לילה של תקווה
כמה שעות והרבה כוסות קפה לאחר הלילה הזה שנראה כמו נצח. שידורי הסי.אן.אן. על המסך ללא הפסקה ומומחים מתווכחים ומפות עם כתמים אדומים וכחולים. מדינות מתנדנדות ומחוזות מתנדנדים במדינות המתנדנדות. שיעור בזק בגיאוגרפיה הפיזית והאנושית של וירג'יניה ושל פלורידה ושל אוהיו. כאן אזור כפרי שתמיד מצביע לרפובליקאים וכאן עיר גדולה שהיא מבצר דמוקרטי וכאן יש ריכוז של שחורים וכאן גדל מספר ההיספנים בעשור האחרון וכאן ניצח בוש ב2004 אבל אובמה ב2008 ואולי תהיה הפתעה גדולה. ובפלורידה התוצאה 50% נגד 49% כאשר נספרו רבע מהקולות וכך גם כאשר נספרו חצי וכשנספרו שלושה רבעים ופתאום הפער מצטמצם ושוב מתרחב והאם היתרון של אובמה ישמר ומתי סוף סוף יגמרו את הספירה במחוזות מדרום למיאמי ואיך אפשר לעמוד במתח הזה?
ובסופו של דבר לא היה צורך לחכות לפלורידה כי ההכרעה כבר נפלה במקומות אחרים וההמונים יצאו לחגוג ברחובות החשוכים של שיקגו בעוד כאן בחולון שבמדינת ישראל כבר התמלא החלון באור של בוקר מוקדם ושקט וההכרעה הזאת שם מעבר לים תשפיע על גורלנו כאן לא פחות ואולי יותר מההכרעה בבחירות הישראליות שלנו בינואר הקרוב. ועל המסך הנאום המכובד של מיט רומני וכמה טוב שאפשר לתת לו טיפה של סימפטיה של מנצח נדיב, ובעוד שנה כבר כמעט לא נזכור מי זה היה. ואיזה יופי שמאות המיליונים של שלדון אדלסון ירדו לטמיון ושהפנסיונרים היהודים במרכז פלורידה לא ממש התרשמו מהתשדירים המיוחדים שהקליט בנימין נתניהו.
מבחינה מסוימת, ההישג של ברק חוסיין אובמה בלילה האחרון גדול יותר מההישג שלו לפני ארבע שנים. אז הוא היה על תקן של מושיע וכמעט משיח ונישא על גלים אדירים של התלהבות. מאז הוא הספיק לאכזב כמה וכמה פעמים את מי שבחרו בו ומי שתלו בו תקוות, והיום כבר כולם יודעים שהוא לא משיח ואין לו מטה קסם ובהחלט לא כל מה שהוא מנסה מצליח. ובכל זאת ברגע המכריע יצאו השחורים וההיספנים והיהודים והנשים ופועלי הרכב מאוהיו וגם כמה וכמה מהגברים הלבנים המושמצים והם כולם נתנו לו עוד ארבע שנים למקצה שיפורים, לבצע את מה שלא הצליח עד עכשיו.
ואנחנו כאן בישראל, בלי זכות הצבעה בבחירות האלה, היינו שותפים לתקוות שנכזבו. הנאום המרשים בקהיר והעימותים המתוקשרים עם נתניהו שאיכשהו תמיד נגמרו בלי הכרעה והקפאת ההתנחלויות שהתמוססה. והעימות הגדול האחרון בקיץ 2011, כשאובמה הציע מו"מ על בסיס גבולות 1967 ואבו מאזן הסכים מיד ונתניהו יצא למתקפה בשצף קצף ונאם בקונגרס וזכה שם למחיאות כפיים ואובמה גנז את כל הרעיונות והתכניות עד אחרי הבחירות.
אחרי הבחירות זה היום.
בעיתון "ידיעות אחרונות" מאתמול הופיעה כותרת גדולה "נתניהו חושש מנצחון אובמה" ומתחתיה: "מתח בישראל לקראת הבחירות בארצות הברית. לאור תמיכתו של נתניהו ברומני חוששים בסביבתו כי אובמה עלול לנקום בו אם ייבחר שוב. לעומת זאת נצחון של רומני ייתן לראש הממשלה רוח גבית. (...) בכירים במערכת המדינית בישראל מעריכים כי הכעס אצל אנשי אובמה כלפי נתניהו כה גדול שאובמה ינסה בעקיפין ואולי גם במישרין לחבל במערכת הבחירות של נתניהו בישראל. יש חשש שדווקא בתקופת מערכת הבחירות ימתח אובמה ביקורת פומבית על נתניהו ויביך אותו. בנוסף חוששים כי אובמה יפסיק לגבות אוטומטית את ישראל בפורומים בינלאומיים שקשורים למדיניות ישראל בשטחים. מזכירת המדינה הילרי קלינטון אמרה בשיחה סגורה כי להערכתה אחרי הבחירות בישראל תיווצר הזדמנות להחיות את השיחות בין ישראל לפלסטינים, וכי ממשל אובמה יגלה מעורבות רבה אם יזכה בקדנציה שניה".
בצהרים כבר נתניהו שיגר מכתב ברכה לאובמה על נצחונו (אלא מה יכול היה לעשות?).
בשבוע שעבר הבעתי כאן את התקווה כי דווקא הבוחרים האמריקאים יקבלו עבור מדינת ישראל את ההחלטה שממנה מתחמקת המערכת הפוליטית שלנו כבר ארבעים וחמש שנה מתחמקת ממנה. לא כל מי שקרא התלהב מן הדברים, וכמה מהמגיבים טענו שהפחתי תקוות שווא וכי הנשיא אובמה ומפלגתו לעולם לא יתעמתו ברצינות עם נתניהו, לא בכהונה ראשונה וגם לא בשנייה.
יתכן מאד שהביקורת הזאת תתגלה כמוצדקת. יתכן שגם הפעם אובמה יכזיב את התקוות שעוד תולים בו ישראלים ופלסטינים ואחרים בעלי רצון טוב, אלה אשר יקר להם עתידה של הארץ הזאת ועתידו של האזור הזה. בהחלט יתכן. אבל בהחלט גם יתכן שהוא יפתיע וידהים את כל המפקפקים, כמו שאתמול בלילה הוא הפתיע את הרפובליקאים האמריקאים ותומכיהם בישראל והפרשנים המלומדים שכבר מיהרו להספיד אותו.
לכל הפחות, עכשיו תהיה הזדמנות לבדוק את כל זה באופן אמפירי.
