע מאד שסיפרו אנשים שמגידים עצמם "ידידי ישראל" על האיש הזה, שהצליח להתגבר בצורה מעוררת התפעלות והשתאות על נכה קשה ביותר. והעימות האדיר שהתרחש בכותל המערבי בשל הרבה אנשים המחשיבים עצמם כדתיים ובעלי חזקה במקום הזה ואשר מתנגדים בתוקף וגם נוקטים בהרבה אלימות לנוכח הרעיון כי נשים יעטו סמלים דתיים יהודיים כגון טליתות ותפילין אשר אמורים להיות שמורים לגברים בלבד. ואחרון וכלל לא חביב החוק הנוסף המתקרב לחקיקה ולאכיפה ואשר יאסור על מהגרי עבודה מאפריקה להעביר כספים לבני משפחותיהם ובו תומך שר האוצר המהולל לפיד.
וכך מסתיים לו עוד שבוע משוגע בארץ משוגעת – והאם השבוע הבא יהיה משוגע פחות?
