הודיני הפלסטיני
מה זה צריך להיות? ועדת חקירה של האו"ם לבדוק את ההתנחלויות בגדה המערבית?
מה, עוד פעם מטרידים אותנו עם התנחלויות והכיבוש? הם לא יודעים שם באו"ם שכבר מזמן הורדנו את הנושא הזה מסדר היום?
המחאה החברתית הסיחה את הדעת מן הכיבוש.
המלחמה נגד איראן, תהיה או לא תהיה, הסיחה את הדעת מן המחאה החברתית.
סבב הירי בגבול עזה הסיח את הדעת מן המלחמה נגד איראן.
המלחמה נגד איראן חזרה ושוב הסיחה את הדעת מסבב הירי בעזה.
מסע ההרג בטולוז הסיח את הדעת מהמלחמה נגד איראן ומסבב הירי בעזה ומהמחאה החברתית.
ועכשיו, אחרי כל זה, שוב חוזרים להתעסק עם הכיבוש וההתנחלויות? מטרידים את שרי ממשלת ישראל, וגם את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, מכריחים אותם להתפנות מדברים חשובים באמת ולהיכנס שוב לויכוח על הנושא הנדוש והחבוט הזה! אי אפשר למצוא משהו חדש ומקורי?
ובכלל, הרי רק לפני שבוע כתב הפרשן הוותיק והמנוסה בן כספית דברים ברורים ומוצקים בטורו השבועי בעיתון מעריב: " לנתניהו מגיע הקרדיט על מה שעשה בשנתיים האחרונות, כשהצליח להרוג את הנושא הפלסטיני ולהפוך את סוגית איראן למובילה בסדר היום העולמי. מדובר בהישג חשוב, משמעותי, אסטרטגי".
האם יתכן שדברים כל כך ברורים ונחרצים יופרכו תוך שבוע אחד בלבד? האומנם הפרשן בן כספית וכל חבריו הפרשנים יודעי דבר טעו כולם? נתניהו ביצע וידוא הריגה לנושא הפלסטיני, והנה הנושא העקשן הזה פותח את מכסה הארון וקם מן הקבר לנגד עינינו? מה זה, הודיני? באמת, האם מישהו יכול להסביר מה קורה כאן?
ההיסטוריה של מיגרון או: מה עוד יש כאן לחקור?
בשנת 2002 התלוננו מתנחלים באזור שממזרח לרמאללה כי אין להם קליטה טובה בטלפונים הסלולריים. חברת הטלפונים הבינה למצוקתם ונענתה לבקשתם והקימה עבורם אנטנה על גבעה השולטת על כביש 60, שהינו הכביש הראשי שמחבר את צפון הגדה המערבית עם דרומה.
האנטנה הוקמה על שטח בבעלותם של תושבים פלסטינים מהכפרים הסמוכים בורקה ודיר דבוואן. בניגוד למקומות רבים אחרים בגדה המערבית, השלטונות הישראליים אינם חולקים על היות השטח בבעלות פרטית פלסטינית – אך חברת הטלפונים לא טרחה לבקש את אישור בעלי הקרקע להקים את האנטנה. ואחר כך הובא למקום קרוואן ובו שומר שישמור על האנטנה – מתנחל צעיר מהתנחלות סמוכה. אחר כך עוד קרוואן ובו עוד שומר. אחר כך חשו השומרים בדידות שם על הגבעה והביאו את נשיהם וילדיהם לגור עמם ולהשתתף במלאכת השמירה. ואחר כך באו למקום עוד שומרים - 45 במספר, שכולם קיבלו קראוונים לגור בהם וכולם שיתפו במלאכת השמירה את נשותיהם וילדיהם. וכדי להציב את כל הקראוונים האלה למען כל השומרים האלה דאג משרד השיכון של מדינת ישראל לחרוש ולישר את השטח ולסלול מספר כבישי גישה ולחבר את כל הקראוונים למערכות החשמל והמים לטובת כל השומרים ומשפחותיהם.
אחר כך הקימו כל השומרים האלה גדר היקפית שכללה בתוכה שטח נרחב מכל צידיה של האנטנה, כדי שיוכלו לשמור עליה טוב יותר. השטח המגודר היה כולו בבעלות פרטית של תושבים פלסטינים, הרשומה במרשם הקרקעות ומוכרת רשמית על ידי מדינת ישראל. כאשר באו בעלי הקרקעות ובידם תעודות הבעלות וניסו להיכנס לאדמה שבבעלותם המוכרת, הזהירו אותם שומרי האנטנה (והחיילים שהוצבו במקום כדי לשמור על שומרי האנטנה) כי מי שיכנס לשטח הצבאי הסגור שסביב האנטנה צפוי להיעצר במקרה הטוב ולהיירות במקרה הפחות טוב.
לאחר כשנה נמאס לשומרי האנטנה להמשיך לקרוא לעצמם שומרי האנטנה, והם הודיעו כי הקימו מאחז ושמו מיגרון. השם מיגרון לקוח מן התנ"ך, זה היה מקום בו ניהל המלך שאול קרב גבורה לפני קצת יותר משלושת אלפים שנה, והיסטוריונים סבורים שזה היה באיזה מקום בסביבה הכללית של הגבעה עם האנטנה. ולאחר שהוענק השם כבר לא דיברו יותר על האנטנה ועל שמירת האנטנה. מעתה והלאה, כך הודיעו יושבי שישים הקראוונים, מוטלת עליהם משימת שמירה חשובה ונשגבת הרבה יותר: המשימה להחזיק ולקיים מסורת יהודית עתיקה בת שלושת אלפים שנה ולהיות יורשים ראויים למלך שאול.
בשנת 2003 התחייב ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפני הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש לפרק את המאחזים ההתנחלותיים שהוקמו לאחר שנת 2001. מיגרון בהחלט היה ברשימה, יחד עם עדו כמה עשרות מאחזים אחרים בכל רחבי השטחים. אבל כבר היה ראש ממשלה ישראלי קודם שאמר "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה". והנשיא בוש לא ממש לחץ, ומאחז מיגרון נותר על תילו וגם המשיך להתרחב,ובכפר הסמוך נותרו התושבים עם תעודות הבעלות ביד.
ובשנת 2006 עתרו בעלי הקרקע ביחד עם תנועת שלום עכשיו לבית המשפט העליון של מדינת ישראל. וטחנות הצדק טחנו לאט והשופטים לא מיהרו כלל וכלל לקבל החלטה. נציגי המדינה ציינו בפני השופטים כי אין מחלוקת שהקרוואנים הוצבו שלא כחוק, על קרקע שאינה שייכת לאלה המתגוררים בהם ומבלי לבקש או לקבל את רשותם של בעלי הקרקע החוקיים. אשר על כן הוציאה המדינה צווי הריסה למבנים הבלתי חוקיים הללו.
לאחר כשנה הודיעה המדינה כי צווי ההריסה טרם הוצאו לפועל, שכן לשלטון הצבאי יש בעיות של כוח אדם והוא החליט להעניק עדיפות למקומות אחרים. וגם לאחר שנה נוספת הסבירו נציגי המדינה תברר כי בעיות כוח האדם של רשויות הצבא טרם נפתרו. בינתיים פנתה המדינה אל תושבי מיגרון והציעה לבנות עבורם בתים יפים בהתנחלות אחרת אם אך יסכימו לעבור לשם – ואולם הם סרבו בתוקף וציינו כי לא ינטשו את מורשתו של המלך שאול ואת המקום בו נלחם המלך וניצח את אויביו העתיקים לפני 3000 שנה.
ובשנת 2011 פקעה סבלנותם של שופטי בג"צ והם קבעו בספק דין סופי כי על המדינה לפנות את מאחז מיגרון לא יאוחר מתאריך ה-30 במרס 2012. ומתנחלי מיגרון הקימו קול צעקה וזעקה גדולה ומרה, וצעקו כי המדינה עומדת להחריב קהילה ומקום ישוב יפה ומשגשג, וכי ילדיהם יעקרו מבית ילדותם, וכי העם היהודי יאבד את אחיזתו באדמתו של המלך שאול אבי האומה. וגם טענו המתנחלים כי הפלסטינים תושבי בורקה ודיר דבוואן אינם באמת בעלי הקרקע ומסמכי הבעלות שברשותם אינם תקפים ובכלל מדובר בקרקע שהוענקה בשנות השישים על ידי חוסיין מלך ירדן למי שחפץ ביקרם.
ותלו המתנחלים סביב האנטנה המפורסמת שלטים ובהם נאמר "במיגרון תתחיל המלחמה" וגייסו לעזרתם רבים מחברי הכנסת התומכים בממשלת נתניהו וגם כמה וכמה משריו אשר איימו בכל הרצינות לערער את יציבות הממשלה אם חס וחלילה ייהרס המאחז.
בינתיים, מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את השר בנימין בגין לתווך בין הממשלה והמתנחלים, והוא בא והציע להם "פשרה". על פי הפשרה, תוקם עבורם התנחלות חדשה לגמרי במרחק שני קילומטר בדיוק, והקמתה תארך עד נובמבר 2015, ועד אז יוכלו להישאר במקומם הנוכחי, וכאשר יעברו לבתיהם החדשים לא תחזור האדמה לידי הבעלים הפלסטינים אלא הצבא יחזיק בה, והמבנים יישארו במקומם ויעשה בהם שימוש אזרחי כלשהו (אולי ישכנו בהם דור חדש של שומרים לאנטנה...)
ומתנחלי מיגרון הודיעו תחילה כי הם דוחים את הפשרה המשפילה הזאת על הסף, ובשום אופן לא יסכימו לעזוב את בתיהם שעל אדמתו של המלך שאול. אבל כאשר התקרב תאריך היעד הם הודיעו כי בלב דואב וכדי למנוע התנגשות אלימה הסכימו לפשרה הכואבת. ואתמול, יום חמישי ה-22 במרס, הגיעו נציגי המדינה והמתנחלים אל אולם בית המשפט העליון וביקשו מן השופטים לקבל ולאשר את הפשרה הזאת, למען השלום וקירוב הלבבות.
ורצה המקרה ובאותו יום בדיוק החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם בג'נבה למנות ועדת חקירה מיוחדת שתחקור ותבדוק את תהליך בנית ההתנחלויות בידי מדינת ישראל ואת השפעתו על חייהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.
האם אין זה בזבוז של זמן ומשאבים?כל מה שצריכים אנשי האו"ם לעשות הוא להכנס לאינטרנט ולקרוא את סיפורו של בג"צ מגרון, הפתוח בפרטי פרטיו לעיון הציבור. כל הסיפור כולו כבר מופיע שם.
* ראו הערה בסוף
מאיפה הדה-לגיטימציה הזאת ?
לאחרונה קיבלתי מסר מחבר הכנסת ניצן הורביץ ממרץ שתיאר את חוויותיו במהלך ביקור בברלין:
"(...) בכל מקום בברלין פגשתי ישראלים. המון ישראלים גרים שם עכשיו. באתי לשם להשתתף בכנס חשוב ונדיר על המצב במזרח התיכון ועל יחסי ישראל-גרמניה. למה נדיר? כי בשנים האחרונות נמנעים באירופה יותר ויותר ממפגשים וכנסים פומביים בענייני ישראל, בגלל התגובות הקשות שאירועים כאלה מעוררים. הפגנות, חרמות, ביקורת, לחצים, ביטולים... מעמד ישראל, התדמית, היחס - כל אלה בשפל קשה. יותר ויותר פעמים, רק כדי להימנע ממצבים מביכים, המארגנים פשוט פוסלים מראש רעיונות לפעילות כלשהי בענייני ישראל. "למה אנחנו צריכים את הצרה הזאת?", התוודה באוזניי גורם גרמני בכיר. וכשאירועים כאלה כבר מתקיימים, הביקורת נוראית. מטיחים אותה בפנינו עם מילים כמו "אפרטהייד", "חקיקה אנטי-דמוקרטית", "גזענות". ולמרות שאנחנו בעצמנו אומרים את הדברים האלה בארץ, ואפילו בצורה חריפה יותר, הרי בחו"ל לא קל לשמוע את זה, בוודאי לא מגרמנים.
וזה מה שנורא, שהביקורת הזו ברובה מוצדקת. סיפר לי ידיד במהלך הכנס על הפעילות של הארגון שלו נגד אטימת בארות מים של פלסטינים בגדה. התקשורת האירופית מלאה בדיווחים כאלה. לא הופתעתי. בחודשים האחרונים כמעט כל חבר פרלמנט אירופי שנפגשתי אתו בכנסת, שאל אותי מדוע צה"ל אוטם את הבארות הללו. סיפור קשה מנשוא. מול הממטרות המשפריצות בהתנחלות הנהנית ממים ללא הגבלה, מתייבש כפר פלסטיני שבכלל לא מחובר לרשת המים (כמו עשירית האוכלוסייה בגדה), ופעם אחר פעם אוטמים את הבאר שלו. אין דרך "להסביר" בעולם סיפור כזה. חבל על הזמן שלכם, אמרתי לקבוצת דיפלומטים ישראלים לא מזמן. צריך להגיד את האמת, כאן ובכל מקום: זה עוול, גזל, נישול.
המארגנים של הכנס, אנשי קרן "היינריך בל" של מפלגת הירוקים, דווקא ניסו לנווט את הדיונים בצורה הוגנת ולמנוע עליהום כללי על המדיניות הישראלית: להדגיש את הידידות בין גרמניה לישראל, להציג את הפעילות של מחנה השלום, להכיר בקשיים הרבים והאמיתיים של הישראלים והפלסטינים. אבל פעם אחר פעם, התנפץ הרצון הטוב הזה אל מול עוולות ההתנחלויות והכיבוש."
עד כאן דבריו של ח"כ ניצן הורביץ. ועוד דיווח, מפי אדם שבלשון המעטה אינו נמנה על ידידי תנועת השלום בישראל – בן דרור ימיני, עיתונאי ובעל טור בעיתון מעריב,אשר תיאר את חוויותיו בסיבוב ארוך בארה"ב שכלל "עשרות הרצאות, פגישות, ראיונות לתקשורת, וגם, ואולי בעיקר, ניסיון להבין את הזירה המתפתחת של הפעילות האנטי-ישראלית, בקמפוסים בארה"ב".
"רוב הסטודנטים בקמפוסים, וגם רוב המרצים, רחוקים מכל קשר לענייני המזרח התיכון או הסכסוך הישראלי-ערבי. רוב הסטודנטים אדישים. זה לא אומר שיש מקום לאדישות. משום שהדור הבא של צעירים שייכנסו לפעילות, יהודים ולא יהודים, יהיו ביקורתיים במקרה הטוב, ועוינים מאוד במקרה הגרוע.
(...) יש נושאים בהם אנו יכולים לענות ולהפריך את ההאשמות. על עניין אחד, צריך להודות, אין שום תשובה. הרחבת ההתנחלויות. זה לא שהמחנה האנטי-ישראלי איננו מבין את ישראל. אלה ידידי ישראל, והם עדיין הרוב, שמתקשים עם העניין הזה. אם ישראל חפצה בשלום, אין שום הסבר להרחבת ההתנחלויות. עדיין לא פגשתי בקהל אמריקני, סטודנטים או לא סטודנטים, שמקבל בהבנה את הצד הזה של המדיניות הישראלית (למעט קבוצות שוליות מאוד). ישראל צריכה להחליט אם היא בעד הסדר של שתי מדינות לשני עמים, או שהיא בעד מדינה אחת גדולה. אנחנו לא צריכים להפסיק את הרחבת ההתנחלויות לצורכי הסברה. אנחנו צריכים את זה מטעמים קיומיים."
עד כאן דבריו של בן דרור ימיני, כפי שפורסמו לפני שבוע בעיתון ובבלוג האישי שלו.
ראוי לציין כי ממשלת ישראל אינה אדישה לסכנת הדה-לגיטימציה הגוברת בעולם. יש לה שר מיוחד הממונה על ריכוז ההסברה הישראלית וניהול המאבק העולמי. שמו יולי אדלשטיין והוא כמובן חי בעצמו בהתנחלות בגדה המערבית ומאד גאה על כך.
* אחרית דבר, 26 במרס
ה"פשרה" שהוצגה בפני בית המשפט העליון היתה מעניקה למתנחלי מיגרון תקופה נוספת של שלוש וחצי שנות שהיה על אדמות אשר אין להם כל זכות חוקית עליהן. לאחר שלושה ימים של דיונים החליטו השופטים, בראשות הנשיא החדש אשר גרוניס, להשליך את הפשרה הזאת ישר לפח. במקום זאת, בית המשפט הבהיר כי המתנחלים חייב לצאת משם עד 1 אוגוסט השנה, וכי לא יהיו עיכובים נוספים.
זה היה המבחן האמיתי הראשון של גרוניס, אשר מונה כנשיא בית המשפט העליון מכוח מאמצים בלתי נלאים של אנשי הימין לאורך כל השנה האחרונה. פסק הדין בתיק מיגרון בוודאי גרם אכזבה מרה לאלה שהתאמצו כל כך להביא אותו לשם.
גרוניס ידוע כמי שאינו אוהב ביטול חוקים, מעשה אשר עלול להביא את הרשות השופטת לעימות ישיר עם הרשות המחוקקת.
עם זאת, לא צריך להיות חסיד מושבע של אקטיביזם שיפוטי, כדי להבחין כי פעולתם של מתנחלי מיגרון הייתה גניבה לאור היום של רכוש השייך למישהו אחר, וכי המדינה היתה בבירור שותפה לגניבה הזאת. כל מה שנדרש היה פשוט להיות שופט ישר.
