על שנאה ממאירה וחוק של גזל
ביום שני האחרון בשעות הצהרים נחת בתיבת המייל שלי מסר מאדם מסוים הנוהג להתכתב איתי מדי כמה ימים ולשגר אלי הודעות ודעות שהמתינות והסובלנות מהם והלאה. הפעם הוא כתב בנימה בולטת של התגרות ושמחה לאיד "תראה מה החברים הבדואים שלך עשו הפעם, כבר ארבעה הרוגים בפיגוע בבנק בבאר שבע".
מיהרתי להכנס לאתרי החדשות ומצאתי שם את דיווח נרחב על המאורעות המזוויעים שם בבנק.
בגוף הידיעה לא נאמר דבר וחצי דבר על הזהות האתנית של המבצעים (אז עוד חשבו שישנם שניים). ואולם חלונות הטוקבקים שלמטה רחשו בעשרות תגובות מרוכזות של מי שכבר ידעו בביטחון שידם של בדואים במעל, ואשר מחו בזעם על "התקשורת השמאלנית" אשר "מעלימה" את העובדה הזאת. ומכאן עברו הטוקבקיסטים של הימין להצעות מהצעות שונות, כיד הדמיון הטובה עליהם, מה ראוי לעשות למבצעי ההרג, ולבני משפחותיהם, ולבני שבטם, ולכלל הבדואים ברחבי הנגב.
רק כאשר לפנות ערב התברר באופן ברור וחד משמעי כי ארבעת ההרוגים בסניף הבנק נורו במסע הרג ונקמה של אזרח ישראל יהודי כשר לפי ההלכה (ואף קצין לשעבר בצה"ל) נאלצו הטוקבקיסטים להניח לטרף שחשבו כי נפל בידיהם. אחד מהם כתב "טוב, הפעם ניצחתם, שמאלנים מלוכלכים". אבל הם יחזרו, ללא ספק.
מבול תשפוכת השנאה נגד הבדואים בנגב אינו חדל ולו ליום אחד. בטוקבקים, ולא פעם גם במאמרי פרשנות המתפרסמים בעמודי הדעות עצמם, וגם בכתבות חדשיותיות אוביקטיביות כביכול, ולא פעם גם בשיחות אגב באוטובוס או בקרן רחוב. הבדואים גנבים, הבדואים אלימים,, הבדואים משתלטים על קרקעות המדינה, הבדואים בונים מסגדים בכל הנגב, הבדואים הם איום דמוגרפי, הגמלים שלהם גורמים תאונות דרכים, הכה בבדואים והצל את ישראל! מהיכן צמחה ובאה לחברה הישראלית שנאה יצרית וממאירה כזאת?
זה לא תמיד היה כך. בילדותי בתל אביב בשנות החמישים והשישים, לא זכור לי שמישהו הביע שנאה כלפי הבדואים. למדנו עליהם בתור אנשים אקזוטיים ומענינים שנודדים במדבר ורוכבים על גמלים, ובביקור אחד בבאר שבע גם זכיתי לשמחתי הרבה לרכב לכמה דקות על אחד הגמלים האלה, וראיתי את הבדואי שהוביל את הגמל והוא נראה בדיוק כמו התמונה בספר הלימוד.
כמובן, אף אחד לא טרח לספר לתלמידי בית הספר העממי בתל אביב (וגם לא למבוגרים) על מה שהתרחש בנגב באותן השנים ממש. לא סיפרו לנו על כניסת צבאה של מדינת ישראל הצעירה לנגב ב-1948, ועל כך שהבדואים בנגב כמעט לא נטלו חלק במלחמה ובכל זאת מדינת ישראל התייחסה אליהם כאל אויבים מנוצחים. ממשל צבאי מדכא הוטל על הבדואים, ורבים מהם גורשו אל מעבר לגבול הירדני או הגבול המצרי. אלה שנותרו בתחומי מדינת ישראל רוכזו בכח הזרוע בלק אחד די קטן של הנגב שנקרא "הסייג" (אצל האינדיאנים באמריקה קראו לזה "שמורות") והכפרים הבדואים בחלקים אחרים של הנגב נמחקו מעל פני האדמה וחלוצים יהודים באו להקים על האדמה הזאת קיבוצים ומושבים ובקיצור "להפריח את השממה".
זה היה הזמן שבו נער בדואי בשם נורי אל עוקבי, שעתיד להיות חלוץ המאבק על זכויות הבדואים, עבר על בשרו את חווית הגירוש מכפרו, הכפר אל-עראקיב. השייח, אביו של נורי, הביע תמיכה במדינת ישראל הצעירה מיד כשהגיעו חייליה לכפרו והניף את דגל הכחול לבן כאשר התקיימו בביתו ישיבות בית המשפט השבטי. וכל זה לא עזר ביום המר בשנת 1951, כאשר הגיעו החיילים לגרש אותם בכוח מבתיהם ולהעביר אותם למקום אחר שהצבא קבע עבורם במרחק קילומטרים רבים. אדמות עראקיב נרשמו כ"אדמות מדינה", כמו כל אדמות הבדואים בנגב, ומאוחר יותר בכלל התחילו הרשויות להכחיש שאי פעם היה קיים כפר כזה.
רק ברישומים מצהיבים של משרד הפנים הישראלי נותר אזכור לתחנת הקלפי שהוצבה שם בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949.
זה היה גם זמן מכריע עבור קיבוצניק צעיר בשם עודד פילבסקי, שבא להתיישב בנגב כחלוץ המאמין בציונות וסוציאליזם ואחוות עמים. פילבסקי נשלח מטעם הקיבוץ לקצור את השדות שאותם זרעו השכנים הבדואים ואשר נשארו "נטושים" כאשר הצבא בא וסילק את הבדואים האלה אל המרחקים. והמקרה הזה דחף את פילבסקי לעזוב את הקיבוץ ולתת גט כריתות לציונות כולה ולבלות את יתר חייו, עד למותו בשנה שעברה, בשורות השמאל הרדיקלי בישראל.
את כל זה ידעו אז רק מעטים ובודדים בחברה הישראלית הכללית. אנחנו גדלנו עם המיתוס של הבדואי הנודד והנווד, המשייט לו על גב הגמל במרחבי המדבר, היום הוא פה ומחר הוא שם. וכמובן שלנווד כזה אין בעלות על שום חלקת אדמה, ולשם מה יצטרך בעלות כזאת? כמעט אף אחד לא ידע אז שהבדואים בנגב כבר מאות שנים אינם נוודים. כבר מאות שנים הם יושבים על חלקות אדמה מוגדרות היטב, ומעבדים אותן במסירות אין קץ ומפיקים את המיטב ממעט הגשם שיורד מדי פעם בשולי המדבר. כל שבט וכל משפחה בכל שבט וכל יחיד בכל משפחה הכירו וידעו בדיוק היכן חלקתם.
השלטונות החולפים בארץ, השלטון העותמני והשלטון הבריטי אחריו, הכירו בבעלות הבדואים על אדמותיהם. למען האמת, בדרך כלל לא היו הרבה קופצים אחרים על האדמות האלה – ומי שרצה בכל זאת לרכוש אותן שילם את מלוא המחיר לבעלים הבדואים, לפי חוקי הקרקעות השבטיים. כך עשתה גם הקרן הקיימת, שבזמן המנדט הבריטי רכשה קרקעות בנגב עבור התנועה הציונית. כך היה עד שקמה מדינת ישראל, ומדינת ישראל במחי קולמוס מחקה מחוקיה את בעלות הבדואים על אדמתם, והפכה את כל האדמות ל"אדמות מדינה" ואת הבדואים הגרים בהן ל"פולשים בלתי חוקיים".
את המהפך החוקתי הזה בצעו, רחוק מעינם של האזרחים, כבר אז בשנות החמישים. שנאה לבדואים לא היתה אז. למה לשנוא קומץ של נוודים אקזוטיים על גמלים? אבל בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה המצב התחיל להשתנות. קודם כל מפני שחל שינוי אצל הבדואים עצמם. הם כבר לא חיו תחת ממשל צבאי, ויותר ויותר התחילו להתארגן ולדרוש את זכויותיהם, ויותר ויותר צעירים בדואים הצליחו להגיע לאוניברסיטאות וגם לזכות בתואר אקדמי,למרות שזה היה הרבה יותר קשה להם מאשר ליהודים ישראלים בני גילם.
ועוד, מספרם של הבדואים עלה במהירות, ריבוי טבעי גבוה בחברה מאד עניה, והם כבר לא היו הקומץ הקטן שנשאר בנגב לאחר 1948. והריבוי הזה הדליק נורות אדומות אצל מי שמרגישים אובססיה ל"מאזן הדמוגרפי", מין רואי חשבון העסוקים בחישובים בלתי פוסקים, ומכניסים כל יהודי לצד הזכות במאזן וכל ערבי לצד החובה, וכל בית בו גר יהודי וכל דונם המעובד בידי יהודים נכנס לצד האחד במאזן, וכל בית ערבי וכל דונם בעיבוד ערבי נכנס לצד השני. ורבים רבים ממקבלי ההחלטות במדינת ישראל עוסקים בהנהחלת החשבונות הזאת, תהיה מי שתהיה המפלגה המרכיבה את הממשלה.
ונעשה נסיון לרכז את הבדואים בעיירות, כדי שיתפסו כמה שפחות דונמים בשטח, וזה הוצג כצעד נדיב שהממשלה עושה לקראתם שם הבדואים. אבל העיירות היו צפופות ונעדרות מקורות פרנסה והפכו חיש מהר למוקדים של עוני ומצוקה. מי שהתפתו לעבור אליהן נדרשו לעזוב את מה שנותר מאדמתם ומאורח חייהם המסורתי, ומי שעוד לא עברו לא הרגישו דחף גדול לעשות זאת. הכפרים הבדואים הפזורים בשטח הוכרזו כ"כפרים בלתי מוכרים". כל בית ובית בהם נחשבו כבלתי חוקיים בהגדרה, ולא היתה כל דרך לקבל רשיון בניה. מדי פעם באו הדחפורים להרוס את הבתים, ובתוקף חוק שהעבירו חברי כנסת מהימין נאסר לחבר "בתים בלתי חוקיים" לחשמל ולמים ולביוב, וכך נדונו דורות של בדואים לגדול ללא השירותים החיוניים האלה.
ובמקביל פתחה הממשלה במאמץ נרחב להביא יהודים שיתיישבו בנגב ויגדילו בו את הרוב היהודי. ומכיון שבימינו התמעטו החלוצים האידאליסטים המעונינים להקים קיבוצים ומושבים, החליטה הממשלה לעודד גם הקמת "חוות בודדים". כל משפחה יהודית מהמרכז שחשקה נפשה במעט חלוציות ציונית בנגב זכתה בחצי חינם בבית נאה וכמובן מחובר על חשבון המדינה למים וחשמל וביוב וכל השירותים הדרושים, וסביבו שטח אדמה גדול בהרבה מזה שבו חי שבט בדואי שלם. ובאמצעי התקשורת פורסמו כתבות צבע המהללות ומשבחות את החלוצים המודרניים האלה.
וזהו כנראה גם הזמן בו החלה לחלחל בקרב הציבור היהודי בישראל השנאה כלפי הבדואים. היא ירדה למטה מן הפוליטיקאים שהחלו למצוא בה כלי נוח לקידום הקריירה. למשל פיני בדש שהחל את דרכו בפוליטיקה כחבר מפלגת צומת, זאת מפלגתו של רפאל איתן שפעם דיבר על ערבים כעל "ג'וקים מסוממים שמתרוצצים בבקבוק". איתן כבר מזמן אינו איתנו ומפלגתו כבר כמעט נשכחה, אבל פיני בדש נותר ראש העיריה הנצחי של עומר, הפרבר האמיד של באר שבע. והוא קנה לעצמו שם במאבק נגד הבדואים ובמיוחד בנסיונות הבלתי פוסקים לגרש את בני שבט הטראבין שמעונותיהם הדלים בסמוך לעומר הפריעו להרחבת הישוב. בסופו של דבר הצליח בדש לסלק אותם ולהגדיל את הצע הנדל"ן היוקרתי במקום בו ישבו. בעקבות זאת זכה בדש להצלחה רבה במסע הבחירות שלו בו התריע בפני הציבור על האיום החמור של גנבי הקרקעות הבדואים המשתלטים על אדמות המדינה.
והיה הרגע בו הקימה ממשלת ישראל את ועדת החקירה בראשותו של השופט אליעזר גולדברג, אשר ישבה על המדוכה וטרחה לשמוע גם את דעתם של הבדואים עצמם. מסקנות ועדת גודלברג כללו המלצה להכיר לפחות בחלק גדול מן הכפרים הבדואים הלא מוכרים ולהעניק להם מעמד רשמי, רשיונות בניה ושירותים בסיסיים כמו מים וחשמל.
הבדואים בנגב לא לגמרי התלהבו ממסקנות ועדת גולדברג, אך גם לא דחו אותן על הסף. אבל היו גורמים בממשלה שמאד לא התלהבו מהמסקנות. ואז מונה אהוד פראוור ממשרד ראש הממשלה לעבור על המסקנות ולשפר אותן, והוא עשה עבודה יסודית ומחק כל סעיף העשוי להיות מקובל על הבדואים. ויעקב עמידרור מהמטה לביטחון לאומי דרש לאפשר גם לו לתקן ולשפר את המתווה.
בסופו של דבר יצאה תכנית שכבר לא התייחסה להכרה בכפרים קיימים, אלא הציעה לכל בדואי בנפרד לבוא ולקש לעצמו חלקת אדמה שהממשלה אולי תעניק לו, לפי מערכת חישובים מאד מאד מסובכת (לא בטוח אם אפילו הפקידים שהגו אותה מבינים אותה בדיוק). ההנחה הבסיסית היא כי לבדואים אין כל בעלות על אדמה כשלהיא ועל כן כל מה שתעניק להם הממשלה ברוב טובה יהיה מעשה חסד יוצא דופן. מי שיסרב להצעה הנדיבה ויתעקש להמשיך לשבת על אדמתו יהיה צפוי למאסר עד שנתיים ואבדן כל זכות לקבל כל אדמה שהיא. מספר הבדואים שיעקרו מאדמתם על פי המתווה נאמד ב-30,000 עד 40,000.
קמו ארגוני הבדואים, יחד עם הפעילים היהודיים התומכים במאבקם, והקימו קול זעקה ומחאה נגד תכנית פראוור. ואז מינה ראש הממשלה נתניהו את השר בני בגין לבחון את התכנית עוד פעם ולהיפגש עם בדואים ולהציע תיקונים ושינויים. ולאחר שנה בא השר בגין – שהקריירה הפוליטית שלו עמדה בפני סיום – והציג תכנית מתוקנת ומשופרת, והצהיר כי מטרתו היא לדאוג לרווחתם של הבדואים ולתנאי חיים אנושיים לילדיהם וכי "במידת האפשר" תינתן הכרה לכפרים קיימים. ואולם ארגוני זכויות האדם שעברו על האותיות הקטנות והסעיפים והתת-סעיפים הטכניים הגיעו למסקנה שאין הבדל מהותי בין תכנית פראוור לתכנית בגין ועדיין צפויים עשרות אלפים לעקירה וגירוש מאדמתם.
ולאחר שאושרה תכניתו של בגין בממשלה הקימו אנשי הימין קול זעקה רב ממדים, וזעקתם זכתה לכותרות ראשיות בצמד עיתוני הימין התאומים מעריב ומקור ראשון. וזעקו אנשי הימין כי נתניהו ובגין מכרו את הנגב לבדואים ומדינת ישראל עומדת לאבד אותו, וכי חובה לעבור שוב על התכנית ולהוציא מתוכה את הויתורים המפליגים שנעשו לבדואים ולצמצם צמצום דרסטי את כמות האדמות שימסרו לרשותם. והתכנית אושרה בועדת השרים לעניני חקיקה רק לאחר שראש הממשלה נצתניהו ושר האוצר לפיד הבטיחו והתחייבו בפני שרי מפלגת הבית היהודי כי אכן האדמות שימסרו לבדואים יקוצצו ויצומצמו צמצום דרסטי כדי להבטיח שמדינת ישראל היהודית תמשיך לאחוז בחוזקה בשלטונה בנגב.
וזהו "החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" שאותו מתכוונת ממשלת ישראל להביא לקריאה ראשונה בכנסת ביום שני הקרוב, 27 בחודש מאי שנת 2013. כהכנה לקראת הארוע החשוב הזה הגיעו ביום חמישי שעבר אנשי מנהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, בליווי מאות שוטרים, אל הכפר הבדואי עתיר הממוקם בצפון-מזרח הנגב לא הרחק מיער יתיר והקו הירוק. תוך שעות הם הרסו 18 מבנים ועקרו מאות עצי זית ופרי, הותירו עשרות בני אדם ללא קורת גג, הטעינו במשאיות ולקחו איתם ציוד חקלאי מכל הסוגים וגם ציוד ביתי - כולל מכשירי רפואה מצילי חיים של ילדים.
הכל, כנראה, כדי לאותת לתושבי הכפרים הבדואים לאיזה גורל חסר רחמים הם צפויים לכשיתקבל החוק. גורל דומה לזה של עתיר השלטונות מייעדים גם לכפר השכן אום חירן כשהכוונה לבנות במקומם ישוב יהודי חדש בשם יתיר ולהרחיב באמצעות קק"ל את יער יתיר. לאחר שיסתיימו עבודות ההרס והבניה והיעור אולי יובאו לשם תיירים כדי לחזות במו עיניהם כיצד שוב הפריחו את השממה.
הבוקר הזה, בעודי כותב כאן, מתקיימת תהלוכה הגדולה של מחאה וזעקה בעיירה הבדואית רהט. המפגינים יצאו מן המתנ"ס ובראשם תושבי אל-עראקיב, שכבר עברו כמה וכמה פעמים את טראומת ההרס והעקירה אך לא נכנעו ובנו את כפרם ההרוס שוב ושוב על אף כל מחריביהם.
ובסיום התהלוכה מתעתדים פעילים יהודים ובדואים לצאת אל הכפר עתיר ולשקם את ההריסות ולנטוע עצי זית חדשים במקום אלה שנעקרו.
כמה ימים לפני ההצבעה הצפויה בכנסת החליט ארגון אוואז לקחת על עצמו את הנושא. אוואז ידוע מזה שנים במאבקיו הנמרצים נגד עוולות בולטות ומעשי אי צדק ברחבי כדור הארץ וכבר הצליח במקרים רבים להשפיע על מדיניותן של ממשלות במדינות שונות. המסע הכלל עולמי הנוכחי נועד לעצור ברגע האחרון את הנישול וההרס שמתכננת ממשלת ישראל כנגד אזרחיה הבדואים בנגב
קהילת אוואז הישראלית מבקשת מכולכם/ן להקדיש כמה דקות לסייע למאבק, לשלוח הודעה ישירה לראשי הסיעות בקואליציה ולקרוא להם להצביע בהתאם לצו מצפונם ונגד הצעת החוק של הממשלה אשר מיועדת לעקור כ-40,000 אזרחים ואזרחיות בדואים מבתיהם.
ואם בכל זאת החוק יעבור בקריאה ראשונה, וגם בשניה ושלישית, ויגיע לשלבי מימוש וביצוע בשטח?
יצחק אהרונוביץ, השר לבטחון הפנים, כבר הודיע שיטול על עצמו את אכיפת החוק רק בתנאי שמשרד האוצר יעמיד לרשותו מימון לשכירת מאתיים וחמישים שוטרים חדשים.
תוספת של מאתיים וחמישים שוטרים, כדי לאכוף את החוק הדרקוני הזה בכל רחבי הנגב? השר אהרונוביץ הוא כנראה אופטימיסט גדול.
