אל עראקיב – שישים שנה והמאבק רק מתחיל
אל עראקיב הוא כפר במדינת ישראל, מצפון מזרח לבאר שבע. כפר שאינו מופיע בשום מפה שיוצאת לאור במדינה הזאת, כפר שממשלת ישראל אינה מכירה בקיומו ומפעילה את כל כוחה כדי שלא יהיה קיים – ובכל זאת, על אפה וחמתה של הממשלה הזאת, הכפר חי וקיים, וממש ברגע הזה שאני כותב, ילדי אל עראקיב שרים ורוקדים בקולות רמים במיוחד במרכז כפרם.
הכפר אל עראקיב היה קיים בנגב, תחת שלטון האימפריה העותמנית, עוד הרבה לפני שיהודי וינאי בשם בנימין זאב הרצל כינס כנס בציריך שבשוויץ לקרוא להקמתה של מדינה יהודית. לשייח מוחמד בן סאלם אל עוקבי היו ששת אלפים דונם באל עראקיב, שאותם עיבד בעזרת 12 עובדים שחרשו וזרעו את האדמה בכל עונה ואת עודפי התוצרת מכר לסוחרים מעזה, עבר הירדן וסיני. השלטון העותמני לא עשה כמעט דבר למען תושבי הכפר, אך גם המעיט מאד להתערב בחייהם ומעולם לא ניסה לנשל אותם מאדמתם.
בשנת 1917 עברו ליד אל-עראקיב חיילי הצבא הבריטי שבאו מדרום לכבוש את הארץ. פגז שנורה אל החיילים העותמנים הנסוגים פגע בביתו של השייח והחריבו. אך עם התיצבות שלטון המנדט הבריטי הבית נבנה מחדש, והשלטון הבריטי החדש גם הוא לא התערב הרבה בחייהם של תושבי אל עראקיב והותיר אותם בשלווה על אדמתם. ובשנת 1948 שוב הגיע לאל עראקיב שלטון חדש, שלטונה של מדינת ישראל שזה אתה הוקמה. בהתחלה סברו תושבי אל עראקיב שגם תחת השלטון הזה יוכלו לחיות כמו שחיו כל השנים ותחת כל השלטונות הקודמים.
בשנתיים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נראה היה כי היא אכן מכבדת את זכויותיהם ואורח חייהם של התושבים. ביתו של השייח סלימאן בן מוחמד אל עוקבי אף שימש את מדינת ישראל כבית משפט שבטי בו נדונו סכסוכים ביו התושבים הבדואים באזור, ודגל המדינה תמיד הונף על גג הבית כאשר התקיימה בו ישיבה של בית המשפטן.
האשליה נופצה ביום מר אחד בשנת 1951. חיילי צבא ההגנה לישראל, מטעמו של הממשל הצבאי שתחתיו חיו אז הערבים אזרחי ישראל, הגיעו והורו לתושבי אל עראקיב לעזוב מיד את בתיהם. לאחר חצי שנה יוכלו לחזור, כך נאמר להם, אך השנים חלפו במקום גלותם ויום החזרה לא הגיע. כאשר בשנת 1954 ניסה השייך סלימאן לחזור לביתו באו מיד חיילים לקחתו למעצר בבאר שבע.
ובתי הכפר הוחרבו ונמחקו מעל פני האדמה, כולל אותו הבית שמדינת ישראל השתמשה בו כבית משפט והבית בו הוצבה תחנת קלפי בבחירות לכנסת הראשונה בשנת 1949. ובמרשם הקרקעות של מדינת ישראל נרשם כדת וכדין שמדובר בקרקעות בלתי מעובדות וריקות מאדם ועל כן הינן רכוש "רשות הפיתוח", כלומר ממשלת ישראל.. וכאשר ניסו בני אלעוקבי שוב לחזור ולעבד את אדמותיהם, בשנת 1973, הם הואשמו כפולשים לאדמות המדינה. וכך גם נורי אלעוקבי, בנו של השייח סלימאן ונכדו של השייח מוחמד – אשר בעצמו אינו שייח אלא פעיל לזכויות הבדואים בני עמו – אשר הקים לעצמו אוהל על חלקה קטנה מאדמות אבותיו וישב בו ביום ובלילה במשך כמה שנים עד אשר באה המשטרה לעצרו בעוון הסגת גבול ובית המשפט הזהירו כי אם יחזור על העבירה הוא צפוי למאסר ממושך.
ולא רק הוא. מאות מבני אל-טורי, שכניהם של בני אלעוקבי שגם הם גורשו ב-1951, חזרו במאורגן אל אדמות אבותיהם באל עראקיב, סמוך לבית העלמין שבו נקברו בני המשפחה מזה 100מאה שנים - אדמות שבהן לא עשתה המדינה כל שימוש במשך כל עשרות השנים שהן היו בידיה. והם שיקמו את בתיהם ועיבדו את השדות ונטעו עצי זיתים והחזירו לפחות חלק מאל עראקיב לחיים ככפר מתפקד לכל דבר.
ובעיני השלטונות זה מאד לא מצא חן, וצווי הריסה ופינוי הוצאו כנגד התושבים, ושדות תבואה שנזרעו הושמדו באמצעות ריסוס מהאויר, ולאחר שבית המשפט אסר את הריסוס מן האויר החלו אנשי מנהל מקרקעי ישראל לחרוש אדמות זרועות שזה עתה נבטו. והתושבים לא נרתעו והמשיכו לעבד את האדמה ולזרוע שוב ושוב.
לפני שנה בדיוק, ב- 27 ביולי 2010, גייסו המשטרה ומשמר הגבול ומנהל מקרקעי ישראל לא פחות מ- 1,300 אנשי חמושים ועימם דחפורים וכלים כבדים, לפשוט על הכפר ולהקיפו מכל הצדדים ולהרסו עד היסוד ולמחותו מעל פני האדמה ולעקור את עצי הזית עד האחרון ולהפכו שוב להיות "אדמה פנויה וריקה מאדם" כפי שהיה כאשר רשמה אותו המדינה על שמה.
אבל עכשיו לא שנות החמישים, והפעם לא נותרה האדמה ריקה מאדם למשך עשרות שנים. התושבים לא נכנעו וחזרו ובנו את בתיהם מחדש כבר למחרת היום אם לא בתים של ממש, לפחות סוכות הנותנות מידה של מחסה משמש המדבר וקור הלילה. ושוב חזרה המשטרה והרסה את הכל ושוב בנו אותם התושבים – וכך זה נמשך כל השנה האחרונה, עשרים וארבע פעמים לפחות, המשטרה מחריבה ובאלימות הולכת וגוברת לוקחת למעצר את התושבים ואת המתנדבים היהודים והערבים שבאו לסייע להם, ושוב נבנה הכפר למחרת או גם באותו הלילה, ושוב באים נציגי השלטון להרסו, ושוב ושוב...
ובינתיים העבירה הממשלה הנחיה לקרן הקיימת לישראל להתחיל בעבודות יעור ולנטוע יער במקום בו עמדו בתי אל-עראקיב, וגם במקום בו היו עצי הזיתים המניבים שנטעו תושבי הכפר (העצים שמתכוונת הקרן הקיימת לנטוע במקומם הם עצי סרק שאינם נותנים כל פרי...). "הפרחת השממה" בידי הקק"ל נראית עכשיו קצת פחות טוב. והתושבים פנו אל בית המשפט שטרם הכריע בתביעת הבעלות על אדמות אל-עראקיב, והשופטת נזפה באנשי הקרן הקיימת על קביעת עובדות בשטח בטרם החלטה. ובינתיים הגיעה שמע פעולותיהם של דחפורי הקק"ל באל-עראקיב גם אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל, והטלוויזיה הבריטית שידרה על כך כתבה נרחבת, וראש ממשלת בריטניה דיויד קמרון הודיע על סיום תפקידו כ"פטרון כבוד" של ארגון ידידי הקרן הקיימת בבריטניה. ראש ממשלת בריטניה מכהן בתפקיד זה בכמה וכמה ארגוני צדקה מוכרים בבריטניה, אך בעקבות מעשי הצדקה הבולטים שעשתה הקק"ל עם תושבי אל-עראקיב, עלה ספק לגבי מעמד זה...
בעצם, הבעיה הייתה אמורה להיפטר כבר לפני מספק שנים, כאשר מינתה ממשלת ישראל ועדה בראשותו של השופט לשעבר אליעזר גולדברג לדון בבעית הבדואים בנגב, והועדה ישבה על המדוכה ושמעה עדויות - גם של הבדואים עצמם - ובהמלצותיה קראה להעניק הכרה רשמית לכפרים בדואים "לא מוכרים" בנגב, וככל הנראה גם אל-עראקיב יכול היה להיכלל במסגרת זאת. אבל היו הרבה אנשים בעלי השפעה בממשלה ובכנסת שלא אהבו את המסקנה הזאת, ומונתה ועדה שניה בראשות אהוד פראוור ממשרד ראש הממשלה, והועדה השנייה כבר לא שמעה עדויות של בדואים והחליטה להרוס את מרבית הכפרים הבלתי מוכרים ולעקור כשלושים אלף אנשים בכח הזרוע. וגם המסקנות האלה לא מצאו חן בעיני אותם בעלי השפעה, כי בכל זאת נכללה בהן הכרה מסוימת בזכויות בעלות של בדואים בקרקע, וביקש היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה יעקב עמידרור לעכב את המסקנות כדי שיכניס בהן שינויים מסויימים. לאו דווקא שינויים לטובת הבדואים, אפשר להניח...
ובינתיים באל-עראקיב עולם כמנהגו נוהג, וההרס האחרון (בינתיים) היה ביום חמישי בשבוע שעבר. ואתמול, לציין את יום השנה לחורבן עראקיב 2010, הגיעו עשרות רבות של פעילים מתל אביב וירושלים ובני נוער מכפרי הגליל המקיימים מחנה קיץ בנגב וגם פעילי שלום נוצרים אמריקאים הממוקמים בדרך כלל בחולון וכמה פלסטינים תושבי השטחים הכבושים שהצליחו באופן נדיר לקבל אישור כניסה. ויחד בנו מחדש את אל-עראקיב בפעם העשרים וחמש (יש האומרים העשרים ושבע), שתים עשרה סוכות חזקות ומוצקות עומדות על תילן. ובצהרי יום שישי נערכה במקום תפילה משותפת למוסלמים, יהודים ונוצרים. ושלוש פעילות ממאהל חסרי הדיור בשדרות רוטשילד בתל אביב באו וקיימו הצגה לילדי אל-עראקיב והילדים קיבלו אותן בתשואות, והיום בערב יצאו תושבים מ אל-עראקיב להשתתף גם הם במצעד המחאה של חסרי הדיור בתל אביב. וביום רביעי הקרוב – 27 ביולי 2011, יום השנה המדויק לחורבן של 2010 - יבואו תושבי הכפר ותומכי המאבק מכל הארץ ובשעה 6:30 בערב יקיימו משמרת מחאה ומצעד לפידים בצומת להבים הסמוך למיקומו של אל-עראקיב.
ולא שלמישהו יש אשליות. המשטרה תבוא שוב, וגם הסוכות שהוקמו עכשיו יהרסו וחדשות יבנו במקומן, וממשלת ישראל עדיין לא ויתרה על כוונתה למחות את אל-עראקיב מעל פני האדמה. אבל גם התושבים בהחלט לא ויתרו.
