אני נותן כאן את הבמה לאשתי ביאטה, שעברה איתי את שבוע המלחמה בחולון המטווחת (לעיתים). היא כתבה את זה בהולנדית, כבלוג עבור האתר של ארגון "הקול היהודי האחר" באמסטרדם.
נחש בדשא
הפסקת האש הביאה לי חוויה מוזרה מאד: פתאום הסכמתי עם הממשלה. וזה בדיוק לאחר שבוע של זעם עצור נגד אותה ממשלה עצמה.
להתחיל מההתחלה. בפעם המי יודע כמה התרחשו תקריות סביב גבול עזה וגבו מחיר – מחיר של הרוגים בצד הפלסטיני, בצד הישראלי נזק לבתים ורכבים והרבה שעות של חרדה. אולם ביום שלישי שעבר נדמה היה שזה באמת נגמר. לא רק ששרי הממשלה יצרו רושם כזה. עמוס גלעד, המתווך של ממשלת ישראל, יצא לקהיר ב-14 לנובמבר, כדי להודיע רשמית שישראל מחשיבה כי הסבב הזה הסתיים. אילו לא ידענו זאת כבר, עיתון מעריב אישר היום שזאת הייתה הטעיה מכוונת. וכך, הגנרל אחמד ג'עברי מהחמאס התפתה לנסיעה הקטלנית במכונית, יחד עם בנו, ונחשף לפצצה ישראלית מדויקת. בכיסו הייתה הצעה מפורטת להפסקת אש לטווח ארוך, שהייתה אמורה להיות נדונה במשא ומתן נוסף. המתווך הבלתי-רשמי גרשון בסקין, פעיל שלום בחייו הרגילים, רתח מזעם ולא יכול היה להמשיך בשתיקתו.
מאז, אנחנו המתגוררים באזור עברנו אלפי חרדות, ספרנו מאות הרוגים ופצועים, ותל אביב, הלב התרבותי והכלכלי נכנסה למטווח מכיוון עזה – שלא להזכיר את הפיצוץ באוטובוס, שעות לפני הפסקת האש.
ועכשיו, המשא ומתן על הפסקת אש לטווח ארוך יתחדש למעשה מאותה נקודה שבה הוא הופסק. אין פלא שהישראלים תוהים מה בדיוק השיגה ישראל בהצגה הכוחנית שלה. בימי הלחימה נשמעה ביקורת על הממשלה רק מפיהם של קומץ "אנשי שלום פנאטיים" שביניהם אני מכלילה את עצמי. עכשיו אני נוטה להגן על הממשלה נגד אלה הטוענים כי "היינו צריכים להמשיך ולרסק את עזה לרסיסים", ולא "להעניק לחמאס את הניצחון". אנשי החמאס גם הם החשיבו עצמם כמנצחים, והפלסטינים ברצועת עזה, שעברו שבוע של הפצצות בלתי פוסקות ביום ובלילה, חגגו כאשר זה סוף סוף נגמר.
כך, אני שמחה שנתניהו ושות' העזו לקטוע את ההתלהבות המלחמתית, לא לחרוג מהמגבלות שהציב בעל בריתנו האמריקאי, ואפילו להעניק הישג למורסי, הנשיא המצרי החדש איש האחים המוסלמים. אבל אני חוששת שיש נחש חבוי בדשא. המהלך הזה עלול להביא לכך שהליכוד יגרוף קולות מן "המרכז הפרגמטי" בעוד מפלגות הימין הקיצוני יתחזקו – במלים אחרות, גוש הימין יגביר את כוחו הכולל. כל זאת, מבלי שנתניהו הקריב אפילו פירור מן הגדה המערבית הכבושה. ואולי לנתניהו הפרגמטי החדש עלול להיות קל יותר להעביר את אובמה לצידו להתקפה 'כירורגית ומחושבת' על המטרות הגרעיניות באיראן.
ביאטה זילוורסמיט, חולון 22.11.2012
