סופן של שנות אוסלו
לא משנה מה יקרה בחודשים הקרובים, דבר אחד ברור: הסטטוס קוו של שני העשורים האחרונים נגמר.
העימות בין מחמוד עבאס ובנימין נתניהו מעל במת האו"ם התקיים כמעט בדיוק שמונה עשרה שנים לאחר מפגש קודמת של מנהיגי ישראל ופלסטין. זה היה בספטמבר 1993, כאשר יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן, והתקווה הייתה באוויר, והשלום נראה קרוב. הסכם הביניים נחתם, לפיו הוקמה רשות פלסטינית בעלת סמכות וכוח מוגבלים מאוד. היא הוקמה כהליך זמני בלבד, לתקופה מוגדרת של חמש שנים. נקבע לוח זמנים ברור שעל פיו המשא ומתן היה צריך להסתיים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין, לא יאוחר מחודש מאי 1999.
רבין נרצח, וערפאת מת בנסיבות שנותרו שנויות במחלוקת, וישראלים רבים ופלסטינים רבים עוד הרבה יותר מתו בצורות זוועתיות שונות ומשונות. פלסטין לא הוקמה במאי 1999, וגם לא במועדים נוספים שנקבעו מאוחר יותר ולא נאכפו. וההתנחלויות בשטחים הכבושים התרחבו לכדי כפליים מגודלן בספטמבר 1993, ועול הכיבוש מכביד על הפלסטינים לכל הפחות באותה מידה כמו לפני שמונה עשרה שנה. ובסקר דעת הקהל האחרון שנערך בישראל, יותר ממחצית הנשאלים אמרו שהם אינם מאמינים שהשלום יושג אי פעם.
אם תשאלו עובר אורח ברחובות תל אביב מה השתבש, קרוב לודאי שתקבלו את התשובה (הכנה) כי ישראל הייתה נדיבה מאוד כלפי הפלסטינים והם ענו לה בטרור וירי טילים. אם תשאלו את אותה שאלה ברחובות רמאללה, קרוב לודאי שהתשובה (הלא פחות כנה) תהיה שהפלסטינים הם שעשו ויתורים עצומים וכי ישראל ענתה להם בהכבדת הכיבוש והרחבת ההתנחלויות - שלא לדבר על שלושת השבועות של הפצצת עזה. בעיקרו של דבר, כאן וגם כאן התשובה היא זהה: "ניסינו לעשות איתם שלום, עשינו כל מאמץ, אבל הם רק רוצים להרוג אותנו ולקחת את אדמתנו" – כאשר ההבדל היחיד הוא מי זה "אנחנו" ומי זה "הם".
לאחר הבחירות של 1992, אשר הביאו את רבין לשלטון, קונן ראש הממשלה המפסיד יצחק שמיר: "יכולנו להמשיך לדבר עוד עשר שנים, ובינתיים להרחיב את ההתנחלויות". אבל למרות שרבין עלה לשלטון, ובמשך זמן מה המונח "תהליך השלום" נראה כבעל תוכן אמיתי, בסופו של דבר היה זה חזונו של שמיר שהתגשם. כבר מזה עשרים שנה מדינת ישראל עושה בדיוק מה ששמיר הציע (ולנתניהו לגמרי לא היה אכפת להמשיך בזה עוד עשרים שנה לפחות).
***
בשנות הזוהר של אוסלו, ההסכמים העלו תקווה בקרב רוב הפלסטינים ובקרב מחנה השלום שאז פרח בישראל, בעוד המתנחלים ובני בריתם התנגדו להם בשצף קצף. אני עדיין זוכר את הזמן שבו היו הרחובות מלאים במדבקות של הימין הקיצוני עם הסיסמא "פושעי אוסלו לדין". באירוניה היסטורית, עם חלוף השנים השתנו העמדות מאד, גם אם בצנעה וללא הכרזות פומביות.
המצב אשר נועד להיות זמני ולהימשך לא יותר מחמש שנים הוארך בפועל ללא הגבלת זמן. הרשות הפלסטינית מוגבלת למובלעות מבודדות, המהוות רק 42% משטח הגדה המערבית. גם שם, כוחות הביטחון שלה מחויבים לקיים את "שיתוף הפעולה הביטחוני" ולזוז הצידה כאשר כוחות ישראליים פושטים בכל שעה של היום או (בעיקר) בלילה, עוצרים כל מי שהם רוצים וגוררים אותם לחקירה עם "לחץ פיזי מתון" בידי שירותי הביטחון הישראליים.
שאר הגדה המערבית מוגדרת בתור "שטח C", אשר ממשלת ישראל והמתנחלים עושים בו כבתוך שלהם – להקים ולהרחיב התנחלויות, להעניק (נכון יותר, לסרב להעניק) היתרי בנייה לפלסטינים ולהרוס בתים שנבנו ללא היתר כזה , לשאוב מים ולשמור את חלק הארי שלהם למתנחלים הישראלים (וגם לאזרחים במרכזי האוכלוסייה בישראל). נציגי הממשלה יכולים לטעון כי לפלסטינים כבר יש רשות עם שלטון עצמי, כולל נשיא, ראש ממשלה, קבינט והפרלמנט – אולם בפועל, רב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום על כביש רמאללה-שכם מחזיק בידו הרבה יותר כוח ושליטה על חיי היום של הפלסטינים מאשר הנשיא וראש הממשלה הפלסטינים גם יחד.
אין פלא כי רבים מאנשי הימין בישראל, גם בקרב המתנחלים, מודים כי מנקודת מבטם האופציה הטובה ביותר לעתיד תהיה "פשוט להמשיך את המצב הנוכחי" – כלומר, המצב שנוצר על ידי אוסלו. ואין פלא כי הפלסטינים יותר ויותר מתרעמים כנגד הרשות הפלסטינית שפעם עוררה את תקוותיהם, ומתחילים לראות בה מכשול להשגת שאיפותיהם הלאומיות, ולמעשה גוף המשתף פעולה עם הכיבוש הישראלי. אין פלא שישנם פלסטינים הקוראים בפה מלא לפירוק הרשות הפלסטינית, ורבים אחרים אשר לא יזילו דמעה על העלמה.
מה יכולים הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) וראש הממשלה שלו סלאם פיאד לעשות כדי להפיג רגשות כאלה בקרב בוחריהם ולהשיב את אמינותם? למעשה, רק דבר אחד יכול לעזור: הוכחה מוצקה כי המצב שיצרה אוסלו הוא אכן מצב זמני וכי במקומו יבואו סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה.
לא סיבוב חדש של משא ומתן הוא מה שיתן לפלסטינים הוכחה כזאת. בהחלט לא עוד הזדמנות צילום שבה נשיא ארצות הברית מטיל חגיגית את חסותו על טכס לחיצות ידיים בין מנהיגים ישראלים ופלסטינים, תוך העמדת פנים חלולה של חוסר משוא פנים. לא אחרי שמונה עשרה שנים בהן המונח "תהליך השלום" הפך להיות בדיחה עצובה בין פלסטינים וישראלים כאחד.
וכך, עלה הרעיון כי הפלסטינים יפסיקו לחכות לטובות מאת ממשלת ישראל או מארה"ב שממשלת ישראל אוחזת באחיזת חנק את הפוליטיקה הפנימית שלה. במקום זאת, הפלסטינים החליטו לקחת את גורלם בידיהם, על ידי מאמץ לשבירת הקיפאון בן עשרות השנים, וללכת באומץ אל האו"ם ולדרוש הכרה כמדינה ריבונית - כמו שישראל מוכרת כמדינה ריבונית מזה יותר משישה עשורים, כמו שלא פחות מ-193 מדינות ריבוניות מוכרות ברחבי העולם. להשמעת התביעה הזאת לא ביקשו הפלסטינים ולא נדרשו לאישור של אף אחד, והם התמידו בה בעקשנות גם לנוכח הרוגז הפומבי והבוטה של מעצמת העל האמריקאית.
עד כה, זאת הייתה הצלחה גדולה בתחום יחסי הציבור. הפלסטינים הציבו במשך חודשים את מצוקתם על סדר היום העולמי, והכריחו את כולם - נתניהו, אובמה, ומנהיגי אירופה - להגיב ולהתמודד עם יוזמה פלסטינית. את זה הם כבר השיגו, אפילו אם האמריקאים יטרפדו את הבקשה עצמה על ידי וטו גלוי במועצת הביטחון או במסע לחצים אדירים מאחורי הקלעים על מדינות חלשות שבמקרה מחזיקות מושב מכריע במועצת הביטחון. עמידתו האיתנה בלחץ האמריקאי הכבד הגבירה מאד - לפחות לעת עתה - את הפופולריות של מחמוד עבאס, שמעולם לא היה מנהיג כריזמטי במיוחד.
ארצות הברית, מצידה - והנשיא אובמה, אישית – נדרשים לשלם מחיר מדיני גבוה עבור משוא הפנים והתמיכה העיוורת בממשלת ישראל. על הנאום הנשיאותי באו"ם, הבוטה והמשוחד בעליל, אשר סתר במפורש את עמדותיו הקודמות של אובמה ואשר אומץ בחום בידי לא אחר מאשר אביגדור ליברמן. ועל כך שארצות הברית הגיבה רק במס שפתיים של גינוי חסר משמעות להחלטת נתניהו לבנות 1100 יחידות דיור "ליהודים בלבד" במזרח ירושלים, בעוד אשר הפלסטינים נענשו בעונש מוחשי ביותר של עצירת סיוע בסך 200 מליוני דולר בגלל העזתם לדרוש הכרה במדינתם.
בסיכומו של דבר, ארצות הברית ערערה בצורה יסודיות מאד את המעמד המדיני של עצמה והציגה לראווה בפני העולם כולו עד כמה היא פסולה לשמש כמתווך בלעדי במזרח התיכון - מעמד שאותו השיג קיסינג'ר עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת. זאת, במיוחד מפני שהעמדות המוטות והמשוחדות כל כך הוצגו בידי לא אחר מאשר הנשיא אובמה, ממנו היו ציפיות למשהו טוב יותר (או מנקודת המבט של הימין הישראלי, למשהו גרוע יותר).
נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שעלה על במת עצרת האו"ם לאחר אובמה, קיבל תשומת לב בינלאומית ניכרת כאשר אמר כי "צריך להפסיק לחשוב שמדינה אחת, אפילו הגדולה ביותר, או קבוצה קטנה של מדינות, יכולה לפתור בעיה כל כך מורכבת". כבר מזה עשרות שנים לא הושמעה שם דרישה כה ברורה להחליף את ארה"ב במתווך אובייקטיבי יותר בין ישראל לפלסטינים. ובכלל, אובמה עצמו - אשר מאמציו הדיפלומטיים הסתיימו בכישלון חרוץ ויש לו הרבה נושאים דחופים אחרים לעסוק בהם - אולי לא ממש יתנגד שמישהו אחר יקח על עצמו את תפוח האדמה הלוהט הזה.
ובכל זאת, היכן ניתן למצוא בורר חלופי יעיל וללא משוא פנים, חזק והחלטי מספיק כדי לאכוף את עמדותיו? האם האירופאים, הרחוקים מלהיות מאוחדים ושקועים במשבר כלכלי עמוק משלהם, יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הזה? מה יקרה אם יתברר שהפניה לאו"ם לא הביאה לפלסטינים שום תוצאה קונקרטית, שום צעד ממשי לקראת שחרור מחנק הכיבוש?
נאומו הדרמטי של אבו מאזן באו"ם כלל קטע שכמעט לא זכה לתשומת לבה של התקשורת הישראלית, ואשר שלל הפרשנים התעלמו ממנו לחלוטין: "מדיניות ההתנחלות עלולה לערער את הרשות הלאומית הפלסטינית ואפילו להביא לסוף קיומה". בראיון לעיתון אל-קודס עבאס היה מפורש יותר:"אני אחזור אל ההנהגה הפלסטינית, והיא תצטרך לקבל החלטה האם הגיע הזמן שישראל תיטול על עצמה מחדש את מלוא אחריותה ככוח כובש. (...) לא נקיים את הרשות הפלסטינית כמוסד הקיים בשמו בלבד".
בקיצור, תקופת הביניים - אשר הייתה אמורה להמשך חמש שנים לפי הסכמי אוסלו ואשר ממשלות ישראל השונות הצליחו להאריך אותה לשמונה עשרה – עומדת כנראה להסתיים בקרוב. המצב לא יישאר כפי שהיה לפני שאבו מאזן הפנה את קריאת בני עמו אל הקהילה הבינלאומית. הרשות הפלסטינית עשויה להשתדרג לדרגת מדינה ריבונית מלאה - או שהיא תיעלם מהשטח ותשאיר מאחוריה ואקום ומצב חדש ובלתי צפוי לחלוטין.
לא משנה מה יקרה בחודשים הקרובים, דבר אחד ברור: הסטטוס קוו של שני העשורים האחרונים נגמר.
העימות בין מחמוד עבאס ובנימין נתניהו מעל במת האו"ם התקיים כמעט בדיוק שמונה עשרה שנים לאחר מפגש קודמת של מנהיגי ישראל ופלסטין. זה היה בספטמבר 1993, כאשר יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן, והתקווה הייתה באוויר, והשלום נראה קרוב. הסכם הביניים נחתם, לפיו הוקמה רשות פלסטינית בעלת סמכות וכוח מוגבלים מאוד. היא הוקמה כהליך זמני בלבד, לתקופה מוגדרת של חמש שנים. נקבע לוח זמנים ברור שעל פיו המשא ומתן היה צריך להסתיים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין, לא יאוחר מחודש מאי 1999.
רבין נרצח, וערפאת מת בנסיבות שנותרו שנויות במחלוקת, וישראלים רבים ופלסטינים רבים עוד הרבה יותר מתו בצורות זוועתיות שונות ומשונות. פלסטין לא הוקמה במאי 1999, וגם לא במועדים נוספים שנקבעו מאוחר יותר ולא נאכפו. וההתנחלויות בשטחים הכבושים התרחבו לכדי כפליים מגודלן בספטמבר 1993, ועול הכיבוש מכביד על הפלסטינים לכל הפחות באותה מידה כמו לפני שמונה עשרה שנה. ובסקר דעת הקהל האחרון שנערך בישראל, יותר ממחצית הנשאלים אמרו שהם אינם מאמינים שהשלום יושג אי פעם.
אם תשאלו עובר אורח ברחובות תל אביב מה השתבש, קרוב לודאי שתקבלו את התשובה (הכנה) כי ישראל הייתה נדיבה מאוד כלפי הפלסטינים והם ענו לה בטרור וירי טילים. אם תשאלו את אותה שאלה ברחובות רמאללה, קרוב לודאי שהתשובה (הלא פחות כנה) תהיה שהפלסטינים הם שעשו ויתורים עצומים וכי ישראל ענתה להם בהכבדת הכיבוש והרחבת ההתנחלויות - שלא לדבר על שלושת השבועות של הפצצת עזה. בעיקרו של דבר, כאן וגם כאן התשובה היא זהה: "ניסינו לעשות איתם שלום, עשינו כל מאמץ, אבל הם רק רוצים להרוג אותנו ולקחת את אדמתנו" – כאשר ההבדל היחיד הוא מי זה "אנחנו" ומי זה "הם".
לאחר הבחירות של 1992, אשר הביאו את רבין לשלטון, קונן ראש הממשלה המפסיד יצחק שמיר: "יכולנו להמשיך לדבר עוד עשר שנים, ובינתיים להרחיב את ההתנחלויות". אבל למרות שרבין עלה לשלטון, ובמשך זמן מה המונח "תהליך השלום" נראה כבעל תוכן אמיתי, בסופו של דבר היה זה חזונו של שמיר שהתגשם. כבר מזה עשרים שנה מדינת ישראל עושה בדיוק מה ששמיר הציע (ולנתניהו לגמרי לא היה אכפת להמשיך בזה עוד עשרים שנה לפחות).
***
בשנות הזוהר של אוסלו, ההסכמים העלו תקווה בקרב רוב הפלסטינים ובקרב מחנה השלום שאז פרח בישראל, בעוד המתנחלים ובני בריתם התנגדו להם בשצף קצף. אני עדיין זוכר את הזמן שבו היו הרחובות מלאים במדבקות של הימין הקיצוני עם הסיסמא "פושעי אוסלו לדין". באירוניה היסטורית, עם חלוף השנים השתנו העמדות מאד, גם אם בצנעה וללא הכרזות פומביות.
המצב אשר נועד להיות זמני ולהימשך לא יותר מחמש שנים הוארך בפועל ללא הגבלת זמן. הרשות הפלסטינית מוגבלת למובלעות מבודדות, המהוות רק 42% משטח הגדה המערבית. גם שם, כוחות הביטחון שלה מחויבים לקיים את "שיתוף הפעולה הביטחוני" ולזוז הצידה כאשר כוחות ישראליים פושטים בכל שעה של היום או (בעיקר) בלילה, עוצרים כל מי שהם רוצים וגוררים אותם לחקירה עם "לחץ פיזי מתון" בידי שירותי הביטחון הישראליים.
שאר הגדה המערבית מוגדרת בתור "שטח C", אשר ממשלת ישראל והמתנחלים עושים בו כבתוך שלהם – להקים ולהרחיב התנחלויות, להעניק (נכון יותר, לסרב להעניק) היתרי בנייה לפלסטינים ולהרוס בתים שנבנו ללא היתר כזה , לשאוב מים ולשמור את חלק הארי שלהם למתנחלים הישראלים (וגם לאזרחים במרכזי האוכלוסייה בישראל). נציגי הממשלה יכולים לטעון כי לפלסטינים כבר יש רשות עם שלטון עצמי, כולל נשיא, ראש ממשלה, קבינט והפרלמנט – אולם בפועל, רב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום על כביש רמאללה-שכם מחזיק בידו הרבה יותר כוח ושליטה על חיי היום של הפלסטינים מאשר הנשיא וראש הממשלה הפלסטינים גם יחד.
אין פלא כי רבים מאנשי הימין בישראל, גם בקרב המתנחלים, מודים כי מנקודת מבטם האופציה הטובה ביותר לעתיד תהיה "פשוט להמשיך את המצב הנוכחי" – כלומר, המצב שנוצר על ידי אוסלו. ואין פלא כי הפלסטינים יותר ויותר מתרעמים כנגד הרשות הפלסטינית שפעם עוררה את תקוותיהם, ומתחילים לראות בה מכשול להשגת שאיפותיהם הלאומיות, ולמעשה גוף המשתף פעולה עם הכיבוש הישראלי. אין פלא שישנם פלסטינים הקוראים בפה מלא לפירוק הרשות הפלסטינית, ורבים אחרים אשר לא יזילו דמעה על העלמה.
מה יכולים הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) וראש הממשלה שלו סלאם פיאד לעשות כדי להפיג רגשות כאלה בקרב בוחריהם ולהשיב את אמינותם? למעשה, רק דבר אחד יכול לעזור: הוכחה מוצקה כי המצב שיצרה אוסלו הוא אכן מצב זמני וכי במקומו יבואו סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה.
לא סיבוב חדש של משא ומתן הוא מה שיתן לפלסטינים הוכחה כזאת. בהחלט לא עוד הזדמנות צילום שבה נשיא ארצות הברית מטיל חגיגית את חסותו על טכס לחיצות ידיים בין מנהיגים ישראלים ופלסטינים, תוך העמדת פנים חלולה של חוסר משוא פנים. לא אחרי שמונה עשרה שנים בהן המונח "תהליך השלום" הפך להיות בדיחה עצובה בין פלסטינים וישראלים כאחד.
וכך, עלה הרעיון כי הפלסטינים יפסיקו לחכות לטובות מאת ממשלת ישראל או מארה"ב שממשלת ישראל אוחזת באחיזת חנק את הפוליטיקה הפנימית שלה. במקום זאת, הפלסטינים החליטו לקחת את גורלם בידיהם, על ידי מאמץ לשבירת הקיפאון בן עשרות השנים, וללכת באומץ אל האו"ם ולדרוש הכרה כמדינה ריבונית - כמו שישראל מוכרת כמדינה ריבונית מזה יותר משישה עשורים, כמו שלא פחות מ-193 מדינות ריבוניות מוכרות ברחבי העולם. להשמעת התביעה הזאת לא ביקשו הפלסטינים ולא נדרשו לאישור של אף אחד, והם התמידו בה בעקשנות גם לנוכח הרוגז הפומבי והבוטה של מעצמת העל האמריקאית.
עד כה, זאת הייתה הצלחה גדולה בתחום יחסי הציבור. הפלסטינים הציבו במשך חודשים את מצוקתם על סדר היום העולמי, והכריחו את כולם - נתניהו, אובמה, ומנהיגי אירופה - להגיב ולהתמודד עם יוזמה פלסטינית. את זה הם כבר השיגו, אפילו אם האמריקאים יטרפדו את הבקשה עצמה על ידי וטו גלוי במועצת הביטחון או במסע לחצים אדירים מאחורי הקלעים על מדינות חלשות שבמקרה מחזיקות מושב מכריע במועצת הביטחון. עמידתו האיתנה בלחץ האמריקאי הכבד הגבירה מאד - לפחות לעת עתה - את הפופולריות של מחמוד עבאס, שמעולם לא היה מנהיג כריזמטי במיוחד.
ארצות הברית, מצידה - והנשיא אובמה, אישית – נדרשים לשלם מחיר מדיני גבוה עבור משוא הפנים והתמיכה העיוורת בממשלת ישראל. על הנאום הנשיאותי באו"ם, הבוטה והמשוחד בעליל, אשר סתר במפורש את עמדותיו הקודמות של אובמה ואשר אומץ בחום בידי לא אחר מאשר אביגדור ליברמן. ועל כך שארצות הברית הגיבה רק במס שפתיים של גינוי חסר משמעות להחלטת נתניהו לבנות 1100 יחידות דיור "ליהודים בלבד" במזרח ירושלים, בעוד אשר הפלסטינים נענשו בעונש מוחשי ביותר של עצירת סיוע בסך 200 מליוני דולר בגלל העזתם לדרוש הכרה במדינתם.
בסיכומו של דבר, ארצות הברית ערערה בצורה יסודיות מאד את המעמד המדיני של עצמה והציגה לראווה בפני העולם כולו עד כמה היא פסולה לשמש כמתווך בלעדי במזרח התיכון - מעמד שאותו השיג קיסינג'ר עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת. זאת, במיוחד מפני שהעמדות המוטות והמשוחדות כל כך הוצגו בידי לא אחר מאשר הנשיא אובמה, ממנו היו ציפיות למשהו טוב יותר (או מנקודת המבט של הימין הישראלי, למשהו גרוע יותר).
נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שעלה על במת עצרת האו"ם לאחר אובמה, קיבל תשומת לב בינלאומית ניכרת כאשר אמר כי "צריך להפסיק לחשוב שמדינה אחת, אפילו הגדולה ביותר, או קבוצה קטנה של מדינות, יכולה לפתור בעיה כל כך מורכבת". כבר מזה עשרות שנים לא הושמעה שם דרישה כה ברורה להחליף את ארה"ב במתווך אובייקטיבי יותר בין ישראל לפלסטינים. ובכלל, אובמה עצמו - אשר מאמציו הדיפלומטיים הסתיימו בכישלון חרוץ ויש לו הרבה נושאים דחופים אחרים לעסוק בהם - אולי לא ממש יתנגד שמישהו אחר יקח על עצמו את תפוח האדמה הלוהט הזה.
ובכל זאת, היכן ניתן למצוא בורר חלופי יעיל וללא משוא פנים, חזק והחלטי מספיק כדי לאכוף את עמדותיו? האם האירופאים, הרחוקים מלהיות מאוחדים ושקועים במשבר כלכלי עמוק משלהם, יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הזה? מה יקרה אם יתברר שהפניה לאו"ם לא הביאה לפלסטינים שום תוצאה קונקרטית, שום צעד ממשי לקראת שחרור מחנק הכיבוש?
נאומו הדרמטי של אבו מאזן באו"ם כלל קטע שכמעט לא זכה לתשומת לבה של התקשורת הישראלית, ואשר שלל הפרשנים התעלמו ממנו לחלוטין: "מדיניות ההתנחלות עלולה לערער את הרשות הלאומית הפלסטינית ואפילו להביא לסוף קיומה". בראיון לעיתון אל-קודס עבאס היה מפורש יותר:"אני אחזור אל ההנהגה הפלסטינית, והיא תצטרך לקבל החלטה האם הגיע הזמן שישראל תיטול על עצמה מחדש את מלוא אחריותה ככוח כובש. (...) לא נקיים את הרשות הפלסטינית כמוסד הקיים בשמו בלבד".
בקיצור, תקופת הביניים - אשר הייתה אמורה להמשך חמש שנים לפי הסכמי אוסלו ואשר ממשלות ישראל השונות הצליחו להאריך אותה לשמונה עשרה – עומדת כנראה להסתיים בקרוב. המצב לא יישאר כפי שהיה לפני שאבו מאזן הפנה את קריאת בני עמו אל הקהילה הבינלאומית. הרשות הפלסטינית עשויה להשתדרג לדרגת מדינה ריבונית מלאה - או שהיא תיעלם מהשטח ותשאיר מאחוריה ואקום ומצב חדש ובלתי צפוי לחלוטין.
