מסירים את הכפפות

מסירים את הכפפות

איך מגדלת המשטרה דור של ילדים לא כל כך נחמדים

לפני שנה מילאו ההמונים את הרחובות בערי ישראל, עשרות ומאות אלפים צעדו וקראו "העם דורש צדק חברתי!" ולא נרשמה אפילו תקרית אלימה אחת. בהפגנה הגדולה ביותר הגיעו ארבע מאות אלף אנשים לכיכר המדינה ומלאו אותה עד אפס מקום, והפגינו מול החנויות היוקרתיות ביותר והיקרות ביותר במדינת ישראל שרק אנשי העשירון העליון יכולים לקנות בהן.

הפרשנים למחרת היום ציינו שבכל עיר באירופה או באמריקה שבה הייתה מתקיימת הפגנת מחאה חברתית במיקום כזה הייתה ההפגנה מסתיימת, באופן בלתי נמנע, עם שמשות מנופצות בכל החנויות היוקרתיות וקרבות רחוב סוערים בין מפגינים למשטרה. ושיבחו הפרשנים את תנועת המחאה הישראלית שהיא שונה ואחרת, אבל בין השבחים אפשר היה גם להגיש נימה של ביטול וזלזול כלפי "הילדים הטובים שלא דורכים על הדשא".

ומיד אחרי ההפגנה הגדולה ההיא, תנועת המחאה החברתית בישראל לקחה פסק זמן. מאהל המחאה בשדרות רוטשילד פורק, וחיכו לשמוע מה תגיד הועדה שמינה ראש הממשלה וקראו לה ועדת טרכטנברג. והועדה ישבה ודנה על פי כתב מינוי מכווץ ומצומצם, ופרסמה המלצות מאוד מאד חיוורות ומצומצמות, וממשלת נתניהו קיבלה בברכה את ההמלצות והעבירה את רובן ישר לסל הניירות. והממשלה לא יזמה דיור בר השגה, וגם בבריאות ובחינוך לא השתנה הרבה,  וגם לא באחיזת החנק שאוחזים קומץ טייקונים בגרונה של הכלכלה הישראלית. לאנשי המחאה החברתית שחזרו לרחובות במוצאי השבת האחרונה היו סיבות טובות לקרוא: "עברה שנה, וכלום לא השתנה!".

בעצם, משהו בהחלט כן השתנה מאז השנה שעברה. כבר אין שוטרים נחמדים וידידותיים שמחייכים אל המפגינים. יש משטרה שכבר חודשים מראש ראתה את האפשרות לחידוש המחאה כאיום והזמינה מארגנים לחקירה ועשתה חיפושים בדירותיהם. וגם ראש עירית תל אביב רון חולדאי כבר אינו ידיד המחאה. בשנה שעברה הביעה העיריה את אהדתה למפגינים הצעירים שמילאו את השדרות במחנות אוהלים, כביטוי מוחשי למעורבות חברתית ודמוקרטיה הצומחת מלמטה. השנה כבר לא, בהחלט לא. אוהלים בשדרות רוטשילד הם מחוץ לתחום, אסורים בתכלית האיסור. כך החליט הוד מעלתו  ראש העיר, ועל החלטתו אין ערעור.

וכך דאגו פקחי העיריה ושוטרי משטרת ישראל בכוחות משותפים שבשום פנים ואופן לא יוקמו השנה אוהלים בשדרות רוטשילד. כדי למנוע זאת הסתערו לא פחות משישה שוטרים על דפני ליף – אשה לא מאד חזקה (פיזית) - הפילו אותה  לארץ ושברו את ידה וגררו אותה ואת חבריה למאסר. ולמחרת בערב כשהחלה תהלוכת המחאה היה  ברור שהיא תגמר בעימות. ובחורה אחת טרחה וכתבה בביתה שלט ובו נאמר "שוטר, בבקשה אל תפריע לאזרח במילוי תפקידו האזרחי". אבל השוטרים לא הבינו דקויות ובסוף הערב היה השלט הזה מוטל קרוע לגזרים על המדרכה ליד כיכר רבין והבחורה שכתבה אותו הייתה בין שמונים ותשעה עצורים שנלקחו לבלות שעות מאוד לא נעימות בתחנת המשטרה שבצומת גלילות. וסוף סוף קרה הדבר: בהפגנת מחאה חברתית נופצו שמשות, גם בישראל. ליתר דיוק, שמשותיהם של שלושה סניפי בנקים.  למחרת בבוקר שכרו הבנקים מהגרי עבודה אפריקאים לתקן את החלונות, ולעיתונאים שמעולם לא אהדו את המחאה היה פתחון פה לגנות את "ההפגנה האלימה" ולטעון ש"המפגינים חצו את כל הקווים האדומים".

קבלת הפנים המשטרתית בודאי לא שברה את תנועת המחאה החברתית דגם 2012. לפי כל הסימנים, זה בדיוק היה הניצוץ שהדליק את המחאה והוציא את הצעירים הזועמים חזרה לרחובות. אבל ככל הנראה יזדקקו המפגינים גם בפעם הבאה לשיר שמקורו בחסידי הרב נחמן מברסלב והפך גם להמנונם של מפגינים חילונים לחלוטין: "כל העולם כולו/ גשר צר מאוד/ גשר צר מאוד/גשר צר מאוד/והעיקר, והעיקר/לא לפחד/ לא לפחד כלל!"


אני שמח לארח כאן בבלוג את דבריה של לירון אחדות - מהנדסת תוכנה ומורה למתמטיקה העוסקת בהתנדבות בטיפול בנרקומנים – כפי שכתבה והעלתה לרשת מיד לאחר ששוחררה בערבות והוגש נגדה כתב אישום חמור על ארגון הפגנה בלתי חוקית ותקיפת שוטרים.

ממש הופתעתי מההפגנה של אתמול! קודם כל הופתעתי מהכמות האדירה של אנשים שיצאו לרחוב, בצורה ספונטנית ועממית. התרגשתי מהאנרגיות שהיו שם. רוח אמיתית של אחדות, סולידריות ונחישות. צעדנו יחד, זעקנו יחד. התפצלנו והתחברנו, זרמנו ברחובות, מסביב להתנגדות השוטרים והיס"מ. לרגע אחד היינו חופשיים, לקחנו חזרה את המרחב הציבורי. הרגשתי את הביחד אולי יותר מכל אירוע אחר בשנה האחרונה.

התרגשתי לראות שלמרות האלימות הקשה שספגנו, עדיין נראו חיוכים ונשמר חוש ההומור. למרות ההתנפלויות של השוטרים היה ניתן לראות את ידי המפגינים מונפות באוויר – תמונה מדהימה שלא מותירה מקום לפרשנות: האלימות הייתה חד צדדית!!

הופתעתי מהנחישות והברוטליות שהפגינו כוחות המשטרה (שלוש, ארבע ו.. להיכנס בהם!) אפילו יחסית לעצמם בדרך כלל. מהאלימות חסרת הרסן שהופגנה גם לעיני הציבור והמצלמות וגם כשחשבו שאף אחד לא רואה – כשסגרו אנשים בתוך חדר הכספומטים של בנק לאומי והרביצו להם שם, או תום ישראלי שחטף אגרוף לפנים בתוך בניין העירייה. אני מרגישה
שהמשטרה קצת בלחץ ולא יודעת מה לעשות אז הם מנסים להתנגד, חושבים שיוכלו לעצור את זה... מקווה שמישהו שם יחשוב קצת לפני ההפגנה הבאה, שיבינו שלא ניתן לעצור רעיון שהגיע זמנו...

והמעצרים המטופשים. כ-90 אנשים נקטפו במהלך ההפגנה, 90 "פושעים מסוכנים" שהעזו לחשוב שיש זכות הפגנה במדינה הזאת... אנשים שנעצרו כי צילמו שוטרים, צעקו, עמדו על הכביש או סתם עברו בסביבה..

אפשר לראות כאן את כתב האישום שהוגש נגדי הבוקר, בו נטען ע"י תנ"צ יורם אוחיון (מפקד מרחב ירקון) שדחפתי לו מגפון לפנים ופצעתי אותו. מעניין, אחרי כמה שעות אפשר היה לראות אותו הבוקר מדבר בטלויזיה, בלי אף שריטה. בנוסף הוא טוען שבמהלך המעצר שלי התנגדתי ובעטתי בו. הסרטון המראה את המעצר שלי מספר סיפור אחר:

http://www.youtube.com/watch?v=2wfcjxrOD2c&feature=youtu.be

אבל הדבר הכי חמור - ואני לא יכולה להדגיש את זה מספיק - הוא שאבא שלי נעצר כשהגיע לביהמ"ש. כשהגיע הוא נתפס ע"י שוטרים בטענה בדויה ומטופשת, נאזק, נסגר בחדר, הופחד ע"י השוטרים ושוחרר. הם לא נורמלים!!


ועוד תיאור - מפיו של אורן מטר, פעיל לזכויות בעלי חיים בן 24 שעד הערב הזה מעולם לא נפגש מקרוב עם המשטרה:

חדר הכספומטים בסניף בנק לאומי נהפך לחדר מעצר מאולתר.

חדר קטן, אולי שלושה על ארבעה מטר, בלי חלונות, הקירות עשויים זכוכית אז אנחנו יכולים לראות את המון השוטרים כשהם גוררים מפגינים נוספים לתוך החדר. בשטח הקטן שלנו כבר יש מעל 20 מפגינים, אבל מי שם לב? חם, לח, וכל כך אין אוויר שמתחילים להרגיש בחילה. מנסים להיצמד לרווחים בין קירות הזכוכית לנשום אוויר. החום מתחיל להיות ממש כואב.

"אין לנו אוויר!", "תביאו מים!",  "השתגעתם לחלוטין! יש פה אנשים מבוגרים! מה אתם יודעים איזה בעיות רפואיות יש לאנשים כאן?! מישהו עוד יתעלף!". כמה אנשים בוכים, רובם לא נעצרו בעבר ולא מבינים את התהליך ולא יודעים מה הזכויות שלהם. "אנחנו דורשים לדעת על מה אנחנו עצורים! זאת כליאת שווא, אסור לכם להחזיק אותנו כאן!" מי שעדיין יכול לנשום ממשיך. המפקדים בחוץ מסתכלים דרך הזכוכית ומחייכים – קיבלנו את העונש שלנו.

אני מצלם את השוטרים כשהם גוררים ומרביצים למפגינים נוספים שהם מכניסים פנימה, ובינתיים מתכתב עם אחי שבחוץ – מספר לו שאין לנו אוויר, שהשוטרים אלימים. הוא אומר שעורכות דין רוצות להיכנס לראות אותנו – השוטרים צוחקים כשאני אומר להם את זה.

מישהי כבר לא יכולה לעמוד יותר ונשכבת על הרצפה, רק חצי בהכרה, בקושי מגיבה. זה הסימן בשביל השוטרים – הגיע הזמן לתת לנו מים ולהתחיל להוציא אותנו משם.

יש אוויר, יושבים בגן העיר. החלק הנורא של הלילה נגמר, עכשיו הולכים למעצר.

המשטרה שוברת שיאים עם מספר העצורים והיו צריכים להזמין שני אוטובוסים כדי להסיע אותנו לתחנת המשטרה. זו הזדמנות בשבילי להתחיל להכיר את האנשים שאני אבלה איתם את 12 השעות הקרובות. אחד מספר שהוא גר ממש ליד והוא הלך עם בירה ברחוב, ראה שיש עצורים אז הוא התקרב ואז שוטר שפך לו את הבירה ואמר לו שהוא עצור על שתיית בירה.

שתי בנות מספרות שהן עמדו יחסית מאחור, על אי תנועה, עד שכמה יס"מניקים תפסו אחת מהן והתחילו לחנוק אותה וזרקו אותה לכלוב חסר האוויר שלנו. כשהשנייה התחילה לשאול מה קורה איתה היא קיבלה טיפול דומה; והן מראות סימנים כחולים.

רוב האנשים, כך מסתבר, עשו אפילו פחות ממני: אני הייתי בחזית ההפגנה. לא שברתי חלונות, לא קיללתי או תקפתי שוטרים.

מתוך עשרות העצורים שהיו איתי היו מקבץ אקטיביסטים שמנוסים באלימות משטרתית ומעצרים, ויודעים את הזכויות שלהם. הרוב המוחלט בשוק מהאלימות, מההתעלמות מהזכויות שלנו. חלקם בתחילת הערב עוד פינטזו על התלונות שהם יגישו למחלקה לחקירות שוטרים, מתענגים על הנקמה הדמיונית שלהם. לא ייקח להם הרבה זמן להבין איך המשטרה עובדת ושהסיכוי ש"אתה לא מבין, תת ניצב אוחיון יישפט על מה שראיתי אותו עושה" (במילותיו של אחד העצורים) די קלוש.

כשהגענו לתחנת המשטרה הכניסו את כולנו לחדר הישיבות של התחנה ונתנו לנו מים. אלו כל הזכויות שנקבל בשש השעות הקרובות. לא נותנים לעורכי הדין שהגיעו לתחנה לראות אותנו, לא נקבל אוכל, ואפילו לא יסבירו לנו מה העילה למעצר. על שיחת טלפון כדי להודיע למשפחה (בניגוד אלי, הרוב לא הבינו מה קורה ולא חשבו על להודיע למשפחה כל עוד הטלפונים שלהם איתם) אין על מה לדבר. על בקשה לטיפול רפואי לבחור עם שטף דם פנימי בעין היס"מניקים הגיבו בצחוק. גם הקטין שנעצר איתנו קיבל את אותו היחס.

אחרי כשש שעות הכניסו אותי לחקירה והקריאו לי את האשמות נגדי. אני עצור על התקהלות בלתי חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר, פגיעה ברכוש, ועוד שלל האשמות, אני חושב שגם את הפיגועים במגדלי התאומים הם דחפו לשם.

מי שיצא מהחקירה עבר לחלק אחר בתחנה. במזל שם היה יס"מניק אחד שבאמת כיבד את הזכויות שלנו. שם קיבלנו מים קרים, תה, ולחמניות. באיטיות גם דאגו לטיפול רפואי למי שהיה צריך, אפילו לחולת הסוכרת.

אחרי כמה שעות נוספות הגישו כתב אישום נגד 15 מהעצורים ושלחו אותם לבית משפט (שנזף במשטרה על המעצר, ולא ראה סיבה להאריך את מעצרם). את מי שנשאר, אני בהם, שיחררו תוך כמה שעות.

 צריך היה להיות שם בשביל לראות את האלימות, את השרירותיות של המעצרים ואת הביטול המוחלט של הזכויות שלנו, במיוחד בכלוב הראשוני. את זה היה צריך לחוות. אבל את הסוף היה אפשר לכתוב לפני תחילת ההפגנה. בכל הפגנה עכשיו יש עצורים; וכמעט תמיד סוף המעצר הוא או בשחרור בתחנת המשטרה או בשחרור על ידי בית משפט בדיון בהארכת מעצר. בתי המשפט בישראל עדיין מכבדים את זכות ההפגנה, ותמיד מדגישים בפני המשטרה שההפגנות אינן עילה למעצר.

אז למה נעצרנו? בראש שלנו המשטרה צריכה לחקור אם נעשו פשעים, להגיש כתבי אישום ובית המשפט יעניש את מי שעבר על החוק. אבל לא זה הרעיון במעצרים שידוע מראש מה בית המשפט יגיד עליהם. הרעיון הוא הפחדה. 12 השעות האלו, ובמיוחד השעה הראשונה, היו חתיכת חוויה לא נעימה. עכשיו אנחנו יודעים כמה זה לא כיף להיעצר, וכמה בקלות אפשר להיעצר בלי שעשית שום דבר. ולכן בשעות שחיכינו היו מהעצורים אנשים שפקפקו ברצון שלהם להשתתף בהפגנות נוספות כי הם מפחדים.

כשאנשים לא יכולים להגיע להפגנה להביע את הדעות שלהם, כי הם פשוט מפחדים, זה צריך להדליק לא סתם נורה אדומה, אלא פרוג'קטור אדום ענק במדינה דמוקרטית.


http://www.youtube.com/watch?v=xU0MDAaG0nI&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=iURR9QM0WAg

http://www.youtube.com/watch?v=5Gnlf5rHf9I