חיים את הכיבוש, 45 שנה
השבוע הזה – ליתר דיוק, החמישי ביוני שנת 2012 – יום הולדת ארבעים וחמישה לכיבוש, שהם כבר יותר משני שליש מכלל תקופת קיומה של מדינת ישראל. היום הזה מלאו ארבעים וחמש שנה לשלטון הצבאי שמקיימת מדינת ישראל על מיליוני תושבים פלסטינים שלא בחרו בשלטון הזה ואינם רוצים לחיות תחתיו ומדינת ישראל מחליטה להמשיך לשלוט עליהם גם נגד רצונם, ולהשליך לכלא את מי שמתנגד לשלטון הישראלי שנכפה עליו.
את ההחלטה הזאת מאשרים אזרחי ישראל. שוב ושוב לקלפי הם הולכים לקלפי. שוב ושוב, בכל הבחירות שהתקיימו מאז 1967, הם בוחרים ממשלה הממשיכה בשלטון הכיבוש על הפלסטינים (שבעצמם אינם מקבלים זכות להשתתף בבחירות האלה ובהכרעה הדמוקרטית הזאת שמכריעה את גורלם). בפעם האחת שאזרחי ישראל בחרו ראש ממשלה שהראה סימני כוונה לסיים את הכיבוש – הבחירות של 1992 – הורידו כדורי מתנקש את ראש הממשלה הזה מן השלטון ומעולם החיים.
ארבעים וחמש שנה עברו, אין סוף תהפוכות ומהפכים ומאבקים ומהלכים דיפלומטיים ומהלכים צבאיים ושפיכות דמים וסבל לפלסטינים וגם לישראלים. בגדה המערבית הוקמה הרשות הפלסטינית ולפלסטינים ניתנה האפשרות לבחור פרלמנט וממשלה, אבל שלטון ממשי בשטח לא ניתן להם. עדיין עד הרגע הזה, רב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום הדרכים בין רמאללה ושכם מחזיק בידיו הצעירות יותר כוח מאשר הנשיא הפלסטיני וראש ממשלתו וכל שריהם יחד. ברצועת עזה בוצעה התנתקות ופורקו התנחלויות, אבל עדיין שום פלסטיני אינו יכול לצאת או לחזור, לייבא או לייצא, בלי רשותה של מדינת ישראל.
באופן בסיסי, קווי המתאר של המאבק הפוליטי והדילמה הפוליטית העומדים בפני מדינת ישראל לא השתנו מאז הרגע בו עצרו הטנקים של צבא ההגנה לישראל על גדות נהר הירדן ותעלת סואץ לפני ארבעים וחמש שנה. מדינת ישראל במשך ארבעים וחמש שנים לא סיפחה את השטחים שכבשה ולא החילה עליהם את חוקיה ובודאי שלא העניקה לתושביהם אזרחות ישראלית. ומאידך מדינת ישראל גם לא יצאה מן השטחים האלה ולא אפשרה לתושביהם להקים לעצמם מדינה עצמאית משלהם, אלא הגבירה והעמיקה את שלטונה ובמיוחד הגדילה והגבירה והעמיקה את מפעל ההתנחלות בשטחים האלה.
בחודש יוני 1967 מונה אלוף פיקוד המרכז של צבא ההגנה לישראל להיות הריבון והמחוקק והשופט "הזמני" על אוכלוסיה של מיליוני פלסטינים. זהו "באופן זמני" תפקידו וכזאת היא "באופן זמני" סמכותו גם היום הזה, ארבעים וחמש שנה בדיוק אחר כך. כמאמר הפתגם הישראלי הידוע, אין יותר קבוע מהזמני.
5 ביוני 1967
ביום הזה לפני 45 שנה הגעתי בשעה 8.00 בבוקר אל בית הספר היסודי א.ד. גורדון בתל אביב ובדיוק כשנכנסתי בשער נשמעה האזעקה ותלמידים ומורים רצו אל המקלט אבל שום מטוסי אויב לא הופיעו מעל תל אביב. וכשחזרתי הביתה אחרי הצהרים עוד עבדתי עם כמה מילדי השכונה להכין שקי חול ולהציב אותם בפתח הבית, אם כי כבר היה ברור שזה מיותר.
ובחדשות מסר דובר צה"ל שחיל האויר וצבא היבשה של מדינתנו הדפו מתקפה ערבית ויצאו להתקפת נגד, מה שלא היה לגמרי מדויק. ובימים הבאים נסחפתי, כמו רובם הגדול של המבוגרים וגם הילדים במדינת ישראל, בשמחת הניצחון וקראתי בשקיקה את אלבומי הניצחון שמילאו את מדפי החנויות, והתלהבתי עד בלי די מהרחבת גבולותיה של המדינה ומן "השטחים החדשים" (המונח שהיה באותם ימים בפי כולם).
לא היה חלקי עם המעטים שהשמיעו קול של מחאה ואזהרה גם בימי האיפוריה של הניצחון הגדול, עם הפעילים הבודדים והמבודדים של "מצפן" שיצאו בלילה לכתוב על הקירות "הלאה הכיבוש" כאשר עוד טרם מלאו לכיבוש חודש אחד. נדרשו לי עוד שלוש שנים, עד שנת 1970 בה יצא אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון לשבור ביד ברזל את ההתקוממות הפלסטינית הראשונה ברצועת עזה. ובשנה הזאת ישבתי עם כעוד חמישה עשר צעירים במרתף טחוב של בית במרכז תל אביב , ושמענו מפיו של חייל שחזר ישר משם על הדברים המזוויעים שראה ובחלקם גם השתתף בעצמו. זה היה הרגע בו אני וחברי נפרדנו מצמד המלים "כיבוש נאור".
מאוחר בלילה יצאנו משם עם חבילות של כרוזים שהודפסו על מכונת סטנסיל חורקת, וחילקנו אותם בתיבות הדואר כדי לחשוף בפני אזרחי ישראל את מה שהצנזורה הצבאית הסתירה בפניהם.
ובחדשות מסר דובר צה"ל שחיל האויר וצבא היבשה של מדינתנו הדפו מתקפה ערבית ויצאו להתקפת נגד, מה שלא היה לגמרי מדויק. ובימים הבאים נסחפתי, כמו רובם הגדול של המבוגרים וגם הילדים במדינת ישראל, בשמחת הניצחון וקראתי בשקיקה את אלבומי הניצחון שמילאו את מדפי החנויות, והתלהבתי עד בלי די מהרחבת גבולותיה של המדינה ומן "השטחים החדשים" (המונח שהיה באותם ימים בפי כולם).
לא היה חלקי עם המעטים שהשמיעו קול של מחאה ואזהרה גם בימי האיפוריה של הניצחון הגדול, עם הפעילים הבודדים והמבודדים של "מצפן" שיצאו בלילה לכתוב על הקירות "הלאה הכיבוש" כאשר עוד טרם מלאו לכיבוש חודש אחד. נדרשו לי עוד שלוש שנים, עד שנת 1970 בה יצא אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון לשבור ביד ברזל את ההתקוממות הפלסטינית הראשונה ברצועת עזה. ובשנה הזאת ישבתי עם כעוד חמישה עשר צעירים במרתף טחוב של בית במרכז תל אביב , ושמענו מפיו של חייל שחזר ישר משם על הדברים המזוויעים שראה ובחלקם גם השתתף בעצמו. זה היה הרגע בו אני וחברי נפרדנו מצמד המלים "כיבוש נאור".
מאוחר בלילה יצאנו משם עם חבילות של כרוזים שהודפסו על מכונת סטנסיל חורקת, וחילקנו אותם בתיבות הדואר כדי לחשוף בפני אזרחי ישראל את מה שהצנזורה הצבאית הסתירה בפניהם.
5 ביוני 1982
לפני שלושים שנה צעדתי יחד עם אלפי מפגינים אחרים ברחובות תל אביב, בהפגנה שאורגנה בידי הועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית ונשאנו שלטים בהם נאמר "חמש עשרה שנה לכיבוש – די!". עליהם נוספו כרזות שהוכנו ברגע האחרון: "לא רוצים מלחמה בלבנון!" ו"מתקפה בלבנון – מרשם לאסון!".
מידיעות בתקשורת במשך כל היום למדנו על כוונתו של כי שר הביטחון שרון לפתוח מיידית במלחמה שאליה התכונן בגלוי כבר חודשים רבים לפני כן ולשבור את הנוכחות הפלסטינית בלבנון, כדי שיקל עליו להנציח שליטה בגדה המערבית. זכורה לי מאותו יום שיחה בטלפון עם חיילת ששירתה במטה חיל האויר וסיפרה לי על הכנות להפצצות מסיביות באזור ביירות להן הייתה עדה, והסתכנה בתוצאות אישיות חמורות אילו היה ביטחון שדה מאזין לשיחה.
מאוחר יותר באותו ערב הייתי בין קבוצה של חיילי מילואים שהתכנסו בבית פרטי ודנו בשאלה האם יכולים חיילים במדינת ישראל להתארגן ערב מלחמה מיותרת ומזיקה ולהודיע על סירובם להשתתף במלחמה הזאת. והפגישה הסתיימה ללא הכרעה כי היו מי שסברו שתהיה זו פעולה רדיקלית וקיצונית מדי, ולמחרת היום החלה המלחמה שנקראה במיטב מסורתו של ג'ורג' אורוול בשם "מבצע שלום הגליל", ואת ההכרזה על המבצע הזה שמעתי במכשיר רדיו קטן וחורק בשערי אוניברסיטת תל אביב שם עמדתי עם עוד סטודנטים לחלק כרוזים נגד המלחמה העומדת להתחיל. ולמחרת בערב כאשר דהרו הטנקים עמוק יותר לתוך לבנון והמטוסים הטילו מטר של פצצות על הערים (מספר ההרוגים האזרחים כנראה לא ייודע לעולם) יצאו הפעילים לחלק כרוזי מחאה שהודפסו בחיפזון ביריד הספר העברי שנערך כמו כל שנה בכיכר שבמרכז תל אביב. פקחי העיריה מיהרו לסלק אותנו מן האירוע התרבותי החשוב הזה. כי חלוקת כרוזים גורמת ללכלוך ברחובות...
ולאחר כמה שבועות התכנסו שוב אותם חיילי מילואים והקימו ארגון שנקרא "יש גבול" וסרבו במאורגן לפקודה לצאת ללבנון (ואחר כך לפקודה לצאת לשטחים הפלסטינים ולהשתתף בדיכוי האינתיפאדה הראשונה). ורבים נכנסו לכלא הצבאי, ביניהם גם אני (בחודש אפריל 1984). והתברר כי אפשר גם אפשר במדינת ישראל לצאת ולמחות ולהפגין גם ובמיוחד בימי מלחמה – לפחות אם מדובר במלחמה שאיוולתה ורשעתה נראים בבירור לעין.
אבל עברו כמעט עשרים שנה עד שנגמרה ההרפתקה הלבנונית של מדינת ישראל, ומחיר גבוה שולם בדמם של חיילים ישראלים (ומחיר גבוה עוד יותר בדמם של פלסטינים ולבנונים, אם כי על כך לא הרבתה התקשורת הישראלית שלנו לדבר). והתברר כי אין דרכים עוקפות. הבעיה בשכם ובחברון ובעזה, שאותה ניסה שרון לפתור באבחת חרב, נותרו בעינה. אולי אפילו הסתבכה עוד יותר.
5 ביוני 1997
היום לפני חמש עשרה שנה היה יום הולדתו השלושים של הכיבוש והוא גם חל קרוב לסיום השנה הראשונה לכהונתו הראשונה של בנימין נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. בהפגנה שציינה את יום השנה לכיבוש הונפו כרזות שהזכירו את מעשיו של נתניהו בשנת כהונתו, את הפתיחה הפרובוקטיבית של אותה מנהרה במזרח ירושלים שנתניהו קרא לה "סלע קיומנו" ואשר עלתה בחייהם של שישה עשר ישראלים ויותר ממאה פלסטינים, ואת בנית השכונה ההתנחלותית בהר חומה שכל העולם גינה אותה ורק מיקרונזיה הנאמנה הצביעה באו"ם עם ישראל.
תוך כדי האירוע הזה ברחובות תל אביב שוחחו מפגינים והתווכחו האם אפשר לתת אימון באהוד ברק שזה עתה קיבל לידיו את ראשות האופוזיציה והחל במסע נמרץ להפלת נתניהו מהשלטון והבטיח להמשיך ולהשלים את מפעלו של רבין הנרצח. והיו מי שהזכירו מקרים אפלים במהלך הקריירה הצבאית של ברק, והיו מי שאמרו שגם רבין בעברו היה גנרל והורה לשבור עצמות של מפגינים, ואמרו "תנו לו סיכוי, קודם כל העיקר להעיף את ביבי". ובערב דיברה פרופסור טניה ריינהרט לפני אולם מלא במועדון צוותא והעלתה את הטיעון שנשמע אז מוזר כי טועים אנשי השמאל התומכים בהסכם אוסלו והמתנחלים היוצאים נגדו בשצף קצף, וכי הקמת הרשות הפלסטינית אינה שלב לסיום הכיבוש אלא אמצעי חדש ומתוחכם להנצחתו.
שנתיים אחר כך הגיע אהוד ברק לשלטון, וזכה לאמון רב כמי שיהיה עושה השלום החדש. כיום ברור שהוא בשום אופן לא היה ראוי לאמון הזה.ברק הלך לועידת קמפ דיויד וחזר בלי הסכם ועם האשמות כלפי הפלסטינים שדחו את הצעותיו הנדיבות, והיה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי לכותב שורות אלה וחבריו לשכנע שההצעות האלה לא היו ממש נדיבות. ומיד אחר כך אישר ברק את עליתו של אריאל שרון על הר הבית והחלה מערבולת הדמים והשנאה שנקראה האינתיפאדה השנייה. מחנה השלום בישראל הוכה מכה קשה שממנה לא ממש החלים עד היום, ואהוד ברק הגיע בסופו של דבר לתפקיד עוזרו ושותפו הפוליטי הנאמן ביותר של בנימין נתניהו.
מידיעות בתקשורת במשך כל היום למדנו על כוונתו של כי שר הביטחון שרון לפתוח מיידית במלחמה שאליה התכונן בגלוי כבר חודשים רבים לפני כן ולשבור את הנוכחות הפלסטינית בלבנון, כדי שיקל עליו להנציח שליטה בגדה המערבית. זכורה לי מאותו יום שיחה בטלפון עם חיילת ששירתה במטה חיל האויר וסיפרה לי על הכנות להפצצות מסיביות באזור ביירות להן הייתה עדה, והסתכנה בתוצאות אישיות חמורות אילו היה ביטחון שדה מאזין לשיחה.
מאוחר יותר באותו ערב הייתי בין קבוצה של חיילי מילואים שהתכנסו בבית פרטי ודנו בשאלה האם יכולים חיילים במדינת ישראל להתארגן ערב מלחמה מיותרת ומזיקה ולהודיע על סירובם להשתתף במלחמה הזאת. והפגישה הסתיימה ללא הכרעה כי היו מי שסברו שתהיה זו פעולה רדיקלית וקיצונית מדי, ולמחרת היום החלה המלחמה שנקראה במיטב מסורתו של ג'ורג' אורוול בשם "מבצע שלום הגליל", ואת ההכרזה על המבצע הזה שמעתי במכשיר רדיו קטן וחורק בשערי אוניברסיטת תל אביב שם עמדתי עם עוד סטודנטים לחלק כרוזים נגד המלחמה העומדת להתחיל. ולמחרת בערב כאשר דהרו הטנקים עמוק יותר לתוך לבנון והמטוסים הטילו מטר של פצצות על הערים (מספר ההרוגים האזרחים כנראה לא ייודע לעולם) יצאו הפעילים לחלק כרוזי מחאה שהודפסו בחיפזון ביריד הספר העברי שנערך כמו כל שנה בכיכר שבמרכז תל אביב. פקחי העיריה מיהרו לסלק אותנו מן האירוע התרבותי החשוב הזה. כי חלוקת כרוזים גורמת ללכלוך ברחובות...
ולאחר כמה שבועות התכנסו שוב אותם חיילי מילואים והקימו ארגון שנקרא "יש גבול" וסרבו במאורגן לפקודה לצאת ללבנון (ואחר כך לפקודה לצאת לשטחים הפלסטינים ולהשתתף בדיכוי האינתיפאדה הראשונה). ורבים נכנסו לכלא הצבאי, ביניהם גם אני (בחודש אפריל 1984). והתברר כי אפשר גם אפשר במדינת ישראל לצאת ולמחות ולהפגין גם ובמיוחד בימי מלחמה – לפחות אם מדובר במלחמה שאיוולתה ורשעתה נראים בבירור לעין.
אבל עברו כמעט עשרים שנה עד שנגמרה ההרפתקה הלבנונית של מדינת ישראל, ומחיר גבוה שולם בדמם של חיילים ישראלים (ומחיר גבוה עוד יותר בדמם של פלסטינים ולבנונים, אם כי על כך לא הרבתה התקשורת הישראלית שלנו לדבר). והתברר כי אין דרכים עוקפות. הבעיה בשכם ובחברון ובעזה, שאותה ניסה שרון לפתור באבחת חרב, נותרו בעינה. אולי אפילו הסתבכה עוד יותר.
5 ביוני 1997
היום לפני חמש עשרה שנה היה יום הולדתו השלושים של הכיבוש והוא גם חל קרוב לסיום השנה הראשונה לכהונתו הראשונה של בנימין נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. בהפגנה שציינה את יום השנה לכיבוש הונפו כרזות שהזכירו את מעשיו של נתניהו בשנת כהונתו, את הפתיחה הפרובוקטיבית של אותה מנהרה במזרח ירושלים שנתניהו קרא לה "סלע קיומנו" ואשר עלתה בחייהם של שישה עשר ישראלים ויותר ממאה פלסטינים, ואת בנית השכונה ההתנחלותית בהר חומה שכל העולם גינה אותה ורק מיקרונזיה הנאמנה הצביעה באו"ם עם ישראל.
תוך כדי האירוע הזה ברחובות תל אביב שוחחו מפגינים והתווכחו האם אפשר לתת אימון באהוד ברק שזה עתה קיבל לידיו את ראשות האופוזיציה והחל במסע נמרץ להפלת נתניהו מהשלטון והבטיח להמשיך ולהשלים את מפעלו של רבין הנרצח. והיו מי שהזכירו מקרים אפלים במהלך הקריירה הצבאית של ברק, והיו מי שאמרו שגם רבין בעברו היה גנרל והורה לשבור עצמות של מפגינים, ואמרו "תנו לו סיכוי, קודם כל העיקר להעיף את ביבי". ובערב דיברה פרופסור טניה ריינהרט לפני אולם מלא במועדון צוותא והעלתה את הטיעון שנשמע אז מוזר כי טועים אנשי השמאל התומכים בהסכם אוסלו והמתנחלים היוצאים נגדו בשצף קצף, וכי הקמת הרשות הפלסטינית אינה שלב לסיום הכיבוש אלא אמצעי חדש ומתוחכם להנצחתו.
שנתיים אחר כך הגיע אהוד ברק לשלטון, וזכה לאמון רב כמי שיהיה עושה השלום החדש. כיום ברור שהוא בשום אופן לא היה ראוי לאמון הזה.ברק הלך לועידת קמפ דיויד וחזר בלי הסכם ועם האשמות כלפי הפלסטינים שדחו את הצעותיו הנדיבות, והיה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי לכותב שורות אלה וחבריו לשכנע שההצעות האלה לא היו ממש נדיבות. ומיד אחר כך אישר ברק את עליתו של אריאל שרון על הר הבית והחלה מערבולת הדמים והשנאה שנקראה האינתיפאדה השנייה. מחנה השלום בישראל הוכה מכה קשה שממנה לא ממש החלים עד היום, ואהוד ברק הגיע בסופו של דבר לתפקיד עוזרו ושותפו הפוליטי הנאמן ביותר של בנימין נתניהו.
5 ביוני 2012
והנה הוא היום הזה, ועברו הרבה הרבה מעלות ומורדות ואחרי ארבעים וחמש שנה הכיבוש חי וקיים ובועט ורומס מיליוני אנשים תחת רגליו. ומעט מאד אזכורים ליום השנה הזה היו באמצעי התקשורת, שאם בכלל עסקו בהיסטוריה בחרו בתאריך העגול של שלושים שנה למלחמת לבנון (הראשונה). אם כי קבוצה של אנשי מרצ כן יצאו לסמן את הקו הירוק ולציין את יום השנה.
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150952434454275.451795.528664274&type=3
ביום ההולדת הארבעים וחמישה של הכיבוש, היו מעט מאד שדיברו על הכיבוש כשלעצמו, או על מפעל ההתנחלות בכללו, ואפילו לא על הגזל לאור היום של אדמות פלסטיניות שכשלעצמו. עיקר תשומת הלב הוקדשה לחלקיק קטן של הכיבוש, במקרה אחד מסוים ומצומצם בו הקימו חבורת מתנחלים, בעזרתם הפעילה של ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל, חמישה בתים על חלקת קרקע שאינה שייכת להם. בעלי הקרקע הפלסטינים בעזרתם של "יש דין" ו"שלום עכשיו" ועורך הדין המסור מיכאל ספרד עתרו לבית המשפט העליון של מדינת ישראל וקיבלו צו מפורש וסופי לסילוק המתנחלים מן הקרקע שגזלו.
כך עלתה על סדר היום השאלה המסעירה שזעזעה את המערכת הפוליטית והתפרסמה בכותרות ענק בעיתונות בימי השבוע הזה. האם תממש ממשלת ישראל או לא תממש צו מפורש שהוציא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. והאם יעבור או לא יעבור בכנסת חוק המתיר ומכשיר השתלטות וגזל אדמותיהם הפרטיים של תושבים פלסטינים. ובסופו של דבר החוק לא עבר לאחר שהוזהר ראש הממשלה כי הדבר עלול לגרום בעיות קשות בחוק הבינלאומי ולהביא את מדינת ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג ולערער עוד יותר את מעמדה הבינלאומי המעורער. ולאחר סערה גדולה בכוס תה זכה ראש הממשלה זכה לשבחים כמתון ושומר שלטון חוק שעמד באומץ מול מתקפת הימין הקיצוני. אחרי הכל, הוא בהחלט התחייב לפרק חמישה (5) בתים התנחלותיים בלתי חוקיים בעליל,אם כי גם התחייב להקים במקומם כמה מאות בתים התנחלותיים אחרים במקומות קצת אחרים. והכיבוש ימשך.
ובאותו בוקר יום השנה לכיבוש התרחש בדרום הר חברון אירוע של הצתת שדות פלסטיניים.אירוע קטן מדי ורחוק מדי מכדי שהתקשורת תשים לב. 15 דונם שדה חיטה שטרם נקצרה בשדה השייך לכפרי פלסטיני ליד התנחלות שמעה. אבל ההצתה הזאת לא קשורה דווקא לתאריך הסמלי של היום הזה. בשבועות האחרונים כבר היו שתי הצתות דומות של שדות פלסטיניים באותו האזור. כוחות הצבא והמשטרה של מדינת ישראל לא הצליחו לעלות על עקבות המבצעים באף אחד מהמקרים.
ויום השנה לכיבוש היה השנה גם יום אחד לאחר הודעתו הדרמטית של ראש ממשלת ישראל על מבצע גדול למעצרם וגירושם של עשרות אלפי אפריקאים מתחומי מדינת ישראל והקמת והרחבת מחנות מעצר גדולים עבור מי מהם שכרגע יש קשיים בביצוע גירושם. בלילה לאחר ההצהרה החגיגית הזאת באו מי שלא חיכו למשטרה ולרשויות ההגירה ובאו להצית את ביתה של משפחה אריאתראית המתגוררת במרכז ירושלים וכתבו על הבית "תצאו מהשכונה!". הפרופסור ארנון סופר מחיפה שהוא מומחה לדמגרפיה וכבר רבות התריע על הסכנה הדמוגרפית הנשקפת למדינת ישראל מהתרבותם של הערבים וגם ערך מחקרים אקדמיים למופת על הסכנה הזאת התגלה כאדם הנכון במקום הנכון ומונה לעמוד בראש ועדה ממשלתית שתמליץ על דרכים להיאבק בפליטים האפריקאים המהווים סכנה דמוגרפית למדינת ישראל. ואולי גם לדברים כאלה התכוון פרופסור ישעיהו ליבוביץ כאשר הזהיר והתריע, כבר אז בימי שמחת הניצחון של יוני 1967, כי הכיבוש ישחית את החברה הישראלית ויהפוך אותה לחברה קהת חושים וחסרת מצפן ומצפון מוסרי.
וגם השנה ככל שנה מצטלב יום השנה לכיבוש עם תחילתו של שבוע הספר העברי, בו מציגות הוצאות הספרים דוכנים ברחובה של עיר למכור לשוחרי ספר ותרבות ספרים במחיר מוזל מאד מאד, ארבעה ספרים במאה שקל, בדיוק כמו בשוק הירקות. והשנה גם מוצבים ברחובות תל אביב פסנתרים, ופסנתרנים צעירים מנגנים בהם להנגיש את המוזיקה לקהל הרחב. ומצעד הגאווה נערך ברחובות תל אביב בחסותן של העיריה ושל מבחר חברות מסחריות להראות ולהציג כי תל אביב היא עיר פתוחה וליברלית ובירתה של הקהילה הגאה.
ברק חוסיין אובמה, נשיא ארצות הברית שאולי יבחר שוב לתפקידו בנובמבר, הרהר השבוע בקול שמא כבר נסגר חלון ההזדמנויות לשלום בין ישראלים ופלסטינים.
5 ביוני 2027
ומה יראו ובמה יחזו מי מאיתנו שעוד יהיו כאן – כאן בעולם הזה וכאן בארץ האומללה ומטורפת הזאת – בעוד חמש עשרה שנה מהיום? האם יהיה החמישי ביוני שנת 2027 יום השנה השישים לכיבוש מתמשך? ואם כן, מי עוד ימצא במדינת ישראל של 2027 להרים עוד קול של זעקה ומחאה, ומה טעם יהיה עוד למחאה נגד כיבוש שרק בני שבעים ומעלה יזכרו את התחלתו?
זה בהחלט יכול להיות. תועבה שנמשכה ארבעים וחמש שנה בהחלט עלולה להמשך גם שישים שנה ויותר. ואם כן, יש להניח שעוד לפני ביום השנה השישים לכיבוש כבר יגיעו לסיומם התהליכים שהם כבר בעיצומם. הגזענות והברוטאליות תשלוט ללא מצרים במדינת ישראל וכבר לא יהיה מי שיוכל להתייצב מולה, והצבא יהיה צבא ההגנה למתנחלים והם יהיו קציניו וקובעי מדיניותו (מי חוץ ממתנחלים יעלה על דעתו להקדיש חיים לקריירה בצבא שכל מטרתו ותפקידו לדכא אוכלוסיה אזרחית?). מונחים כמו "שמאל ציוני" או "איש שמאל פטריוט ישראלי" או "איש שמאל משרת בצה"ל" יחשבו כדבר והיפוכו. ובידודה הבינלאומי של מדינת ישראל יהיה מוחלט ורק החשוכים בגזענים יעלו בדעתם להתרועע עימה. וגם רבים מן היהודים בעולם, במיוחד הצעירים שבהם, יתביישו בישראל וינתקו עמה כל מגע. וכל מי שיוכל ימלט את נפשו מן המדינה הזאת ויחפש מקום אחר, מקום סביר יותר לגור בו. וכך תתבצר המדינה בעוצמתה הצבאית, ותמשיך בצדקנות ובעקשנות מתגברת לטעון שהיא המוסרית ביותר בעולם וכל מבקריה הלא הם אנטישמים או יהודים שונאי עצמם. והיא תדחה בבוז ובזעם כל הצעה לשינוי ולפשרה. לא יציאה מ"יהודה ושומרון" שם יתרחבו ויתעצמו ההתנחלויות, בודאי ובודאי שלא זכויות אזרח לפלסטינים שיגרמו לאבדן "המדינה היהודית".
וכך תתנהל לה המדינה הזאת איכשהו כל עוד תעמוד לה עליונותה הצבאית וכל עוד ארצות הברית תרצה מבחינה פוליטית ותוכל מבחינה כלכלית להמשיך לתמוך בה. וכמה זמן עוד תשרוד האימפריה האמריקאית עצמה?
ואחר כך, המבול. גורל רע ומר לכל מי שעוד יהיה כאן.
כל זה בהחלט יכול לקרות. איננו חיים בסרט הוליוודי, ואיש לא הבטיח לנו סוף טוב וחיים באושר ועושר. בהחלט יכול להיות שאנו בעצם בטרגדיה יוונית, או בטרגדיה שקספירית שבסיומה שוכבים כולם מתים על הבמה זה לצד זה. ויש לא מעטים בינינו שכבר התייאשו ואשר חושבים שכבר מזמן עברנו את נקודת האל-חזור וההתדרדרות הבלתי נמנעת אל התהום. ודי לקרוא את העיתון – כל עיתון, בכל יום – כדי למצוא לכך הרבה חיזוקים ואישושים.
ועל סמך מה אפשר לטעון את ההיפך? שעדיין לא עברנו את נקודת האל-חזור, והכל עוד הפיך, ואפשר עוד לעצור על סף התהום? שיתכן גם יתכן שהכיבוש לא יגיע ליום הולדתו השישים, ואולי גם לא ליובל החמישים? שביום ה-5 ביוני 2027 הכיבוש כבר יהיה זיכרון רחוק ומתעמעם, וכבר יקום דור חדש של ישראלים ופלסטינים שלא ידעו אותו על בשרם ואשר יגדלו לתוך מציאות של שלום בין שתי מדינותיהם?
למה בכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכול, להמשיך לקוות ולהמשיך להאמין ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך להיאבק? מדוע ביום הזה, 9 ביוני 2012, עובדים פעילים מסורים על ארגון ההפגנה שנועדה לצעוד הערב ברחובות תל אביב – ביודעם היטב כי ההפגנה הזאת כשלעצמה לא תשים קץ לכיבוש, ולכל היותר תטיל עוד גרגר חול קטנטן על כף המאזניים?
http://zope.gush-shalom.org/home/he/events/1339104172
https://www.facebook.com/events/227167827402037/
- מפני שסיום הכיבוש אינו רק מעשה מוסרי שמדינת ישראל מחוייבת בו מסיבות מוסריות, אלא גם צורך חיוני קיומי שהוא ורק הוא יוכל להבטיח את קיומנו ועתידנו בארץ הזאת. יש ויש הגיון בתקווה כי אנשים, מיליוני אזרחיה של מדינת ישראל, יפסיקו בסופו של דבר את ההתדרדרות אל התאבדות לאומית ויפנו אל הדרך היחידה שתבטיח את עתידם ועתיד ילדיהם ועתיד נכדיהם.
- מפני שלפלסטינים המשך הכיבוש הוא בלתי נסבל, והם לא ישלימו איתו לאורך זמן, והפלסטינים כבר הראו כמה וכמה פעמים את יכולתם להראות ולהזכיר את נוכחותם ואת כאבם ואת בעיתם הבלתי פתורה. להראות ולהזכיר לישראלים ולעולם כולו.
- מפני שהבעיה הבלתי פתורה הזאת כבר הראתה כמה וכמה פעמים כמה היא משפיעה למרחקים, הרבה הרבה מעבר לכל יחס למספר האנשים המעורבים ולגודל השטח. בעיה המעוררת רגשות בכל רחבי העולם, ומייצרת חדשות שכל כלי התקשורת העולמית מכסים אותה ללא הרף. בעיה המסוגלת לשמש נפץ שיפוצץ חומר נפץ רב בכל מיני מקומות. ולכן, בעיה שלמעצמות עולמיות יש אינטרס לפתור אותה בטרם תתפוצץ ותפוצץ עימה כל מיני אינטרסים החשובים לבעיות האלה.
מעבר לכל אלה, מפני שגם אחרי ארבעים וחמש שנה לא הצליחו שוחרי הכיבוש וההתנחלות לשכנע את הציבור הרחב בישראל שהשטחים האלה שמדינת ישראל כבשה לפני ארבעים וחמש שנה הם באמת חלק מישראל. מעט מאד ישראלים (מלבד אנשי הזרם הדתי-לאומי) ביקרו אי פעם בחברון (אלא אם הצבא שלח אותם לשם במסגרת שירותם). מעט מאד ישראלים (מלבד אנשי הזרם הדתי-לאומי) חושבים ברצינות שמקומה המרכזי של חברון בתנ"ך הוא סיבה מספקת למדינת ישראל להחזיק בכוח הזרוע בחברון הפלסטינית של ימינו. יש מקום סביר להניח כי אם וכאשר תחליט ממשלה בישראל לסיים את שלטונה בעיר חברון ולמסור אותה בשלמותה ליד מדינת פלסטין, מעט מאד ישראלים יעשו מאמץ רציני להתנגד לכך – מלבד, שוב, אנשי הזרם הדתי-לאומי, המתנחלים וחבריהם.
יש הרבה מה לבקר בהתנתקות שביצע אריאל שרון ברצועת עזה בשנת 2005 – החלפת שלטון צבאי ישיר ברצועה במצור חונק ההורס את כלכלתה, ופירוק מספר קטן של התנחלויות ברצועה כדי להשאיר ולהרחיב התנחלויות רבות הרבה יותר בגדה המערבית. ובכל זאת, אפשר לראות באירועי 2005 מעין חזרה כללית לקראת מה שסביר שיתרחש, אם וכאשר תחליט ממשלה בישראל לצאת מן הגדה המערבית. אז בשנת 2005 יצאו המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים בקול צעקה וזעקה, ארגנו כמה הפגנות ומחאות גדולות ומרשימות – אך כולן היו על טהרת הכיפות הסרוגות. המתנחלים קראו לעזרתם חלקים אחרים בחברה הישראלית – את המזרחים מצביעי הליכוד בשכונות ועיירות הפיתוח, את יוצאי רוסיה וברית המועצות לשבר, את החרדים. איש מהם לא בא ולא התגייס, וההתנחלויות בגוש קטיף פורקו כולן בדיוק במועד שקבעה הממשלה.
למיטב הערכתי, כך יהיה אם וכאשר ממשלה בישראל תחליט לסיים את הכיבוש ולפנות את הגדה המערבית ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית שגבולה עם ישראל מבוסס על גבולות הקו הירוק. מרבית אזרחי ישראל יקבלו את ההחלטה, גם אם לא בפרץ של התלהבות. המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים יאבקו נגדה בכל כוחם, בשיניים ובציפורניים. זה יהיה מאבק איתנים, ואולי יגיע לאלימות רבה הרבה יותר מאשר ב-2005. אבל המתנחלים יישארו בבידוד, והפינוי יבוצע.
כל זה, אם אכן תהיה בישראל ממשלה שתגיע לקבלת החלטה כזאת, בתוקף צירוף של לחצים מבחוץ ומבפנים. אך האם תהיה ממשלה אי פעם ממשלה כזאת? האם מדינת ישראל תשים קץ לכיבוש, לפני שהכיבוש ישים קץ לישראל?
אולי.זה בהחלט יכול להיות. תועבה שנמשכה ארבעים וחמש שנה בהחלט עלולה להמשך גם שישים שנה ויותר. ואם כן, יש להניח שעוד לפני ביום השנה השישים לכיבוש כבר יגיעו לסיומם התהליכים שהם כבר בעיצומם. הגזענות והברוטאליות תשלוט ללא מצרים במדינת ישראל וכבר לא יהיה מי שיוכל להתייצב מולה, והצבא יהיה צבא ההגנה למתנחלים והם יהיו קציניו וקובעי מדיניותו (מי חוץ ממתנחלים יעלה על דעתו להקדיש חיים לקריירה בצבא שכל מטרתו ותפקידו לדכא אוכלוסיה אזרחית?). מונחים כמו "שמאל ציוני" או "איש שמאל פטריוט ישראלי" או "איש שמאל משרת בצה"ל" יחשבו כדבר והיפוכו. ובידודה הבינלאומי של מדינת ישראל יהיה מוחלט ורק החשוכים בגזענים יעלו בדעתם להתרועע עימה. וגם רבים מן היהודים בעולם, במיוחד הצעירים שבהם, יתביישו בישראל וינתקו עמה כל מגע. וכל מי שיוכל ימלט את נפשו מן המדינה הזאת ויחפש מקום אחר, מקום סביר יותר לגור בו. וכך תתבצר המדינה בעוצמתה הצבאית, ותמשיך בצדקנות ובעקשנות מתגברת לטעון שהיא המוסרית ביותר בעולם וכל מבקריה הלא הם אנטישמים או יהודים שונאי עצמם. והיא תדחה בבוז ובזעם כל הצעה לשינוי ולפשרה. לא יציאה מ"יהודה ושומרון" שם יתרחבו ויתעצמו ההתנחלויות, בודאי ובודאי שלא זכויות אזרח לפלסטינים שיגרמו לאבדן "המדינה היהודית".
וכך תתנהל לה המדינה הזאת איכשהו כל עוד תעמוד לה עליונותה הצבאית וכל עוד ארצות הברית תרצה מבחינה פוליטית ותוכל מבחינה כלכלית להמשיך לתמוך בה. וכמה זמן עוד תשרוד האימפריה האמריקאית עצמה?
ואחר כך, המבול. גורל רע ומר לכל מי שעוד יהיה כאן.
כל זה בהחלט יכול לקרות. איננו חיים בסרט הוליוודי, ואיש לא הבטיח לנו סוף טוב וחיים באושר ועושר. בהחלט יכול להיות שאנו בעצם בטרגדיה יוונית, או בטרגדיה שקספירית שבסיומה שוכבים כולם מתים על הבמה זה לצד זה. ויש לא מעטים בינינו שכבר התייאשו ואשר חושבים שכבר מזמן עברנו את נקודת האל-חזור וההתדרדרות הבלתי נמנעת אל התהום. ודי לקרוא את העיתון – כל עיתון, בכל יום – כדי למצוא לכך הרבה חיזוקים ואישושים.
ועל סמך מה אפשר לטעון את ההיפך? שעדיין לא עברנו את נקודת האל-חזור, והכל עוד הפיך, ואפשר עוד לעצור על סף התהום? שיתכן גם יתכן שהכיבוש לא יגיע ליום הולדתו השישים, ואולי גם לא ליובל החמישים? שביום ה-5 ביוני 2027 הכיבוש כבר יהיה זיכרון רחוק ומתעמעם, וכבר יקום דור חדש של ישראלים ופלסטינים שלא ידעו אותו על בשרם ואשר יגדלו לתוך מציאות של שלום בין שתי מדינותיהם?
למה בכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכול, להמשיך לקוות ולהמשיך להאמין ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך להיאבק? מדוע ביום הזה, 9 ביוני 2012, עובדים פעילים מסורים על ארגון ההפגנה שנועדה לצעוד הערב ברחובות תל אביב – ביודעם היטב כי ההפגנה הזאת כשלעצמה לא תשים קץ לכיבוש, ולכל היותר תטיל עוד גרגר חול קטנטן על כף המאזניים?
http://zope.gush-shalom.org/home/he/events/1339104172
https://www.facebook.com/events/227167827402037/
- מפני שסיום הכיבוש אינו רק מעשה מוסרי שמדינת ישראל מחוייבת בו מסיבות מוסריות, אלא גם צורך חיוני קיומי שהוא ורק הוא יוכל להבטיח את קיומנו ועתידנו בארץ הזאת. יש ויש הגיון בתקווה כי אנשים, מיליוני אזרחיה של מדינת ישראל, יפסיקו בסופו של דבר את ההתדרדרות אל התאבדות לאומית ויפנו אל הדרך היחידה שתבטיח את עתידם ועתיד ילדיהם ועתיד נכדיהם.
- מפני שלפלסטינים המשך הכיבוש הוא בלתי נסבל, והם לא ישלימו איתו לאורך זמן, והפלסטינים כבר הראו כמה וכמה פעמים את יכולתם להראות ולהזכיר את נוכחותם ואת כאבם ואת בעיתם הבלתי פתורה. להראות ולהזכיר לישראלים ולעולם כולו.
- מפני שהבעיה הבלתי פתורה הזאת כבר הראתה כמה וכמה פעמים כמה היא משפיעה למרחקים, הרבה הרבה מעבר לכל יחס למספר האנשים המעורבים ולגודל השטח. בעיה המעוררת רגשות בכל רחבי העולם, ומייצרת חדשות שכל כלי התקשורת העולמית מכסים אותה ללא הרף. בעיה המסוגלת לשמש נפץ שיפוצץ חומר נפץ רב בכל מיני מקומות. ולכן, בעיה שלמעצמות עולמיות יש אינטרס לפתור אותה בטרם תתפוצץ ותפוצץ עימה כל מיני אינטרסים החשובים לבעיות האלה.
מעבר לכל אלה, מפני שגם אחרי ארבעים וחמש שנה לא הצליחו שוחרי הכיבוש וההתנחלות לשכנע את הציבור הרחב בישראל שהשטחים האלה שמדינת ישראל כבשה לפני ארבעים וחמש שנה הם באמת חלק מישראל. מעט מאד ישראלים (מלבד אנשי הזרם הדתי-לאומי) ביקרו אי פעם בחברון (אלא אם הצבא שלח אותם לשם במסגרת שירותם). מעט מאד ישראלים (מלבד אנשי הזרם הדתי-לאומי) חושבים ברצינות שמקומה המרכזי של חברון בתנ"ך הוא סיבה מספקת למדינת ישראל להחזיק בכוח הזרוע בחברון הפלסטינית של ימינו. יש מקום סביר להניח כי אם וכאשר תחליט ממשלה בישראל לסיים את שלטונה בעיר חברון ולמסור אותה בשלמותה ליד מדינת פלסטין, מעט מאד ישראלים יעשו מאמץ רציני להתנגד לכך – מלבד, שוב, אנשי הזרם הדתי-לאומי, המתנחלים וחבריהם.
יש הרבה מה לבקר בהתנתקות שביצע אריאל שרון ברצועת עזה בשנת 2005 – החלפת שלטון צבאי ישיר ברצועה במצור חונק ההורס את כלכלתה, ופירוק מספר קטן של התנחלויות ברצועה כדי להשאיר ולהרחיב התנחלויות רבות הרבה יותר בגדה המערבית. ובכל זאת, אפשר לראות באירועי 2005 מעין חזרה כללית לקראת מה שסביר שיתרחש, אם וכאשר תחליט ממשלה בישראל לצאת מן הגדה המערבית. אז בשנת 2005 יצאו המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים בקול צעקה וזעקה, ארגנו כמה הפגנות ומחאות גדולות ומרשימות – אך כולן היו על טהרת הכיפות הסרוגות. המתנחלים קראו לעזרתם חלקים אחרים בחברה הישראלית – את המזרחים מצביעי הליכוד בשכונות ועיירות הפיתוח, את יוצאי רוסיה וברית המועצות לשבר, את החרדים. איש מהם לא בא ולא התגייס, וההתנחלויות בגוש קטיף פורקו כולן בדיוק במועד שקבעה הממשלה.
למיטב הערכתי, כך יהיה אם וכאשר ממשלה בישראל תחליט לסיים את הכיבוש ולפנות את הגדה המערבית ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית שגבולה עם ישראל מבוסס על גבולות הקו הירוק. מרבית אזרחי ישראל יקבלו את ההחלטה, גם אם לא בפרץ של התלהבות. המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים יאבקו נגדה בכל כוחם, בשיניים ובציפורניים. זה יהיה מאבק איתנים, ואולי יגיע לאלימות רבה הרבה יותר מאשר ב-2005. אבל המתנחלים יישארו בבידוד, והפינוי יבוצע.
כל זה, אם אכן תהיה בישראל ממשלה שתגיע לקבלת החלטה כזאת, בתוקף צירוף של לחצים מבחוץ ומבפנים. אך האם תהיה ממשלה אי פעם ממשלה כזאת? האם מדינת ישראל תשים קץ לכיבוש, לפני שהכיבוש ישים קץ לישראל?
