מסיג הגבול האובססיבי
נורי אל עוקבי שוב במוקד
נורי אל עוקבי היה בן תשע בשנת 1951, כאשר גורש מן הבית בו נולד וגדל, באל-ערקיב שמצפון מזרח לבאר שבע. נציגי המדינה הבטיחו לאביו של נורי, השייך סלמאן אל-עוקבי, כי על בני השבט לעזוב את בתיהם רק למשך חצי שנה, "כי האדמה דרושה לתרגילים צבאיים" ואחר כך יוכלו לחזור. ההבטחה לא קוימה. השייך סלמאן אל-עוקבי ניסה בשנת 1956 לחזור לאדמתו, ומיד נעצר וגורש שוב.
בעוד בני שבט אל עוקבי שוהים בדלות באל חורה, לשם הובאו על גבי משאיות, נקטו הרשויות בהליכים חוקיים להפקיע את אדמתם ולרשום אותה כרכוש המדינה לכל דבר. על פי "חוק רכישת מקרקעין" שאותו העבירה הכנסת בשנת 1953, רכשה מדינת ישראל את כל אדמותיו של שבט אל עוקבי במחיר מציאה של אפס לירות ישראליות ואפס אגורות. לבני השבט עצמם איש לא טרח להודיע על העסקה היפה. זה נודע להם רק במקרה ורק שנים רבות אחר כך.
נורי אל עוקבי בילה את חייו במאבק למען בני שבטו ולמען הבדואים בכלל. כבר בשנות השישים הוא יסד את "האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל", בזמן שכמעט איש לא שמע ולא ידע שיש בעיה כזאת, בזמן שבדרך כלל חשבו על בדואים בתור קישוטים אקזוטיים וידידותיים של המדבר.
לפני עשר שנים עלתה האפשרות כי ממשלת ישראל תאפשר לבני אל עוקבי לחזור לפחות אל חלק מאדמתם. עלתה - ומיד ירדה. בשנת 2004 דאג שר השיכון דאז אפי איתם להקים בשטח – במבצע מעין-צבאי לקביעת עובדות באישון לילה – "ישוב קהילתי" הנקרא "גבעות בר" והמיועד ליהודים בלבד.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=384977&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0
באפריל 2006 הגיע נורי אל עוקבי אל אדמות אל-ערקיב - מול הגדרות המקיפות את "גבעות בר", לא הרחק מחורבות הבית בו נולד וגדל – והקים שם אוהל. מאז ועד לשבוע שעבר הוא חי לבדו באוהל הזה – ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, דורש בלי הרף שיאפשרו לו ולשבטו לחזור לאדמה.
לעיתים באו ידידים מכל רחבי הארץ, וגם מבקרים מחו"ל, לעודד ולתמוך בו. לעיתים באו מבקרים פחות ידידותיים, מטעם הרשויות - אנשי המשטרה והקרן הקיימת והסיירת הקרויה ירוקה. פעמים רבות הם הרסו את האוהל – ונורי חי תחת כיפת השמיים עד שהצליח להשיג אוהל חדש. פעמים רבות הוא נעצר – אך כששוחרר חזר מיד אל השטח. כמה פעמים הוכה ונזקק לטיפול רפואי – וגם זה לא הרתיע אותו.
בשבוע שעבר נעצר נורי אל עוקבי שוב – אבל הפעם הוא הושאר מאחורי סורג ובריח והוגש נגדו כתב אישום. כתב אישום ארוך ארוך ומאד מפורט, 22 עמודים עם 29 אישומים המחולקים לעשרות אישומי משנה. שוב ושוב מציין כתב האישום כי "הנאשם השיג גבול בכך שנכנס למקרקעין שהם אדמת מדינה ושהה בהם ואחז בהם ללא אבק זכות".
את העבירה הזאת עבר נורי אל עוקבי בשנת 2006, וגם בשנת 2007, וגם ב-2008 וב-2009 וב-2010, בכל חודש וחודש בכל אחת משנים אלה, בעשרות תאריכים המפורטים בקפדנות ודקדקנות בכתב האישום. בידי התביעה שמותיהם של עדי ראיה, לא פחות מחמישים במספר, המסוגלים להעיד נאמנה כי אכן התמיד נורי אל עוקבי להמשיך מדי יום בהסגת הגבול, וגם התייצב מול הדחפורים ששלחה הקרן הקיימת כדי לישר את אדמות אביו, ומנע מהם להמשיך לעבוד ובכך הפריע לעובדי ציבור בביצוע תפקידם, וגם הקניט את עובדי הציבור ואיים עליהם ובמקרה אחד אפילו תקף אותם (אדם אחד בן קרוב לשבעים, בידיים ריקות מול חמישה עובדי ציבור צעירים וחסונים...) .
בכל סעיף וסעיף בכתב האישום טורחת המדינה להזכיר ולציין מחדש כי אין לנורי אל עוקבי "אפילו אבק זכות בשטח". אכן, הכל כבר מזמן נטחן לאבק שהועף ברוח ונעלם.
סכנה לשלום הציבור
ביום שני שעבר היה אולם בית משפט השלום בבאר שבע מלא בפעילי שלום וזכויות אדם שבאו מכל רחבי הארץ - אך הדיון במעצרו של נורי אל עוקבי לא התקיים. סדר היום של בית המשפט היה מלא וגדוש, תיקים אחרים קיבלו זכות קדימה, ונורי נשאר כלוא מהבוקר ועד הערב במרתף בית המשפט, לא נראה ולא נשמע, ולבסוף הוחזר לבלות עוד לילה בבית המעצר, בתא צפוף עם שמיכות מעופשות.
למחרת היום סוף סוף הגיע ענינו של נורי לדיון. "בחקירותיו הרבות במשטרה הוא מתעקש, טוען וחוזר וטוען שהקרקע היא בבעלותו" התלונן מרה התובע המשטרתי בפני השופט. "שום דבר לא עוזר. גם כאשר חוקרי המשטרה מציגים בפניו מסמכים רשמיים המוכיחים כי הקרקע היא ללא צל של ספק רכוש המדינה לפי החוק, הוא מתכחש לכך וממשיך בגרסתו לפיה הקרקע הייתה שייכת לאבות אבותיו. מדובר במסיג גבול אובססיבי. הוא מסוכן לשלום הציבור ולרכוש הציבור, צריך להשאיר אותו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו!"
"טענת המדינה לבעלות על הקרקע הזאת רחוקות מלהיות מבוססות מעבר לכל ספק. לנורי אל עוקבי יש נימוקים משפטיים כבדי משקל לבעלות על הקרקע, היכולים לבטל את טענת המדינה. טענותיו מתבררות בהליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כאן בבנין הזה, וההכרעה טרם התקבלה" הצהיר עורך הדין שאול דיוויס, סנגורו של נורי אל עוקבי. " המקרקעין בהם הקים אוהל הם מקרקעין בהם יש לו טענות של ממש לבעלות. לדעתי זה טבעי שאדם יהיה אובססיבי לגבי קניין שמנסים לקחת ממנו. איך יכול אדם להסיג גבול בקניין שלו, בבית שלו? אני חושב שעל בית המשפט לעזור לו לשמור על הקניין שלו, והדבר קבוע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו".
בסופו של דבר החליט כבוד השופט עידו רוזין לדחות את בקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים, וקבע כי "אין מסוכנות בשחרורו בערבות". השופט גם הכיר בכך שיש סכסוך בין נורי אל עוקבי למדינה באשר לבעלות על הקרקע, סכסוך אשר עדיין לא הוכרע, וקבע שעד שהאישומים לא יתבררו בבית המשפט אל לה למדינה (ולקרן הקיימת בשליחותה) לקבוע עובדות בשטח.
מאידך, השופט גם קבע כי נורי אל עוקבי ישהה עד הודעה חדשה במעצר בית בביתו של אחיו בישוב חורה, יוכל לצאת משם רק לסידורים הכרחיים ואך ורק בחברתו של אחיו, ונאסר עליו להגיע קרוב יותר מעשרה קילומטר מאדמות אל-ערקיב.
"מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא".
תם ולגמרי לא נשלם. מחר, יום שני 8 למרס 2010 בשעה 10.00 בבוקר, יתחדש אצל השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי, בקומה החמישית של היכל המשפט בבאר שבע, הדיון במשפט האזרחי בו תובע נורי אל עוקבי להכיר בבעלותו על האדמות באל ערקיב. הגיאוגרף פרופסור אורן יפתחאל מאוניברסיטת באר שבע יתן בפני בית המשפט עדות מומחה בנושא בו הוא בר סמכא: בעלות הבדואים על אדמותיהם שבנגב, אשר בה הכירו השלטונות העותמנים והבריטים עשרות וגם מאות שנים לפני שקמה מדינת ישראל ופרשה את שלטונה במרחבי הנגב.
רצוי וחשוב להיות שם.
ראו גם:
יומו של נורי אל עוקבי בבית המשפט, דצמבר 2009
נורי אל עוקבי שוב במוקד
נורי אל עוקבי היה בן תשע בשנת 1951, כאשר גורש מן הבית בו נולד וגדל, באל-ערקיב שמצפון מזרח לבאר שבע. נציגי המדינה הבטיחו לאביו של נורי, השייך סלמאן אל-עוקבי, כי על בני השבט לעזוב את בתיהם רק למשך חצי שנה, "כי האדמה דרושה לתרגילים צבאיים" ואחר כך יוכלו לחזור. ההבטחה לא קוימה. השייך סלמאן אל-עוקבי ניסה בשנת 1956 לחזור לאדמתו, ומיד נעצר וגורש שוב.
בעוד בני שבט אל עוקבי שוהים בדלות באל חורה, לשם הובאו על גבי משאיות, נקטו הרשויות בהליכים חוקיים להפקיע את אדמתם ולרשום אותה כרכוש המדינה לכל דבר. על פי "חוק רכישת מקרקעין" שאותו העבירה הכנסת בשנת 1953, רכשה מדינת ישראל את כל אדמותיו של שבט אל עוקבי במחיר מציאה של אפס לירות ישראליות ואפס אגורות. לבני השבט עצמם איש לא טרח להודיע על העסקה היפה. זה נודע להם רק במקרה ורק שנים רבות אחר כך.
נורי אל עוקבי בילה את חייו במאבק למען בני שבטו ולמען הבדואים בכלל. כבר בשנות השישים הוא יסד את "האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל", בזמן שכמעט איש לא שמע ולא ידע שיש בעיה כזאת, בזמן שבדרך כלל חשבו על בדואים בתור קישוטים אקזוטיים וידידותיים של המדבר.
לפני עשר שנים עלתה האפשרות כי ממשלת ישראל תאפשר לבני אל עוקבי לחזור לפחות אל חלק מאדמתם. עלתה - ומיד ירדה. בשנת 2004 דאג שר השיכון דאז אפי איתם להקים בשטח – במבצע מעין-צבאי לקביעת עובדות באישון לילה – "ישוב קהילתי" הנקרא "גבעות בר" והמיועד ליהודים בלבד.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=384977&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0
באפריל 2006 הגיע נורי אל עוקבי אל אדמות אל-ערקיב - מול הגדרות המקיפות את "גבעות בר", לא הרחק מחורבות הבית בו נולד וגדל – והקים שם אוהל. מאז ועד לשבוע שעבר הוא חי לבדו באוהל הזה – ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, דורש בלי הרף שיאפשרו לו ולשבטו לחזור לאדמה.
לעיתים באו ידידים מכל רחבי הארץ, וגם מבקרים מחו"ל, לעודד ולתמוך בו. לעיתים באו מבקרים פחות ידידותיים, מטעם הרשויות - אנשי המשטרה והקרן הקיימת והסיירת הקרויה ירוקה. פעמים רבות הם הרסו את האוהל – ונורי חי תחת כיפת השמיים עד שהצליח להשיג אוהל חדש. פעמים רבות הוא נעצר – אך כששוחרר חזר מיד אל השטח. כמה פעמים הוכה ונזקק לטיפול רפואי – וגם זה לא הרתיע אותו.
בשבוע שעבר נעצר נורי אל עוקבי שוב – אבל הפעם הוא הושאר מאחורי סורג ובריח והוגש נגדו כתב אישום. כתב אישום ארוך ארוך ומאד מפורט, 22 עמודים עם 29 אישומים המחולקים לעשרות אישומי משנה. שוב ושוב מציין כתב האישום כי "הנאשם השיג גבול בכך שנכנס למקרקעין שהם אדמת מדינה ושהה בהם ואחז בהם ללא אבק זכות".
את העבירה הזאת עבר נורי אל עוקבי בשנת 2006, וגם בשנת 2007, וגם ב-2008 וב-2009 וב-2010, בכל חודש וחודש בכל אחת משנים אלה, בעשרות תאריכים המפורטים בקפדנות ודקדקנות בכתב האישום. בידי התביעה שמותיהם של עדי ראיה, לא פחות מחמישים במספר, המסוגלים להעיד נאמנה כי אכן התמיד נורי אל עוקבי להמשיך מדי יום בהסגת הגבול, וגם התייצב מול הדחפורים ששלחה הקרן הקיימת כדי לישר את אדמות אביו, ומנע מהם להמשיך לעבוד ובכך הפריע לעובדי ציבור בביצוע תפקידם, וגם הקניט את עובדי הציבור ואיים עליהם ובמקרה אחד אפילו תקף אותם (אדם אחד בן קרוב לשבעים, בידיים ריקות מול חמישה עובדי ציבור צעירים וחסונים...) .
בכל סעיף וסעיף בכתב האישום טורחת המדינה להזכיר ולציין מחדש כי אין לנורי אל עוקבי "אפילו אבק זכות בשטח". אכן, הכל כבר מזמן נטחן לאבק שהועף ברוח ונעלם.
סכנה לשלום הציבור
ביום שני שעבר היה אולם בית משפט השלום בבאר שבע מלא בפעילי שלום וזכויות אדם שבאו מכל רחבי הארץ - אך הדיון במעצרו של נורי אל עוקבי לא התקיים. סדר היום של בית המשפט היה מלא וגדוש, תיקים אחרים קיבלו זכות קדימה, ונורי נשאר כלוא מהבוקר ועד הערב במרתף בית המשפט, לא נראה ולא נשמע, ולבסוף הוחזר לבלות עוד לילה בבית המעצר, בתא צפוף עם שמיכות מעופשות.
למחרת היום סוף סוף הגיע ענינו של נורי לדיון. "בחקירותיו הרבות במשטרה הוא מתעקש, טוען וחוזר וטוען שהקרקע היא בבעלותו" התלונן מרה התובע המשטרתי בפני השופט. "שום דבר לא עוזר. גם כאשר חוקרי המשטרה מציגים בפניו מסמכים רשמיים המוכיחים כי הקרקע היא ללא צל של ספק רכוש המדינה לפי החוק, הוא מתכחש לכך וממשיך בגרסתו לפיה הקרקע הייתה שייכת לאבות אבותיו. מדובר במסיג גבול אובססיבי. הוא מסוכן לשלום הציבור ולרכוש הציבור, צריך להשאיר אותו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו!"
"טענת המדינה לבעלות על הקרקע הזאת רחוקות מלהיות מבוססות מעבר לכל ספק. לנורי אל עוקבי יש נימוקים משפטיים כבדי משקל לבעלות על הקרקע, היכולים לבטל את טענת המדינה. טענותיו מתבררות בהליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כאן בבנין הזה, וההכרעה טרם התקבלה" הצהיר עורך הדין שאול דיוויס, סנגורו של נורי אל עוקבי. " המקרקעין בהם הקים אוהל הם מקרקעין בהם יש לו טענות של ממש לבעלות. לדעתי זה טבעי שאדם יהיה אובססיבי לגבי קניין שמנסים לקחת ממנו. איך יכול אדם להסיג גבול בקניין שלו, בבית שלו? אני חושב שעל בית המשפט לעזור לו לשמור על הקניין שלו, והדבר קבוע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו".
בסופו של דבר החליט כבוד השופט עידו רוזין לדחות את בקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים, וקבע כי "אין מסוכנות בשחרורו בערבות". השופט גם הכיר בכך שיש סכסוך בין נורי אל עוקבי למדינה באשר לבעלות על הקרקע, סכסוך אשר עדיין לא הוכרע, וקבע שעד שהאישומים לא יתבררו בבית המשפט אל לה למדינה (ולקרן הקיימת בשליחותה) לקבוע עובדות בשטח.
מאידך, השופט גם קבע כי נורי אל עוקבי ישהה עד הודעה חדשה במעצר בית בביתו של אחיו בישוב חורה, יוכל לצאת משם רק לסידורים הכרחיים ואך ורק בחברתו של אחיו, ונאסר עליו להגיע קרוב יותר מעשרה קילומטר מאדמות אל-ערקיב.
"מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא".
תם ולגמרי לא נשלם. מחר, יום שני 8 למרס 2010 בשעה 10.00 בבוקר, יתחדש אצל השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי, בקומה החמישית של היכל המשפט בבאר שבע, הדיון במשפט האזרחי בו תובע נורי אל עוקבי להכיר בבעלותו על האדמות באל ערקיב. הגיאוגרף פרופסור אורן יפתחאל מאוניברסיטת באר שבע יתן בפני בית המשפט עדות מומחה בנושא בו הוא בר סמכא: בעלות הבדואים על אדמותיהם שבנגב, אשר בה הכירו השלטונות העותמנים והבריטים עשרות וגם מאות שנים לפני שקמה מדינת ישראל ופרשה את שלטונה במרחבי הנגב.
רצוי וחשוב להיות שם.
ראו גם:
יומו של נורי אל עוקבי בבית המשפט, דצמבר 2009
