תשעה הרוגים, שני דוחות ומצור אחד
מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס חשף כשלים חמורים בתהליך קבלת ההחלטות שהוביל בליל ה-31 במאי 2010 להתקפה קטלנית בלב ים, שבה נשלחו חיילי השייטת המובחרת נגד מה שהתקשורת הישראלית כינתה "המשט הטורקי" (תוך התעלמות מן השייטים שהגיעו אליו מלפחות עשר מדינות אחרות). המבקר מצא כי הקבינט המדיני שאמור על פי חוק לאשר פעולות מעין אלה כלל לא כונס. והמועצה לביטחון לאומי שאמורה לפי חוק לאסוף חומר לקראת פעולות מסוג זה ולבדוק בצורה יסודית את צורות הפעולה האפשריות והשלכותיהן נשארה ממודרת מחוץ למעגל ההחלטות. והתקיימה רק ישיבה מיניסטריאלית אחת, מאולתרת וברגע האחרון ממש, וגם אליה לא הובאו מלוא העובדות והשיקולים. ובקיצור, ההחלטה התקבלה בצורה חובבנית ממש.
בעצם, התכנית הממשית היחידה שהוכנה, הוכנה בידי קצין זוטר שקיבל בעיה צבאית טקטית, איך להשתלט על אוניה בלב ים, מבלי לעסוק בהיבטים רחבים יותר. הדרגים הגבוהים יותר שהיו אמורים לעסוק בהיבטים הרחבים פשוט אישרו בלי הרבה בדיקה וביקורת את התכנית שקיבלו מן הדרג הצבאי בשטח. התכנית שאושרה וגם בוצעה התגלתה ככישלון מוחלט, שהביא חיילים ישראלים להרוג בלב ים תשעה אזרחים טורקים (שאחד מהם היה גם אזרח אמריקאי), חלק מהם בירי בראש מטווח אפס כדי "לוודא הריגה". ואיש כנראה לא חשב ולא חזה מראש כי הפעולה הטקטית תביא לתוצאה אסטרטגית – דהיינו תקיעת המסמר האחרון בארונה של הברית האסטרגית עם טורקיה, אשר הייתה עמוד תווך במדיניותה של מדינת ישראל במשך כחמישים שנה.
מבקר המדינה קבע כי מערך ההסברה של מדינת ישראל קרס ולא תיפקד ולא ביצע כראוי את התפקיד שהוטל עליו, כלומר להסביר ולשכנע את העולם כולו בצדקת מעשיה של מדינת ישראל ושל צבאה ושל חיל הים בצבאה ושל חיילי הקומדו בחיל הים הזה. כנראה יותר מדי לצפות, גם ממבקר המדינה, לחשוב על האפשרות המצמררת שיש מעשים שפשוט אי אפשר להסביר אותם ויש שרצים שאי אפשר לטהר אותם, גם לא בידי התועמלנים המקצועיים ביותר והמסבירים הרהוטים ביותר ולהטוטני הלשון הזריזים ביותר. גם לא כשחוזרים מאה ואלף פעם על מטבעות הלשון הישנות והאהובות, "מדינה קטנה מוקפת אויבים" ו"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ו"ציר הרשע" ו"מלחמה נחרצת נגד הטרור העולמי". ובמיוחד קשה מאד מאד להסביר לעולם מדוע מקיימת מדינת ישראל שלטון כיבוש על מיליוני פלסטינים במשך יותר משני שליש תקופת קיומה, ובלי הפסק מקימה ומרחיבה התנחלויות בשטחים שכבשה, וגם מרחיבה את אכיפת שלטון הכיבוש הזה אל לב הים התיכון, במים בינלאומיים במרחק עשרות קילומטרים מחופיה.
יחד עם צוות חוקריו בדק מבקר המדינה לינדנשטראוס לעומקה כיצד התקבלה ההחלטה איך לבצע את ההשתלטות על הספינה הטורקית מאווי מרמרה ויתר ספינות "המשט". אך הוא לא ראה כתפקידו ובתוקף סמכותו לבדוק את הדרך בה התקבלה עצם ההחלטה העקרונית לחסום את דרכו של המשט הזה ולמנוע בכל מחיר את הגעתו אל חופי עזה. ובודאי שלא בדק את עצם ההחלטה המהותית עוד יותר להטיל מצור ימי כולל על חופיה של רצועת עזה ולהטיל על חיל הים של מדינת ישראל לשייט ולפטרל ולהשתלט בכוח הזרוע על כל ספינה מבחוץ החותרת אל חופי עזה ועל כל ספינה עזתית המנסה להתרחק מן החופים ולהפליג ללב ים. ובודאי ובודאי שהמבקר לא חשב ולא העלה בדעתו לבדוק את ההחלטה הבסיסית להטיל ולקיים מצור בים וביבשה ובאויר על רצועת עזה, ומתי בדיוק התקבלה ההחלטה לעשות זאת ועל ידי מי והאם הייתה זו ההחלטה הנכונה והנבונה ביותר והאם עלה על דעתו של מישהו לבדוק אותה לאור התפתחות המאורעות בחמש השנים האחרונות.
"גישה" - ארגון זכויות אדם המתמחה בסוגיות של גישה (ומניעת גישה) ויש לו צוות מיומן של חוקרים משלו - לקח על עצמו כמה מן הנושאים אשר מבקר המדינה נמנע מלעסוק בהם. דו"ח מקיף שפרסם הארגון מסכם את חמש השנים שחלפו מאז סגרה מדינת ישראל את המעברים לעזה ב-14 ביוני 2007.
לתושבי עזה יש כיום יותר אפשרות של יציאה לעולם החיצון (וחזרה משם) ממה שהיה להם לפני כמה שנים. יציאה זאת מתבצעת אך ורק דרך מצרים, והרחבת האפשרות נובעת יותר מן השינויים הפוליטיים הקיצוניים במצרים מאשר משינוי במדיניות הישראלית. מכיוון שאפשרות הגישה לרצועה דרך הים והאוויר נשארה חסום לחלוטין, הגישה של עזה לעולם החיצון נותרה כבת ערובה לשינויים אפשריים בפוליטיקה המצרית ומדיניות הממשלה שם – שינויים שלא המצרים עצמם ולא אף אחד אחר אינו יכול לחזות.
על יצוא ויבוא של סחורות – גורם חיוני לתפקוד של כל כלכלה מודרנית - עדיין יש מגבלות קשות ברצועת עזה. המגזרים היצרניים משותקים, האבטלה ברבעון הראשון של 2012 מגיעה לרמה מפחידה של 31.5% - ורמה מדהימה עוד יותר של 58.9% בקרב בני 25-29. באופן לגמרי לא מפתיע, יותר מ 70% מהאוכלוסייה בעזה מקבלת סיוע הומניטרי . נכון, ישראל מאפשרת הכנסת מוצרי צריכה לתוך רצועת עזה יותר בנדיבות מאשר לפני פרשת המשט, אך תושבים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות אותם.
תושבים אמידים יחסית בעזה הם אלה שיש להם משרה ממשלתית, ומקבלים שכר מאת ממשלת חמאס המקומית או מאת ממשלת פת"ח המתחרה ברמאללה. בסופו של דבר, השכר תלוי ביכולת ובנכונות של התורמים בחו"ל של שתי הממשלות הפלסטיניות להמשיך להזרים כספים. בנסיבות הקיימות יכולים תושבי עזה לעשות רק מעט לעשות כדי לבנות את הכלכלה שלהם.
היו זמנים שבהם המדיניות הישראלית הרשמית החשיבה כאינטרס של מדינת ישראל לאפשר לפלסטינים לבנות את הכלכלה שלהם. האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם רעיונות כאלה מכהן כיום כנשיא מדינת ישראל, אבל מהרעיונות עצמם כמעט לא נותר שריד .לדוגמה, הגדרת הגדה המערבית ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית וכלכלית אחת, כפי שנאמר במפורש בהסכם אוסלו אשר בתיאוריה עדיין נמצא בתוקף, או הכוונה לאפשר בניית נמל עמוק מים בעזה, אשר עליו התחרו חברות בינלאומיות בשנות התשעים.
כיום, הסיסמא הנפוצה בחוגי ממשלת ישראל היא ההיפך – הפרדה או "בידול" כמעט מוחלט בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, כמו גם בינה לבין ישראל. מעבר הגבול הגדול שמדינת ישראל הקימה בארז ניצב סגור וריק. היוצאים מהכלל היחידים הם "מקרים הומניטריים חריגים" (וצריך להיות במצב קשה מאוד כדי להיחשב ככזה) ומאה "סוחרים בכירים" בעלי מעמד מיוחד.
כמובן, יש נימוק "בטחוני" לאיסור על תושבי עזה להיכנס לישראל, למרות שפיגועי ההתאבדות בבירור לא נמצאים עכשיו על סדר היום הפלסטיני. אבל לא יעזור הרבה לתושבי עזה לנסות להימנע ממעבר בשטח ישראל ולהיכנס לגדה המערבית בנתיב עוקף ארוך דרך ירדן. גם משם נאסרת כניסתם באיסור מוחלט. גדה המערבית, שהייתה פעם השוק הטוב והנגיש ביותר לסחורות מעזה, הפכה היום בלתי נגישה לחלוטין. ההגבלות על התנועה בין עזה והגדה המערבית גם מנתקות את הקשרים המשפחתיים, החינוכיים ותרבותיים המחזיקים יחד את החברה הפלסטינית. כמובן, מסייע לכך מאד הפיצול הפוליטי בקרב הפלסטינים עצמם וקיומן של שתי ממשלות יריבות בעזה ורמאללה – שלשתיהן חסר חלק גדול מהמאפיינים של היכולת לשלוט בפועל. לא במקרה, בשנים 2006 ו-2007 ממשלת ישראל עשתה כל מה שביכולתה כדי ללבות את אש מלחמת האזרחים בין הפלסטינים וכיום היא מתנגדת בתוקף עכשיו למאמצים להגיע לאחדות בקרבם.
נציגי הממשלה והצבא שעימם נפגשו אנשי "גישה" מדברים יותר ויותר בשנתיים האחרונות על "מדיניות הבידול" בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, אם כי הם אינם יכולים להצביע בדיוק היכן ועל ידי מי הוחלט על מדיניות כזאת ומה הן בעצם מטרותיה. גם מבלי שמבקר המדינה יחקור ביסודיות את תהליך קבלת ההחלטות, לא יהיה מופרך לנחש שלא לקבינט וגם לא למועצה לביטחון לאומי לא היה יד בקבלת ההחלטה הזאת.
http://www.gisha.org/item.asp?lang_id=he&p_id=1609
http://www.gisha.org/item.asp?lang_id=he&p_id=1611
http://www.gisha.org/item.asp?lang_id=he&p_id=1585
