חמישה בתים, ועוד חמישה, דחפור, ותא בכלא
השבוע שוב קיבלתי קריאת חירום מן הכפר עקבה. כוחות צבא שוב הגיעו לכפר, ומסרו חמישה צווי הריסה חדשים. חמישה בתים נוספים הנמצאים בסכנת הריסת מיידית הם עניין רציני מאד בכפר זעיר של קצת יותר משלוש מאות תושבים, החיים בכמה עשרות בתים על שטח אדמה קטן בפינה הצפון מזרחית של הגדה המערבית.
חאג' סמי סאדק, ראש עיריית עקבה, מודאג במיוחד לגבי משפחה ג'אבר, שיש לה עשרה ילדים. הם חיים בביתם כבר שתים עשרה שנה ואין להם מקום אחר ללכת.
השבוע הייתה הרבה מאוד תשומת לב תקשורתית אל חמישה בתים אחרים בחלק אחר לגמרי של הגדה המערבית - חמשת הבתים שפונו על ידי מתנחלים בגבעת האולפנה בהתנחלות בית אל. חמשת הבתים בעקבה לא קיבלו אפילו שמץ של תשומת לב תקשורתית.
ישנם הבדלים נוספים: לבתי האולפנה הוצאו צווי הריסה, כי הם נבנו על ידי מתנחלים על קרקע פרטית פלסטינית, ללא הסכמת הבעלים. הבתים בעקבה הוקמו גם הם קרקע פרטית פלסטינית, אבל במקרה הזה הם שייכים כדת וכדין לאנשים שבנו עליהן את הבתים. הבתים בעקבה נדונו להריסה משום שנבנו ללא היתר. הבעלים היו מוכנים וגם מעוניינים לקבל היתר, אבל שלטונות הצבא סירבו בתוקף להעניק להם היתר שכזה.
ויש הבדלים נוספים. חמישה בתי המתנחלים באולפנה טופלו אישית על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו הבכירים הבכירים, ואילו חמשת הבתים הפלסטינים בעקבה נידונו להריסה על ידי קצין מקומי של הממשל הצבאי. ייתכן מאוד שנתניהו מעולם אפילו לא שמע על קיומו של כפר כזה.
כמו כן, באולפנה הוחלט לפרק בזהירות (ובהוצאה גדולה) את הבתים כדי להקימם מחדש במקום אחר, וראש הממשלה הבטיח כי 300 יחידות דיור חדשות ייבנו למתנחלים אם יסכימו לעבור בשקט ולא להתעמת. לגבי עקבה, אף אחד לא הרגיש צורך לעשות עסקות מורכבות כאלה. כוונת הצבא לשלוח דחפורים ולהחריב עד היסוד, ואם המשפחות ינסו להפריע החיילים יהיו מוכנים ומזומנים למשוך אותם החוצה בכוח. כבר היו דברים מעולם, יותר מפעם אחת.
מוקדם בבוקר יום שני, דחפורים צבאיים נראו נעים לכיוון הכפר עקבה. אבל הם פנו הצידה אל עבר שכניה של עקבה, הבדואים של אל מלאח. שם באל מלאח הוחרבו אוהלי מגורים ובורות מים, ומיכליות המים של הקהילה הקטנה ההיא הוחרמו. עקבה ניצלה – לעת עתה.
אנשי עקבה עתרו לבית המשפט העליון בירושלים, בעזרת "מרכז ירושלים לסיוע משפטי וזכויות האדם היושב ברמאללה. אבל עורכי הדין אינם מאד אופטימיים, כי עתירות קודמות נגד צווי הריסה בעקבה נדחו על ידי בית המשפט. הבעיה, מבחינת החוק הישראלי היא שרשויות התכנון הצבאיות קבע שרק "במרכז עקבה" מותר לבנות. כל האדמות מחוץ לשטח קטן שאותו הגדיר הצבא כ"מרכז הכפר" נחשבות כ"קרקע חקלאית". בנית בתים בקרקע חקלאית אסורה, ולכן יש להורסם. בית משפחת ג'אבר, עם עשרה ילדיה, קרוב מאוד לקו הקסם המסמן את ה"מרכז". קרוב, אבל עדיין מחוץ לו, ולכן נחשב הבית כבלתי חוקי ודינו להיות נהרס עד היסוד. האם ניתן להרחיב את אזור "מרכז הכפר" ולו במעט? לא, לא בא בחשבון.
כזה הוא החוק אשר הממשל הצבאי קבע עבור הפלסטינים החיים תחת שלטונו, ואשר עורכי הדין של המדינה יציגו בפני שופטי בית המשפט העליון. האם זה קשור לעובדה שהכפר עקבה שוכן בקצה של בקעת הירדן, וכי כל ממשלות ישראל מאז 1967 ועד היום מחשיבות את בקעת הירדן כאזור אסטרטגי אשר חייב להישמר תחת שלטון ישראלי? האם ייתכן כי מדיניות הממשלה בשטח, בעקבה ובעשרות מקומות אחרים בבקעת הירדן, נועדה למרר את החיים לערבים שגרים שם, ואם אפשר - לסלק אותם לגמרי? יהיה קשה מאוד להביא לכך ראיות מוצקות אשר יעמדו בבית המשפט. רשמית, זהו עניין של חוקי תכנון ושל התעקשות הצבא כי קרקע חקלאית תישאר חקלאית. וכך, עשרת ילדי משפחת ג'אבר עלולים למצוא את עצמם בקרוב ללא קורת גג מעל ראשיהם.
ברגע זה, נמצאת בעקבה גילה, ישראלית בעלת מצפון מירושלים, וגם כמה פעילי שלום בינלאומיים מתנועת האיי.אס.אם - להיות לצידם של תושבי הכפר ברגע הקשה. לא שיש להם הרבה תקווה לעצור את הדחפורים. אבל הם מכינים כרזות עם תמונות גדולות של ילדי גן הילדים בכפר, אשר אותן יחזיקו אל מול הדחפורים. והחיילים ישמעו אנשים קוראים להם, באנגלית וגם בעברית: "תעצרו! למה אתה עושים את זה?". זה לא צפוי להרתיע את החיילים מלעשות את מה שהם באו לעשות. אבל אולי חלק מהם יזכרו את הרגע הזה מאוחר יותר.
מתי יגיעו החיילים עם הדחפורים? אף אחד לא יודע, הם לעולם לא מודיעים מראש. אולי מחר, אולי בשבוע הבא, אולי בחודש הבא. אלמנט ההפתעה היה תמיד מרכיב מרכזי של האסטרטגיה הצבאית. לתפוס את האויב בהפתעה ולהכות אותו כשהוא אינו מצפה לכך. וברור כי צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, רואה את שלוש מאות תושבי עקבה כאויב.
***
לפני כמה ימים חזרתי לשעה קלה לכלא 6 בעתלית. כלא 6 הצבאי, לשם מגיע חייל בסדיר או במילואים המסרב לפקודה שפקד עליו הצבא. ומול הכלא יש הר, והחיילים הכלואים המחויבים לקום ממיטותיהם בשעה 4.30 בבוקר בדיוק ולהתייצב במסדר יכולים לראות את השמש זורחת מאחורי ההר. ולפעמים, בשעה קצת יותר מאוחרת, הם יכולים לראות ובמיוחד לשמוע מפגינים שעלו על ההר קוראים להם קריאות עידוד מלמעלה. אני זוכר את קריאות העידוד ששמעתי מן ההר כשהייתי כלוא בשנת 1984 על סירוב לצאת ללבנון שנמצאה תחת כיבוש ישראלי ולהביא אספקה למוצבים שהקים בה הצבא. וגם בשנת 1990, כאשר שרשרת מעשים ברוטאליים בתקופת האינתיפאדה הראשונה הביאה אותי להחלטה שאיני מוכן עוד ללבוש את מדיו של הצבא הזה.
לפני כמה ימים, הייתי אני על ההר ויחד עם עוד כמה עשרות אנשים מתנועת יש גבול קראתי קריאות תמיכה ועידוד ליניב מזור היושב שם. יניב מזור, תושב ירושלים, רב סמל (מיל') בשריון, ומורה דרך במקצועו, החליט שאינו מוכן יותר לעשות שירות מילואים בצבא הכיבוש.
"אני די מצטער שלא הייתי מודע לדברים שהצבא עושה בשם הממשלה בשטחים כשהתגייסתי. ככל שאני יודע יותר נעשה לי פחות נוח לשרת – עד שהגעתי למסקנה שאני לא יכול יותר. ההחלטה לסרב היא שיא של תהליך אישי שאני עובר עם עצמי בשבע-שמונה שנים האחרונות. במערכת החינוך לא באמת מלמדים מה זה שטחים ומה עושים שם, והגעתי לצבא כתוצר אופייני של המערכת: ילד טוב, משרת בשטחים, עושה מה שאומרים לו, לא חושב. בעיקר לא חושב. בשנים האחרונות אני יותר מפעיל את הראש ושואל את עצמי מה זה אומר, מה המשמעות של מה שאנחנו עושים שם. זה הוביל אותי בהתחלה לסרבנות אפורה, הימנעות משירות, אבל אחרי שנסעתי לחו"ל לטיול של שנה הרגשתי שאני לא יכול להמשיך עם העמדת הפנים".
"למרות שזו הפעם הראשונה שלי בכלא, אני מרגיש לגמרי בסדר עם זה. שלם עם עצמי לגמרי. ההחלטה באה מהיכרות בלתי אמצעית עם המציאות בשטחים, שאחרי שראיתי אותם כבר לא יכולתי להיות חלק מהצבא. אמנם קטונתי, אבל אני מקווה שהמעשה שלי ייתן השראה למי שעומד בפני גיוס או מילואים ועדיין מתלבט".
אולי יום אחד, החיילים המלווים דחפורים לביתה של משפחת ג'אבר בכפר עקבה יכנסו גם הם בשערי כלא 6.
