אל בורות המים

אל בורות המים

מאהבתי
הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר
בארץ לא זרועה
מאהבתי
שכחתי עיר ובית
ובעקבותיך -
בנהיה פרועה -
אל בורות המים, אל בורות המים...

(נעמי שמר)

עבור האבות שחיו בארץ הזאת לפני 3500 שנה ואשר מסיפורם שאבה התנועה הציונית השראה ולגיטימציה, הגשמים ועצירתם היו שאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. שנת בצורת קשה הייתה שנה של אסון, שנת רעב, שנה בה נאלצים תושבי הארץ להימלט על נפשם אל ארצות אחרות בהן עוד יש מזון.

לישראלים בני זמננו, עצירת הגשמים היא נושא מעניין לשיחה, אחת מני רבות מן הבעיות שעליהן נכתב בעיתון. "האם ירד מפלס הכנרת עד לקו האדום התחתון?" שואלות הכותרות, וכדאי מאד להזמין לאולפן הטלויזיה מומחה שיסביר את העניין לפרטיו. נכון, לחקלאים שבינינו זה נוגע קצת יותר במישרין, וכאשר בנובמבר השנה בוששו הגשמים לבוא הם החלו לחשוב בדאגה על הנזק הכספי העלול להיגרם מאבדן היבולים ולשאול האם יכסה הפיצוי הממשלתי את כולו.

אבל עדיין יש בארץ הזאת גם אנשים שאורח חייהם לא השתנה הרבה באלפי השנים שחלפו, רועי צאן החיים בארץ צחיחה ולא זרועה בשולי המדבר, שם בדרום הר חברון בקצה הקצה של הגדה המערבית. לא שחסרים, גם באזור הנידח הזה, צינורות המביאים מים בשפע. למתנחלים הישראלים שבאו לגור שם יש בבתיהם היפים מים זורמים בכל ימות השנה, וגם דשאים ירוקים שלא היו מביישים שום וילה במדינה אירופית, ואפילו בריכות שחיה פה ושם. אבל הצינורות האלה שאותם הניחה מדינת ישראל הנאורה בהחלט אינם מיועדים לרועים הפלסטינים,  מחוץ לגדרות התיל שסביב ההתנחלויות.

לרועים נותר רק להסתכל בחרדה הולכת וגוברת אל השמיים שנותרו כחולים בלי ענן, ולצפות ולהתפלל לגשם שיבוא למלא את בורות המים שנחצבו בעבודה קשה ומסורה בקרקע המדבר.

ובסופו של דבר הגשם אכן בא, בתחילת השבוע הזה. רק לא שהרבה מהגשם הזה הגיע לשם, אל הרועים שכה ציפו לו. בתל אביב השתוללה הסופה והברקים הבריקו והרעם הרעים ומסעדות הפאר שעל קו החוף הוצפו במים הגואים. אל דרום הר חברון הנידח הגיעו רק השאריות, גשמים פזורים פה ושם. עוד רחוק מאד הגשם הגדול שממש ימלא את הבורות במים חיים. אבל מוטב מעט מים מאשר בכלל לא.

לאחר שנגמר הגשם הגיע הצבא, ועמו הדחפורים והציוד ההנדסי הכבד. הם עברו מבור מים אחד למשנהו, החריבו והרסו והפילו סלעים כבדים. את המים האלה שהביאו גשמי השבוע הכבשים כבר לא ישתו. גם לא בני האדם.

בכל זמן מלאכת ההרס - שנים עשר בורות מים בסך הכול, תוך כמה שעות - עמדו החיילים  ונשקם שלוף, לבל יעזו הרועים להתקרב ולהפריע. "יש לי כאן צו הריסה חתום כדת וכדין" אמר הקצין של צבא ההגנה של מדינת ישראל הנאורה. "הבורות האלה נחצבו בלי רישיון. את החוק חייבים לקיים!" 

ראו בעצמכם:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1204307.html