נגמרה הרגיעה היחסית
"ידענו שגם אחרי מבצע עופרת יצוקה, השקט לא ימשך לנצח" אמר הבוקר ברדיו תושב נתיב העשרה שעל גבול רצועת עזה. אבל כנראה ששרינו ופרשנינו לא ידעו, אלה שדיברו אז על "הניצחון המוחץ אשר החזיר את ההרתעה הישראלית".
שנה עברה, וכבר מתחילה "הרגיעה היחסית" להתפורר לה. שנה של רגיעה יחסית שאולי לא הייתה כל כך רגועה מצידו השני של הגבול.
שם, זאת הייתה שנה של מצור חונק – עוד שנה של עוד מצור חונק. עוד שנה שבה מליון וחצי אנשים – גברים ונשים והרבה מאד ילדים קטנים – המשיכו להתגלגל בזבל, ולקבל רק מספיק מזון כדי לא לגווע ברעב. עוד שנה שבה מתו חולי סרטן בייסורים כי השער לעולם החיצוני ולבתי החולים המצוידים היטב נשאר סגור. עוד שנה שבה חיו אלפים בין חורבות הבתים, גם שנה ויותר לאחר סיום המלחמה. רק בתור מחווה מאד מיוחדת ויוצאת דופן למזכ"ל האו"ם הסכימו להכניס מעט חומרי בניה...
ועכשיו, הרגיעה היחסית מתחילה להתפורר. הטילים מתחילים לעוף ואזעקות "צבע אדום" נשמעות, והדם נשפך. חיילים ישראלים נהרגים ותמונותיהם מופיעות בראש העמוד הראשון ובכל מהדורות החדשות בטלוויזיה. ופלסטינים נהרגים, ואת שמותיהם לעולם לא נשמע ואת תמונותיהם לעולם לא נראה, אלמונים בחייהם ובמותם. וגם פועל תאילנדי שבא אלינו למצוא פרנסה צנועה למשפחתו נהרג במלחמה לא לו. הרגיעה היחסית מתפוררת, והגבול מתחמם, ומעגל הדמים מסתובב בסיבובים מהירים יותר ויותר.
אז מה הלאה? עוד מלחמה? עוד "עופרת יצוקה"? עוד אלפי אזרחים הרוגים? עוד הפגנות מחאה בכל העולם? דו"ח גולדסטון בריבוע? ואולי לכבוש את הרצועה כולה ולהחזיר את החיילים לסמטאות ג'בליה לעוד שניים שלושה דורות?
כמובן, יש גם אופציה אחרת: להסיר את המצור, לבצע סוף סוף את חילופי השבויים, להחזיר הביתה את גלעד שליט ואת האסירים הפלסטינים, להכניס את החמאס למעגל המו"מ (כאשר יהיה מו"מ).
אם אי פעם נגיע לשיחות קרבה, כאשר מיצ'ל מתרוצץ בין ביבי בירושלים ואבו מאזן ברמאללה, האם זה באמת יהיה אסון אם בדרך הוא יעבור גם במשרדו של הניה בעזה?
